רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 15: אוכלי מוות בשעה שלוש 

"עוד תקיפה..." קראה הרמיוני מתוך עיתון הבוקר שהגברת מורגן, בעלת הבית, הניחה כה בחביבות על סף דלתם.

"מה זה הפעם?" שאל הארי שישב על הספה המתפרקת. קרוקשנקס הצטנף לידו ונהם לעצמו.

"משפחה..." ענתה הרמיוני חרישות

"אתמול המהומות במרכז המסחרי, היום זה..." נענע הארי בראשו.

"כן, זה ממש עבר לסדר היום."

"כמובן שהמוגלגים לא מנחשים מי עומד מאחורי זה, אבל זה די ברור..." אמר רון, שנכנס לחדר, אוחז בידיו קלי מרוח בחמאה, ונתקל בפעם המי-יודע-כמה במשקוף הנמוך.

"אתם חושבים שהם אחראים גם למזג האוויר הנוראי הזה?" אמר הארי, וניסה לסדר את שערו שהזדקר כעת, בגלל משב רוח החזק שנכנס לדירה דרך אחד מהחלונות השבורים.

"לא," אמרה הרמיוני, "זאת בטח סתם סערה רגילה..."

הסערה ה'רגילה' הזאת שנמשכה כבר למעלה משבוע, וכללה סופות גשמים, ברד ורוחות חזקות גרמה להם ללא מעט צרות. הנהר הקרוב עלה על גדותיו, ולחנות היחידה שבה ניתן היה להשיג מצרכים, ושהייתה מרוחקת כמה קילומטרים ממקום מגורם אזל המלאי. אז כעת הם חיו על שימורים ולחם עבש.

השבועיים הראשונים שלהם היו כבר ככה קשים גם בלי שהייתה סופה.

"אתם שומעים את זה?" שאל הארי והתקרב לחלון. הטפטוף הקל הפך עד מהרה לגשם זלעפות. התקרה שוב החלה לדלוף.

"ראפרו," קרא רון בעייפות. "אני לא מבין איך שכנעת אותנו לשכור את החורבה הזאת!"

"זה היה יכול להיות יותר גרוע. ראפרו!" קראה הרמיוני על סדק אחר בתקרה. "אנחנו פה כבר שלושה שבועות בערך, ווולדמורט עוד לא גילה שאנחנו כאן."

"וזה יעזור אם תסדרו אחריכם," הוסיפה הרמיוני. גם בזה היה שמץ של אמת. רוב חפציהם היו פזורים על הרצפה, בעיקר אלו של רון. מלבד הפוסטר של התותחים מצ'דלי שהונח ליד מיטתו השתלשלו ממזוודתו של רון כמה סוודרים, דברים מהחנות של פרד וג'ורג', מספר ניירות קלף, וגם מה שהארי זיהה כאוזניעזר שהיו תחובות בפינות החדר.

הקלינסוויפ של רון, ואש המחץ של הארי הונחו דרך קבע עם שאר המטאטאים הרגילים שהיו בארון הציוד, למרות שהארי ורון מעולם לא העלו על דעתם להשתמש בהם לניקוי אבק.

מזג האוויר הקריר דחק בהם להדליק אש באח שניצבה במרכזו של הקיר, היכן שבבית מוגלגי רגיל הייתה שוכנת טלוויזיה. הארי רכן מעל האח ושלף את הגפרור הראשון מתוך הקופסא, אך ברגע שהצית אותו, משב רוח פתאומי חדר לחדר וכיבה אותו. "הרמיוני, זה באמת הכרחי לא להשתמש בקסם? אני לא מבין מה הפאניקה, מי כבר יוכל לדעת?" נאנח הארי ופנה לשלוף גפרור נוסף מהקופסא.

לאחר חמישה ניסיונות כושלים הטיח הארי בעצבנות את קופסת הגפרורים ברצפה, מותיר להם להתפזר לכל עבר. "אינסנדיו!" הוא כיוון את שרביטו אל האח , מתעלם מקריאות המחאה של הרמיוני.

"הארי צודק, הרמיוני. את חייבת להירגע, אין שום סיכוי בעולם שמישהו יוכל לגלות שמשתמשים בקסם בבית הזה. אנחנו בטוחים פה," רון היה שרוע בפישוק איברים על הכורסא הבלויה שבפינה, ונראה נינוח במיוחד.

"כן, אבל-" הרמיוני נקטעה בחדות, האש באח הפכה לירוקה בבאת אחת, כנראה שמישהו חיבר האח שבבית הזה לרשת הפלו בלי ידיעתם.

אוטומטית כיוונו השלושה את שרביטיהם כלפי הלהבות.

"שלום לכולם," טונקס הגיחה מתוך האח וצעדה בטבעיות היישר אל מרכז הסלון, "תהיתי מתי תחליטו להבעיר את האח הארו...היי, תורידו את השרביטים!"

היא התנערה קלות ובחנה את החדר. לאחר סקירה קצרה הוסיפה, "קצת קטן פה, לא?"

חתיכת טיח שנשרה מתקרת החדר צנחה ליד רגלה. הרמיוני ורון ישבו מסביב לשולחן העץ, הארי על אחת הספות שהייתה צמודה לשולחן. כלובה של הדוויג הונח בפינת החדר, ליד כלובו של פיגווידג'ן שברגע זה פירפר בתוכו בהתרגשות. הדווויג שלחה בו מבט נרגן ואז הפנתה את ראשה כאילו אין לה איתו כל קשר. החדר היה, ללא ספק, צפוף.

"מה זה?" שאל רון לפשר החבילות שטונקס אחזה בידיה.

"אה, כן, לפני שאשכח," אמרה לו והניחה את החבילות על השולחן, "מולי התעקשה."

"יש!" צהל רון וסידר את החבילות בערימה, "סוף-סוף אוכל אמיתי במזווה."

"לא רק," אמרה טונקס, "נראה לי שהיא הצליחה להכניס לפה שני סוודרים לכל אחד מכם."

"כמובן..."

טונקס נראתה כאילו עברו עליה כמה לילות ללא שינה. שקיות שחורות עיטרו את פניה. הארי החווה בידו כשואל לפשר מראה פניה.

"אה, זה?" אמרה טונקס בפיזור, "זה כלום." טונקס עצמה את עיניה לרגע, כמתרכזת וכשפתחה אותן, פניה נראו כבכל יום רגיל.

"מה מביא אותך לכאן?"

"עין הזעם סיפר לי על המקום החדש שלכם," טונקס התיישבה על אחת הכורסאות, "הייתי חייבת לראות זאת במו עיני..."

עם זאת, הארי לא חשב כי זוהי הסיבה האמיתית לבואה של טונקס.

הטרידה אותו המחשבה כי המסדר איננו בוטח בו מספיק, הם שלחו חברים בארגון על מנת להגן עליו. החל במכתש גודריק וכלה בהוגוורטס, וכן ההגנות הרבות שדרשו להציב על ביתם החדש. אך מה שהפריע לו יותר הייתה הידיעה כי אלמלא הגנותיהם ועזרתם, הוא לא היה מצליח לשרוד. מבחינתו ההצלחה להשיג את ההורקרוקס הייתה יותר מסתם ניצחון, הוא ידע כי עוצמתו שלו משתווה לזה של וולדמורט, הוא רק לא ידע איך להשתמש בה. כמו שסיכמו זאת הוריו של נוויל במכתבם 'כלום לא ישווה לכוחה של האהבה, אפילו לא כוחו של אדון האופל'. למרות הכל, הייתה לו את אותה התחושה המציקה שמסתירים ממנו משהו.

"הארי? הארי?" טונקס נופפה בידה מול פניו, "הכל בסדר?"

"כן, מה?" הארי קטע את מחשבותיו.

"טונקס בדיוק החלה לספר לנו על האירועים האחרונים," החלה הרמיוני לומר.

"מה קרה בדיוק?"

"קללות אימפריוס, חפצים מקוללים," טונקס גוללה את סיפורה בקצרה, "בדיוק כמו בימים ההם, רק שאז הייתי צעירה מכדי להבין."

"אבדות?" שאל הארי.

"כן, לצערי. שניים מטובי אנשינו. בהתקפה האחרונה בקרוידון*."

"וולדמורט מחזיר לעצמו את תהילתו," אמר הארי ולגם מכוס משקה, "גם אוכלי המוות, אם אתם שואלים אותי."

"הם יכולים לחזור לסורם ולבצע את מה שרצו לעשות במשך שבע עשרה השנים שחלפו."

"זה כל מה שהם יכולים לעשות בערך," אמרה הרמיוני. "אין איזו תוכנית גדולה מאחורי המעשים שלהם. את כל מה שוולדמורט רצה להשיג, הוא השיג לפני שנים, חוץ ממך כמובן," היא פנתה אל הארי.

"המכשול הקטנטן," הארי התייחס לעצמו.

"המעשים שלהם נעשים פזיזים ונמהרים. כבר חלפו כמעט שלוש שנים מאז שוולדמורט חזר והוא עדיין לא הצליח להשמיד אותך. אני מניחה שהוא נזעם. אתה מגמד את מעמדו אפילו בקרב אנשיו שלו. אני גם לא יודעת עד כמה אוכלי המוות מודעים לסיבה שהוא רודף אחריך," אמרה טונקס בחיוך.

הארי תהה עד כמה באמת טונקס ידעה את הסיבה, או את הסיפור השלם.

"ברגע שוולדמורט יהיה מחוץ לתמונה, לא תהיה לאוכלי המוות דרך חזרה כמו פעם קודמת, 'לחזור למוטב' כפי שכינו את זה, לא תהיה להם ברירה אחרת אלא לתפוס את מקומו."

"חזרה למוטב..." אמר הארי בנחירת בוז, "היחיד שכביכול חזר באמת למוטב, התברר כבוגד הגדול מכולם." כולם כמובן ידעו שהארי התיחס בדבריו אל סנייפ.

"יש עוד דברים חדשים בנוגע למסדר?" הרמיוני החליפה נושא במהירות.

"לא מעניין כמו אצלכם, השמועות אומרות שהייתם בהוגוורטס," פתחה טונקס, "השגתם את מה שחיפשתם?"

"הותקפנו על ידי אנשי זאב," שינה הארי את הנושא.

"כן..." הרהרה טונקס, "רמוס הזכיר משהו בנוגע לזה..."

"אז זה כן היה הוא!" קרא רון בתרועת ניצחון.

"לא בזבזתם אף שנייה, מה?" אמרה טונקס לפתע, לנוכח הספרים הרבים שהיו מרוכזים על שולחן פינתי.

"אפשר להתייחס לזה כאל השאלה ארוכת טווח," הסבירה הרמיוני.

"טוב," אמרה טונקס בעייפות לא אופיינית, "כדאי שאזוז. יש לי עוד הרבה דברים לעשות."

"אני משער שיהיה מיותר בהחלט לשאול מה," אמר רון בפה מלא פשטידת אוכמניות, מעשה ידי הגברת וויזלי.

"ואתה צודק בהחלט," השיבה טונקס, "היה נחמד מאוד לפגוש את שלושתכם, ולראות היכן מתגורר ה'נבחר' בימים אלו. הנביא היומי היה משלם הון בעד מידע שכזה."

"אה, וכמעט שכחתי," טונקס פשפשה בכיס פנימי בגלימתה.

"ביל מוסר לכם את זה," היא הושיטה לרון ערמת שטרות ומספר מטבעות. רון, שלא הבין בכסף מוגלגי דבר, מיד מסר את הערמה לידי הרמיוני.

"עכשיו כשהוא ופלר חזרו מירח הדבש שלהם, שנמשך שבוע וחצי, הוא עובד שעות נוספות."

"עדיין קשה לי להאמין שהוא נשוי..." אמר רון ונענע בראשו.

"רק אל תשכחי לנתק את האח הזו מרשת הפלו. על כל מקרה שלא יהיה..." קראה הרמיוני, אך טונקס כבר נעלמה בין הלהבות, משאירה אחריה הד "להתראות!" עמום.

"רעבים? מישהו?" הרמיוני הגישה להם מנת אורז ובשר קר, "יהיה חבל לבזבז את זה."

"אני מתחיל להתגעגע לימיי בהוגוורטס..." אמר רון בעצב ונטל לעצמו צלחת.

"אה, אז כשאת האוכל שלך לא מכינים גמדוני בית, זה פתאום לא טעים, נכון?" הרמיוני עלתה לטונים גבוהים.

"שוב את עם הגמדוני בית שלך?!"

הארי העדיף להתעלם מהויכוח שלהם. במקום זאת הוא ניגש אל עבר החלון והביט החוצה, פיו יוצר אדים על הצוהר השבור.

למרות הסופה שהרעימה בחוץ, הארי היה מזהה את הקול הזה בכל מקום. מוגלגים אולי היו טועים וחושבים אותו כגוש ברד גדול במיוחד. עד מהרה קולות פקיקה רבים נשמעו. זה לא יכול להיות דבר טוב, חשב הארי. אילמלא הסופה הוא היה בטוח שהוא היה יכול לשמוע את אוושות הגלימה שלהם.

"התכופפו!" קרא הארי. הוא עטה על עצמו את גלימת ההיעלמות, וצפה בחשש במתרחש בחוץ. הקוסמים בברדסים השחורים שבחוץ לא היו יכולים להיות חברי המסדר. טונקס הרגע הייתה כאן, ובכל מקרה הם לא היו מנסים לעורר יותר מדי תשומת לב למקום המחבוא שלהם.

"הם גילו אותנו!" הוא התכופף, "אני לא יודע איך הם עשו את זה, אבל הם גילו אותנו!"

"זה היה מקום המחבוא המושלם!" אמרה הרמיוני בייאוש, "איך הם הצליחו למצוא אותנו?"

"אולי כשטונקס השתמשה באבקת הפלו הם עקבו אחריה..."

"ברור שהם ינסו להציב שמירה על כל אחד מחברי המסדר..."

"אבל לא יכול להיות שחברי המסדר היו מתנהגים בפזיזות שכזאת ומסכנים את כולנו!"

"אולי יש עוד מרגל בקבוצה..."

"אולי....אולי יש להם מרגל במשרד הקסמים. הם עקבו אחרי רשת הפלו, טונקס כזו חסרת אחריות!" הרמיוני רתחה מזעם.

"הם מתקרבים..." לחש הארי שנצמד לקיר והציץ מהחלון. האנשים בברדסים התהלכו להם באיטיות כאילו הגשם והברד שירדו בחוץ לא היו קיימים. אפילו ממרחק כזה היה ניתן לראות עד כמה הם מתעבים את הסביבה המוגלגית.

"שנתעתק?" שאל רון במהירות.

"אני לא יודעת..." הרמיוני ענתה בלחישה חנוקה, "הם ישמעו אותנו ויוכלו לעקוב אחרינו ביתר קלות."

"אוכלי המוות לא יצליחו לחדור כל כך בקלות את כל ההגנות שהוצבו כאן."

"אנחנו לא יכולים להמשיך לברוח לנצח," אמר הארי.

"כנראה הם כאן בגלל שהם נכשלו לתפוס אותנו ביער."

"הם מתקרבים..." אמר הארי, "הם מתקרבים... ו... אני לא מאמין!"

"מה?" שאל רון.

"הם ממשיכים להתקדם לסוף הרחוב, הם פיספסו אותנו!"

"יכול להיות שהמידע שהם קיבלו לא היה מדויק," אמרה הרמיוני בשקט.

"הם נכנסים לאחד הבתים," הארי המשיך לתאר את המראה מחלונו, "אני חושב שהם מתווכחים ביניהם..."

"אז מה כדאי שנעשה?" שאל רון.

"אני מציעה שנישאר בינתיים כאן ונצפה במתרחש," הציעה הרמיוני, "אולי נוכל לגלות דברים שיעזרו לנו."

"אולי הם בודקים את כל הבתים..."

"בדיוק כמו שהם חיכו לנו ביער," ענה רון בקדרות.

"הם תמיד מקדימים אותנו בצעד," הרמיוני פלטה קריאת ייאוש חלושה.

הארי חיכה מספר דקות וציפה בכל רגע לשמוע או לראות הבזקי שרביטים, אך כאלו לא הופיעו.

"אני לא חושב שהם באו לחפש אחרינו," הוא הביט מעבר לגלימת ההיעלמות ברון והרמיוני.

"מה מביא אותך לחשוב זאת?" שאל רון ללא קול.

"אם באמת היו מחפשים אחרינו, הם לא היו מבזבזים זמן," אמר הארי, "אני רואה כאן קבוצה של לפחות חמישה אנשים, הם היו מתפצלים."

"הם גם לא היו מהססים לפגוע בכל המוגלגים שגרים כאן," אמרה הרמיוני בהיגיון.

"זאת לא נראית לי כמו משימת חיפוש, זה נראה יותר כמו מפגש..."

"כי זה מקום מחבוא טוב?" שאל רון בעוקצנות.

"כן, רואים?" ענה הארי שלא הקשיב לדבריו של רון, "הם לא יוצאים מהמבנה ההוא."

"וולדמורט איתם?" שאלה הרמיוני.

"לא הרגשתי שהוא קרוב, וגם לא ראיתי אותו. כבר הרבה זמן שהצלקת לא כואבת לי בגלל החזיונות שקשורות אליו." אמר הארי.

"בשכונה שלנו..." אמר רון בתדהמה, "הייתם מאמינים?"

"יש לנו מזל גדול שעוד לא גילו אותנו," אמרה הרמיוני והתקרבה אל החלון.

"אני לא יודע מה איתכם," אמר הארי ונסוג לאחור, "אבל אני הולך לברר עוד פרטים."

"הארי, לא!" הרמיוני הייתה נחושה בדעתה, "אתה אמרת בעצמך, יש שם לפחות חמישה אוכלי מוות. לא, אני לא מסכימה, זה יותר מדי מסוכן. אני חושבת שאנחנו צריכים להודיע למסדר."

אך עוד לפני שהספיקה לסיים את המשפט הארי כבר עזב את החדר, עוטה את גלימת ההיעלמות ואוחז בידיו אוזניעזר שלקח מחדר השינה.

"הארי? הארי? אתה עוד כאן?"

"נו, הרמיוני, הוא כבר הלך."

הקור ששרר בחוץ היה מקפיא. הארי ניצל את ההפוגה הקלה של הגשם והתקדם במהירות אל עבר הבית האחרון בסוף הרחוב. למרות שעוד לא היה ערב, בקושי אפשר היה לראות משהו. ברק הבליח בשמיים כשבעקבותיו נשמע רעש רעם גדול מאוד. הארי נאבק ברוח שדקרה אותו מבעד לגלימת ההיעלמות הדקיקה. הוא התקרב לבית. אם הוא לא היה יודע שהם שם, הארי היה חושב שהבית נטוש. הוא הזכיר לעצמו שלא משנה מה הוא ישמע, אסור לו לפעול.

הארי הניף את שרביטו, אך אז הבחין בחלון שנשכח פתוח, והחליט שזו תהיה דרך טובה יותר לצותת לשיחה של אוכלי המוות מאשר האוזניעזר, שלא היה קשה לגלותם.

הוא רכן מתחת לחלון והשתדל שלא להשאיר עקבות על האדמה הבוצית. הארי לא העז להתרומם ולהציץ אל תוך החדר, למרות שהיה מכוסה בגלימת ההיעלמות. הוא התקרב לקיר, יודע שפיספס את חלקה הראשון של השיחה.

"...אדון האופל כועס מאוד..." הגיע לאוזנו קול של גבר, "הם היו בידכם ואיפשרתם להם להימלט, זה כל המידע שהוא צריך לדעת..."

הארי ידע שהם מדברים עליו, על רון והרמיוני. הארי גם ידע את הסיבה האמיתית לכעסו של וולדמורט. הוא בטח ניחש את הסיבה לבואם להוגוורטס- ההורקרוקס שהחביא שם.

"עד כה אדון האופל נהג בך ביד רחבה, פנריר-" קול שקט ומחושב נשמע.

"כפי שהוא היה צריך לפעול," הארי שמע נהמה, הוא שיער כי מדובר בגרייבק עצמו.

"אך לאור המאורעות האחרונים," המשיך אותו קול, מדגיש כל מילה ומתעלם ממילותיו של גרייבק, "האדון החליט לשנות את יחסו כלפיך."

"אני חושב שאתם עושים טעות מרה," ענה פנריר בנהימה.

"אתה מעז לפקפק בשיקול דעתו של אדון האופל?" הארי שמע קול נוסף, של אישה הפעם.

הארי הבין כי וולדמורט אינו אחד מהנוכחים בחדר.

"זאת לא תהיה הפעם הראשונה בה המשימה נכשלת."

"אדון האופל טיפל באשמים לכך."

"הוגוורטס נסגר, לא?" אמר קול צונן במיוחד, "דמבלדור מת."

הארי נצמד עוד יותר לקיר, מנסה שלא לנשום. הוא היה יכול להישבע ששמע את קולו של דראקו מאלפוי מעברו השני.

"לא היה לך מספיק דם בשביל לבצע את הוראתו של הלורד," הטיח אחד מאוכלי המוות במאלפוי.

"האדון מודע לכך," ענה מאלפוי בשקט, "הוא מאמין שהמשימה הבאה שהוטלה עלי תבוצע כראוי."

"אני הייתי מציע לך להמעיט במילים," אוכל מוות נוסף נשמע ברקע, מורה לאוכל המוות הראשון לשתוק. קולו הלעגני הדהד באוזניו של הארי.

הוא חש זעם מהול בשנאה. הייתה זו הפעם הראשונה מאז השנה שעברה ששמע את קולו של סנייפ שוב. הידיעה שהוא כל כך קרוב...

"אני לא צריך את העזרה שלך! אני יכול להסתדר טוב מאוד בעצמי," אמר מאלפוי בתרעומת, וקטע את חוט מחשבתו של הארי.

"כן, כן..." אמר סנייפ בעצלתיים, "ראינו דראקו, ראינו. עם זאת אדון האופל מוחל לנאמניו, ואם הוא בחר להפקיד בידיך משימה שכזו-"

"משימה!" נחר בבוז אוכל מוות אחר, "לא הייתי קורא לדבר הזה משימה."

אוכל המוות השתתק, ולכן הארי שיער שמישהו שילח בו מבט מאיים או שלף את שרביטו.

"פוטר שייך לאדון האופל, ולאדון האופל בלבד!" הרעים קול נוסף.

הארי שמע קול של אדם מתרומם מהספה. הוא במהירות צעד לאחור. ראשה של בלטריקס לסטריינג' הציץ מן החלון. היא הביטה לצדדים וכשלא ראתה שום דבר חשוד, היא סגרה את החלון בטריקה.

הארי הצטער שהפסיד את תחילת השיחה, את מטרת הפגישה. אבל בכל זאת אולי זה לא היה מיותר לגמרי. לפחות עכשיו היה להם קצה חוט על תוכניותיו של וולדמורט.

בנוסף, הוא ידע כי הם עוד ישובו.

'הדבר הזה' מה זה יכול להיות? חשב הארי, בעודו מבחין בחמישה אוכלי מוות עוזבים את המבנה. עד מהרה הוא שמע קול פקיקה חזק והם לא היו שם יותר.

"סיפרנו למסדר," בישרה הרמיוני להארי, כשחזר רטוב עד לשד עצמותיו, והסבירה את הימצאותו של קינגסלי שאקלבולט, "קח את זה, כדי שתתחמם."

"לא... ראיתי... אותם..." הארי התעטף בשמיכה, גופו הצנום רועד כולו מהקור ששרר בחוץ. את גלימת ההיעלמות שהסיר לאחר שעזבו אוכלי המוות, החזיר למקומה.

"הייתה לנו שיחה ארוכה שבמהלכה הם החליטו לא לבצע מעצרים," אמר רון.

"למה?" שאל הארי, לא היה דבר שהוא רצה יותר מאשר למנוע מסנייפ לבצע את תוכניותיו. "הם אפילו לא מוכנים רק לבדוק את המקום?"

הארי נענה בשתיקה.

"קינגסלי, אני לא מבין למה אתם לא מנסים לבצע מעצרים?"

"משרד הקסמים לא מאשר עדין פעילות מלאה של ההילאים."

"הם החליטו שתתקבל יותר תועלת מהעובדה שהם מסתובבים חופשי," אמרה הרמיוני וגרמה להארי להרים גבה, "כאשר יעצרו אותם הם לא הולכים להגיד לנו כלום, ואילו כאן יש לנו הזדמנות פז לרגל אחריהם."

"יכול להיות שהמקום מוגן על ידי כישופים ואוכלי המוות ידעו אם מישהו ביקר שם," הוסיף רון.

"אני חושב שמשרד הקסמים לא נותן הוראה לבצע מעצרים של אוכלי-המוות רק כי משהו רקוב שם מבפנים. וולדמורט מנסה להשתלט על משרד הקסמים".

"אל דאגה, פוטר. אנו עומדים על המשמר. כנראה שבקרוב יהיה שר קסמים חדש-"

"מה?!-" פרץ רון לדבריו

"אבל אסור לי לדבר על זה, אז אל תשאלו שאלות."

רון השתתק.

"השגת מידע חשוב?" שאל קינגסלי.

"כן," אמר הארי, "אבל לא הספקתי להשיג מידע רב. אבל בכל זאת, להשאיר את החלון פתוח מראש, זאת הייתה שגיאה גדולה מצידם..."

לאחר שסיים לספר לקינגסלי, רון והרמיוני את כל מה ששמע מאוכלי המוות, הארי נשען לאחור והקשיב לניתוחיהם השונים.

רק עם צאת הכוכבים קינגסלי עזב את דירתם, באותה דרך בה טונקס עזבה, לא לפני שהגניב להם חיוך ואמר, "באמת קטן פה."

"לילה טוב," איחל הארי לרון והרמיוני ונרדם כמעט מיד. הלמות הגשם בחלונות המשיכו גם הרבה אחרי כן.

הארי פקח את עיניו בבהלה, משב רוח העיר אותו. לאור הברק שהבזיק בשמיים הארי ראה שהוא לא היה במיטתו. כשנשמע הרעם הבין שהוא נמצא מול מיטתו של רון, עם שרביט מונף.

 
* פרבר בלונדון

הפרק הקודם		הפרק הבא