זאת לא אגדה?

ישבתי במשרדי וחשבתי. חשבתי על הילדה החדשה הזאת, אמה, אמה נוירוקסי. מההתחלה היא נראתה כמו ילדה לא רגילה, והיום היא הוכיחה את זה. וקארמון, אוי, קארמון. אני זוכרת בעל פה את יומו הראשון בבית הספר.

הוא ישב על הכיסא שלו, ליד שולחן האוכל שבביתו, וקרא. הוא קרא ספר קומיקס, שנראה כאילו ילד צייר. כשפתאום אני הופעתי, הוא הסביר לי על זה שהוא צייר את אותו הקומיקס. הוא היה מבוהל, כמובן, אך הוא הצליח לשמור על מעט קור רוח כשהסברתי לו מה אני עושה באמצע הסלון שלו.

אני זוכרת שהוא ישב בסירה, עם עוד 3 ילדים זרים, והמשיך לקרוא. אני זוכרת את השיעור הראשון שלו.

הוא היה כל כך מבוהל, לא הבין איך לעשות שום קסם, אבל בסוף הוא התגבר על זה, כמו מבוגר.

מההתחלה הוא היה די ביישן וחסר ביטחון. הוא נותר ללא חברים בחצי השנה האשונה. הוא היה ממש רגיש, ובכה בלילות, עד שהוא הבין שעדיף לו פשוט להיות שטחי, וככה אף אחד לא יוכל לפגוע בו.

הוא שינה את סגנון הדיבור שלו, את סגנון הלבוש, ואפילו את כל האופי שלו. הוא הפך לקארמון בייס.

ואמה הזאת, היא ממש הצליחה לפתוח אותו. ממש, הם פשוט תקשרו בצורה... מדהימה.

הבטתי בקלף הריק שישב על שולחני. הנוצה הייתה בידי, מלאת דיו. לא ידעתי מה לעשות. המקרה הזה אף פעם לא קרה בהוגוורטס.

המחשבות רצו בראשי. קארמון, אמה, לוציפר שמת כבר היום... וכמובן, הוגוורטס.

הבטתי בקלף החלק שלי, ופתאום הרגשתי שאני מתקדמת אחורה. שאני נשאבת אל הכיסא. ''מה קורה פה?!'' שאלתי בחשש, למרות שהייתי לבדי בחדר. המשכתי להרגיש את הגוף שלי נשאב, ו... הוא אכן נשאב.

פתאום ראיתי שראשי היה הדבר היחיד שלו היה בתוך הכיסא, ובשניות ספורות גם הוא היה בפנים.

מצאתי את עצמי בתוך מסדרון שעשוי מעננים, או מה שלא היה שם, וראיתי תמונות, אך אילו לא היו סתם תמונות.

''אבא? אמ... אמא? דור? מאלי?'' שאלתי, ופניי הפכו רטובות.

על הקירות היו תמונות אישייות שלי, ושל משפחתי, ברגעים הכי מרגשים שלנו.

כשהייתי בת 7, הוריי נסעו לחו''ל, ומעולם לא ידעתי מה קרה להם. אף פעם לא נשלחה שום תשובה. וכשאחותי הגדולה, מאלי, הגיעה לגיל 19, והתחילה את הצבא, מעולם לא ידעתי מה קרה לה. היה רק דבר אחד שידעתי, שהיא מעולם לא חזרה. אחי, דור, חלה בסרטן, וכעבור כמה חודשים.... הייתה לו הלוויה.

כל הדברים האלה קראו משהייתי בת 7, עד לגיל 18. אז הכרתי חבר, וגרנו ביחד. כשהייתי בת 20, נפרדנו, ומאז חייתי לבד. כרגע אני בת 32, ומנהלת את בית הספר הוגוורטס.

אבל בואו נחזור לסיפור. האמת, אני לא ממש רוצה להמשיך לספר לכם עליו, כי בדיוק באותו הרגע, התמונות נשברו לרסיסים.

סליחה שלא העליתי פרק מלא זמן, לא היה לי כוח.

אז... אממ... תגיבו, תדרגו, תקראו... בקיצור, מקווה שנהניתם, וביי!

הפרק הקודם