הו אלוהים לא שוב!

הי, נכון שאני נחמדה כי העלתי מהר את הפרק הבא מיד אחרי שסיימתי לתרגם אותו?:)

אחרי עצירה קצרה בחדר הנחיצות כדי לקחת את העטרת של רייבנקלו, הארי יצא אל הצריף המצווח כדי לפגוש את סיריוס.

"זנב תולע חזר?" סיריוס קפץ ישר ללב העניין.

הארי הנהן. "אני חושב. בכל אופן, חדר הסודות נפתח וגברת נוריס אובנה."

"גברת נוריס?" סיריוס נראה מבולבל. "זו החתולה החדשה של פילץ'?" כשהארי הנהן, סיריוס חייך. "מעולה. אני מניח שהוא לא כזה נורא, אחרי הכל. כלומר, אני עדיין אתקוף אותו כשאראה אותו, אבל לפחות זה מקל קצת על הבגידה שלו."

"כבר הבנת שפטיגרו נשלט על ידי וולדמורט, נכון?" שאל הארי. "אז זה הוא שאיבן את גברת נוריס באמת."

סיריוס נראה מהוסס. "אתה יודע, אף פעם לא חשבתי שאגיד את זה, אבל אולי וולדמורט לא -"

"אני אפילו לא נכנס לשם," הארי קטע אותו. "וחוץ מזה, הפשרתי אותה כמעט מיד."

סיריוס נראה הלום רעם ולא מעט מזועזע. "למה שתעשה משהו כל כך מרושע?"

הארי גלגל את עיניו. "תראה, סיריוס, אני הבנתי שאתה לא מחבב את פילץ' או את החתולים שלו -"

"זו לשון ההמעטה הגרועה בכל הזמנים," מלמל סיריוס. "הם רוע טהור!"

"אבל תסתכל על זה מנקודת המבט שלי. קניתי לא מעט שיקוי דודאים בקיץ ואם לא הייתי מוכיח שזה עובד על החתולה, אף אחד אחר לא היה סומך עלי לבדוק את זה עליו בהתחשב בזה שהם חשבו שאני היורש של סלית'רין בפעם שעברה," ציין הארי.

"אני מניח שאני רואה על מה אתה מדבר," אמר סיריוס  באי רצון. "אבל מרלין, הארי, רק לילי היתה כל כך מוכנה עד כדי לקנות מלאי של תרופות למקרה של אסון אפשרי."

הארי גיחך. "למען ההגינות, היא בילתה זמן ממושך איתך ועם החברים שלך."

"פרטים, פרטים…" אמר סיריוס בביטול. עיניו התרחבו. "רגע… הם חשבו שאתה היורש של סלית'רין?" הארי הנהן. "כאילו, הם כבר לא?" עוד הנהון. "פרטים! פרטים!"

"אני רק שכנעתי אותם שאני הייתי מוצא דרך לשווק את כוחות האיבון שלי אם היו לי כאלה וככל הנראה ביליתי כל כך הרבה זמן עם לוקהרט שהם האמינו לי," הסביר הארי, מושך בכתפיו. "ותרשה לי לספר לך, אני באמת אוהב את כל הקטע של 'לא חשוד בתקיפת בני מוגלגים למרות שאמא שלי והחברה הכי טובה שלי הן בנות מוגלגים'."

"זה פשוט… אין מילים לתאר," אמר סיריוס, מנענע את ראשו ביראת כבוד.

"אני יודע, אני מדהים," אמר הארי בזחיחות. "אבל לענייננו: שלפתי את העטרת של רייבנקלו בחדר הנחיצות; אני יכול להניח שאתה שולט כבר בשלהבת שדים?"

סיריוס נרתע. "בעיקרון."

"סיריוס!"

"מה? אל תבין אותי לא נכון, אני בהחלט יכול להרוס את ההורקרוקס עם זה ופחות או יותר לכוון, זה פשוט יקח לי קצת זמן להעלים את זה."

"אלים אדירים," אמר הארי, מעט מעוצבן. "היו לך שלושה חודשים!"

"התקדמתי המון; אני לא חושב שאתה מספיק מעריך כמה קשה לשלוט בשלהבת שדים," התגונן סיריוס.

נזכר בפעם הראשונה שראה את זה בפעולה כשבבת אחת זה הרס את ההורקרוקס של וולדמורט, גבה את חייו של קראב וגרם לדראקו להיות חייב לו לנצח, הארי נענע בראשו. "לא, אתה צודק. אני מצטער; זה פשוט… אש בלתי נתנת לשליטה במדשאות הוגוורטס? זה נשמע כמו רעיון ממש רע."

סיריוס משך בכתפיו. "נה, כנראה שכן, אבל לפחות יש סיכון קטן מאוד לבעיות פרוותיות, שלא כמו כמה מהקונדסים האחרים שלנו."

"זה נכון," הסכים הארי. "אז זה כל מה שעשית כל הזמן הזה? תרגלת שלהבת שדים?"

"לא בדיוק. אני גם מכרתי את קריצ'ר באנונימיות - אל תשאל - לגרינגרסים, מצאתי את מה שאני מאמין שהוא ההורקרוקס הקמע, ושלחתי מכתבים לרמוס פעמיים בשבוע. הוא לא ענה לי עליהם, אבל לפחות הוא לא העביר אותם להילאים," אמר סיריוס להארי.

"טוב, זה משהו, אני מניח. ותן לי לראות את הקמע." כשסיריוס הביא לו, הארי בחן אותו בזהירות. "כן, זה בהחלט זה. היית צריך לפחות להגיד לקריצ'ר שאתה עומד להרוס את זה לפני שמכרת אותו. הוא לא כזה נורא, באמת."

סיריוס נחר. "אני אאמין לזה כשאני אראה בעיניים."

"אתה לעולם לא תוכל עכשיו; אתה הלכת ומכרת אותו!" קרא הארי.

"נתתי לו הזדמנות. הייתי איתו שבוע שלם לפני שנקטתי באמצעים דרסטיים." החזיר סיריוס.

"כמה נדיב מצידך," אמר הארי באירוניה.

"למה שיהיה לו אכפת מהקמע בכל מקרה?" שאל סיריוס בחוסר עניין. "או שהוא סתם אובססיבי לכל מורשת טוהר דם אפלה?"

"בגלל שאחיך הקריב את חייו כדי לגנוב את זה מוולדמורט והטיל על קריצ'ר להרוס את זה רגע לפני שמת?" הציע הארי.

סיריוס פשוט בהה בו בפה פעור.

"שכחתי לציין את זה בקיץ?" שאל הארי במבוכה, משפשף את ערפו.

"כן, נדמה לי שכן," אמר סיריוס כשמצא את קולו. "אחי הקטן, עובד כדי להפיל את וולדמורט ומגלה את ההורקרוקסים. הוא ככל הנראה חשב שיש לוולדמורט רק אחד, אבל עדיין… לא הייתי מעלה על דעתי…"

אחרי שנתן לסיריוס רגע לאסוף את עצמו, הארי הניח את העטרת והקמע על רצפת הצריף המצווח. "ובכן, שנתחיל?"

ברגע שהגביע הצטרף לחבורת החפצים האפלים שעל הרצפה, סיריוס הטיל שלהבת שדים ושרף את המבנה כולו ואת השטח מסביב. לא מאוד תכליתי, אולי, אבל בהחלט עובד.

"הארי!" רון משך את הארי לכיתה ריקה.

"למה אתם חוטפים אותי?" שאל הארי, מביט בהרמיוני ונוויל (שכבר היו בחדר) בחשדנות.

"אנחנו לא חוטפים אותך," אמרה הרמיוני, מגלגלת את עיניה.

"אז אתם תתנו לי לעזוב את החדר ברגע זה?" שאל הארי, פונה אל הדלת.

"מצטער, חבר, אבל תהיה חייב להקשיב לנו קודם," אמר רון, חוסם את היציאה.

"אני חוזר: למה אתם חוטפים אותי?" שאל הארי שוב.

"כי יש לך נטייה להיות יותר מידי דרמטי ולהכניס את כולם לדברים ואנחנו צריכים לשמור על זה בשקט," הסבירה הרמיוני.

"וגם אתה לא עומד לאהוב את מה שהם יגידו," הוסיף נוויל.

"מה הם יגידו?" חזר הארי. "אתה אומר שאתה לא מסכים."

"לא," אמר נוויל בעליזות. "בגלל שלא כמותם, יש לי קרטוב אמון בך."

"קרטוב?" רון נראה מבולבל.

"מידה קטנה כלשהי," הסבירה הרמיוני אוטומטית. "ויש לנו המון אמון בהארי!"

הארי וגם נוויל הביטו בה בספקנות.

היא הסמיקה. "מה? רק בגלל שאני לא מוכנה לקבל כל מילה שיוצאת לך מהפה לא אומר שאין לי אמון בך! למען השם, לפני שבוע אמרת לפרסי שרון רוצה לעשות שינוי מין!"

"אני לא מבין על מה את מדברת," אמר לה הארי בבוטות.

"אוף לא חשוב," אמרה הרמיוני, מעוצבנת. "עכשיו, למרות שאני לא אומרת שאני שאני מטילה ספק בידע של ה, אה, צלקת שלך על התקיפה, אני מציעה שאולי ה, מה זה היה? אנימאגוס עכברוש לא חוקי מת לכאורה -"

האנימאגוס עכברוש לא חוקי בוגד-הורים מת-לכאורה," תיקן הארי.

"כן, הוא," הסכימה הרמיוני בהיסח הדעת. "ככל הנראה יש לו איזושהי עזרה בטירה. למרות שלפרופסור דמבלדור אין בדיוק את שיטות ההוראה הכי מעוררות השראה, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל הוא בדרך כלל היחיד עושה איזשהן צרות ולוקהרט לא ממש נראה מהסוג שיעודד דבר כזה."

"וזה למה אנחנו חושבים שזה מאלפוי," השלים רון.

הארי הביט בפרצופיהם הרציניים לרגע לפני שפרץ בצחוק.

"אה, אז ככה?" שאלה הרמיוני בכעס. "אתה יכול להפיץ שמועות על דלעת גדולה וקונספירציות על נומים אבל לא לקחת ברצינות התקפות על בית הספר?"

במאמץ רב, הארי הצליח להשתלט על צחוקו. "מצטער, הרמיוני, אני לוקח אתכם ברצינות, אבל, באמת? דראקו? איך הגעתם למסקנה הזו?"

"אנחנו יודעים שהוא חושב שבני מוגלגים הם חלאות ושהוא אמר 'אתם הבאים בתור, בוצדמים!' כשהוא ראה את הכתובת על הקיר בליל כל הקדושים," אמר רון כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם. הארי באמת מיהר כל כך לקפוץ למסקנות אז? זו היתה מחשבה די מדכאת. "מה עוד אתה צריך?"

"הוכחה?" המיע הארי.

לידו, נוויל נאנח. "אוי, היית צריך שלא לומר את זה…"

הארי היה מבולבל. "למה לא?"

"הם תכננו להכין שיקוי פולימיצי כדי שנוכל להתגנב לחדר המועדון של הסלית'רינים, מחופשים לקראב וגויל, ולשאול אותו ישירות אם הוא האחראי. בהתעלמות ברורה מהעובדה שאף אחד עם קצת שכל בקודקוד לא יבטח בשניים האלה, הם גם רוצים לגנוב כמה מהמרכיבים להכנת השיקוי מהמלאי הפרטי של סנייפ בעזרת התפוצצות של קדירה - מה שעשוי לפגוע ו/או להרוג מישהו באזור תלוי מה אנחנו מכינים ואם הוא בולע חלק מהשיקוי - כהסחה," אמר נוויל מנענע את ראשו. "אמרתי להם שאפילו אתה לא תזרום."

"כמובן שלא," אמר הארי, המום. "הסוג הזה של סיכון הוא פשוט לא מקובל. מה טוב בלגלות שדראקו מעורב ולמנוע כמה איבונים לכמה שעות אם בסופו של דבר חצי מתלמידי השנה הראשונה הגריפינדורים וסלית'רינים יהרגו?"

"אז תמצא לנו דרך אחרת להשיג את המרכיבים," אמרה הרמיוני בהחלטיות. "בגלל שבדרך זו או אחרת, אנחנו נעשה את זה. כל עוד יש שמץ סיכוי שמאלפוי מעורב, אנחנו חייבים לגלות. אני יודעת שהוא החבר שלך וכל זה, אבל אם תסתכל על זה מבחוץ -"

"אני מסתכל," הארי ענה מיד. "אתם שניכם אלה שמעוורים בשנאה שלכם אליו. אני אזמין את השיקוי הארור שלכם, אבל אני אומר לכם, זה לא הוא."

"איך אתה יודע?" דרש רון. "רק בגלל שהוא נחמד אליך לא אומר ש -"

"אני יודע," הארי קטע אותו שוב. "אבל איך בכלל הוא יכול להיות היורש של סלית'רין? אמא שלו היא בלק ויש הרבה אנשים עם דם בלק שם בחוץ אפילו אם סיריוס הוא הקוסם היחיד שנושא את השם."

"אולי הסנדק שלך הוא היורש של סלית'רין!" לרון היתה תאוריה חדשה.

"למה שהסנדק הנמלט שלי יפרוץ להוגוורטס רק כדי לשסות נחש באנשים? יש דרכים הרבה יותר יעילות להרוג אנשים."

"אמרת שהתוקף נשלט על ידי יומן מרושע," נוויל, שהפך במהירות לקולו של ההיגיון, הזכיר.

הארי הביט בו חלושות. "תודה רבה באמת."

"אני משתדל."

"הסנדק שלי לעולם לא היה כותב ביומן. הוא חושב שזה שיש לך יומן אוטומטית מוריד את תדמית הקשוח שלך בעשרים אחוזים," הסביר הארי.

"איך אתה יודע?" שאלה הרמיוני.

הארי גיחך ופתח את פיו.

"ואם אתה עומד לומר שהצלקת שלך אמרה לך, אז פשוט אל," היא איימה.

הארי משך בכתפיו. "אז אין לי מה לומר. נקודה נוספת לטובתו של דראקו: פרפסור סנייפ הוא לא לחשנן."

"איך זה בכלל משנה למשהו?" שאלה הרמיוני בחריפות.

"בגלל שלחשננות היא תכונה תורשתית. אם פרופסור סנייפ לא מדבר אותה ולפיכך לא יכול להיות היורש, איך מאלפוי יוכל?" שאל הארי בתמימות.

"תמיד ישנה אפשרות שמאלפוי הוא, למעשה, מאלפוי," דיבר רון.

הארי בהה בו בחוסר הבנה.

"בסדר, אל תעזור לנו," אמרה הרמיוני. "רון ואני יכולים לעשות את זה בעצמנו מאחר ואנחנו בבירור היחידים שלוקחים את בטיחות בית הספר ברצינות. לפחות תקנה בשבילנו את השיקוי?"

"בוודאי," הסכים הארי. "רק תוודאו שהשיער באמת מגיע מהאדם שאתם רוצים להפוך אליו ולא מהחתול שלו."

"מה -" התחילה הרמיוני.

"אל תדאגי לגבי זה. עכשיו, מאחר ושניכם ללא ספק משוגעים, נוויל ואני הולכים למצוא את לונה."

"מר פוטר," קראה מקגונגל כשהארי היה בדרכו לטירה אחרי אימון קווידיץ'. היא נראתה קודרת מהרגיל.

"כן?" שאל הארי בנימוס, תוהה מה הוא בכלל יכל לעשות שיטריד אותה שהיא ידעה עליו. הוא לר הצליח להיזכר בדבר.

"עוד תלמיד נמצא מאובן,אז אם תוכל לקחת קצת שיקוי דודאים למרפאה, נעריך זאת מאוד," אמרה לו מקגונגל.

"כמובן, אני יכול ללכת מיד," הסכים הארי כשהלך בעקבותיה אל המרפאה. "מי זה, בכל אופן?"

"אתה כנראה לא מכיר אותו, אבל זה הפלפאף בשם זכריה סמית'," יידעה אותו הפרופסור לשינויי צורה.

הארי זרק את ראשו לאחור וגנח. "אנחנו לא יכולים פשוט להשאיר אותו ככה?"

"מר פוטר!" מקגנגל נשמעה מזועזעת. "עשרים נקודות מגריפינדור על ההערות חסרות ההתחשבות שלך."

"יש!" צהל הארי.

"מר פוטר?"

"הארי!" צעק דראקו ברגע שראה אותו.

"אופס," אמר הארי, מקלל את עצמו שהניח לעצמו להיתפס. הוא התמיד כל כך בהתעלמות מדראקו לאחרונה ועכשיו נראה שהמזל שלו הגיע לקיצו.

"סוף סוף הצלחתי לתפוס אותך אחרי חודשיים, אכפת לך להסביר את זה?" דרש דראקו, משליך ספר עבה למדי על ראשו.

אחרי שפגע בו, הארי הרים את הספר והביט מטה אליו. "זה נראה כמו האוטוביוגרפיה אני הקסום של פרופסור לוקהרט. למה? שכחת איך לקרוא או שהתעוורת או משהו?"

"לא, אני לא," נהם דראקו. "ראית את הקטע על ההורים שלי?"

"לא," השיב הארי בכנות. אחרי הכל. הוא לא טרח לקרוא את ספריו של לוקהרט מאחר ונאלץ תמיד להקשיב בשיעור כשלוקהרט גרם לו לעזור לו לשחזר התרחשויות שונות. שלא כמו בפעם הקודמת, לא היה לו אכפת: כישורי המשחק המדהימים שכבר היו לו רק השתפרו עם כל החלקים השונים שהיה צריך לשחק. "לא כולם אובססיביים עם ההורים שלך, דראקו."

"הוא הקדיש פרק שלם על איך שה'סיפור הנוגע ללב' של הרומן של אמא שלי עם פרופסור סנייפ שינה את חייו!" צעק דראקו.

"אמא שלך ניהלה רומן עם פרופסור סנייפ?" הארי חזר בעיניים רחבות.

"לא, היא לא," דראקו הזעיף את פניו.

"אבל הרגע אמרת -" התחיל הארי.

"לוקהרט שמע את השמועה המגוחכת הזו שהמצאת, האמין בה, פרסם אותה, ועכשיו כל המעריצות חסרות המוח שלו יאמינו בה וזה לעולם לא ייגמר," התלונן דראקו. "אני מקווה שאתה מרוצה."

"אני תמיד מרוצה," אמר הארי בעליזות. "ואני לא רואה איך בדיוק אתה יכול להאשים אותי. אני מתכוון, בטח, אני התחלתי את השמועה, אבל רק ציינתי אותה פעם אחת, פרד וג'ורג' עשו את השאר!"

"והפעם ההיא בחנות הספרים בקיץ כשלא רצית שיצלמו אותך," ציין דראקו. "ואלה כל הפעמים שאני יודע עליהן."

"אוקי," הודה הארי. "רק השתיים האלה, אם כך. אבל, באמת, זו לא אשמתי -"

"אתה אמרת את זה ממש בפניו!" ציין דראקו.

"אתה יודע," אמר הארי, משלב את ידיו. "זה למה התעלמתי ממך."

"רק תפסיק להפיץ את השמועות, אוקי?" הפציר בו דראקו. "במוקדם או במאוחר, מישהו יציין את זה מול אבא שלי."

"הוא לא כבר שמע על זה?" שאל הארי, מופתע. "אבל זה ככה חודשים. והוא היה בחנות הספרים בפעם השניה שאמרתי את זה."

"אף אחד לא רוצה לעצבן את אבא שלי ברמיזה שאמא שלי בגדה בו עם חבר טוב שלו," הסביר דראקו. "הרבה אנשים מפחדים ממנו ומהכסף שלו. אני לא באמת יודע למה הוא פספס את התקרית בחנותת הספרים, אבל הוא היה די מוטרד באותו יום. אני באמת לא יודע למה."

"אני אעשה מאמץ כן," הבטיח הארי.

דראקו נאנח. "אני מניח שזה הכי הרבה שאני יכול לקוות לו…"

בהנאה! אני חוזרת כאן על הצעה ישנה שלי: אם למישהו מתחשק לפתוח את הפאנפיק המקורי ולשלוח לי ינשוף עם פרק מתורגם משלו שאני אעבור עליו ואפרסם זה בהחלט עשוי לזרז כאן תהליכים. כאמור, אתם לא חייבים להיות מתרגמים מקצועיים, רק לתרגם מה שאתם יכולים, אני ממילא אעבור ואתקן שגיאות. סתם הצעה שעשויה לזרז את הוצאת הפאנפיק המדהים אך הארוך הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא