All the Young Dudes

"טוב שחזרת, לופין," סיריוס חייך, מסיר את גלימת ההיעלמות כשהם נכנסו לכיתת ההתגוננות מפני כוחות האופל (שהיתה נעולה קודם לכן).

"מ'זתומרת?" רמוס ענה, צופה בג'יימס מטפס על הסולם בפינת החדר כדי להגיע למדף הגבוה יותר, שם היה מדף של פיוניות ישנות. "לא הלכתי לשום מקום."

"נו באמת," אמר פיטר, שהחזיק את השרפרף לג'יימס. "שמנו לב שהתעלמת מאיתנו כמו מאיזה מטרד."

"לא נכון," רמוס עיוות את פיו. "רק הייתי עסוק. אתם יודעים, לימודים וכאלה."

"טוב, אני מקווה שהתגברת על השלב הזה עכשיו," ג'יימס צחק, מטפס חזרה באיטיות, אוחז את הכלוב הענקי בשתי ידיים. "אני מאוד אעריך את זה אם תפסיק לעבוד כל כך קשה - זה מכריח אותי לעבוד קשה, אתה מבין, ואני לא רגיל לתחרות.

"אוי, תסתום, פוטר," סיריוס נחר בבוז, מפשפש במגירות ובתוך שולחנות.

רמוס החליט שהמתיחה הזאת לא גרועה מדי - היא לא דרשה ממנו להשתמש בקסם, בכל אפן. אם הוא היה כנה לגמרי עם עצמו, הוא באמת ממש התגעגע לכל הקונדסות שלהם. להיות חרשן היה טוב ויפה, אבל זה היה משעמם. לא פלא שהפרצוף של אוונס תמיד היה חמוץ.

"איך אנחנו הולכים להכניס אותן לאולם הגדול?" הוא שאל, רוכן כדי להסתכל על היצורים הכחולים הקטנים, שעדיין ישנו, מכורבלות בתחתית הכלוב. היו משהו כמו חמישים מהן, ורמוס חשב שזה היה די אכזרי. הרבה יותר טוב לשחרר אותן.

"מתחת לגלימה," ענה ג'יימס, פורש אותה כדי שהן יוכלו להיכנס מתחת. "בוא כבר, סיריוס," הוא גילגל עיניים לנער ארוך השיער שעכשיו היה על ברכיו וידיו מתחת לשולחן המורה.

"מה אתה מחפש בכלל?" פיטר שאל, קולו מתעמעם מתחת לגלימה.

"אחד הרייבנקלואים אמר לי שיש דלת סודית כאן מתחת," סיריוס נאנח, נעמד ומנער את האבק מברכיו. "שקרן."

"זאת האובססיה החדשה של בלק," ג'יימס הסביר לרמוס בזמן שהוא סגר מסביבם את הגלימה והם הלכו לכיוון הדלת. "מציאת דלתות סודיות."

"הוגוורטס: תולדות אומר שיש המון מעברים שלא גולו!" סיריוס אמר בהתגוננות. "כמו זה שמצאת, לופין. בטוח יש עוד, ואני רוצה למצוא לפחות אחד לפני שנעזוב."

"אמורה להיות גם מפלצת מוחבאת איפשהו בטירה," ג'יימס לחש חזרה, בזמן שהם עשו את דרכם דרך המסדרונות אל מגדל גריפינדור. פיטר נרעד.

"סיכון שאני מוכן לקחת," ענה סיריוס, ורמוס יכל לשמוע את החיוך בקול שלו. "המורשת שלי הרבה יותר חשובה."

"טיפוסי," ג'יימס צחק.

***

בערב לאחר מכן בארוחה, ג'יימס חייך כמו משוגע, מנסה להיראות כאילו הוא לא מחביא חמישים פיוניות ישנות מתחת לשולחן, ונכשל בכך בצורה אומללה. פיטר, שהיה טוב באסטרונומיה, היה עסוק בלעבור על שיעורי הבית של שאר הקונדסאים, שהיו לכתוב את השם של כל כוכב בתרשים שלהם.

"בכנות," פיטר נאנק, משרבט משהו על השיעורים של סיריוס. "היית חושב שהיית צודק לפחות בכוכב המזורגג שלך."

סיריוס צחק. "מה אפשר לומר, אני חסר תקווה."

"יש לך כוכב משלך?" רמוס קימט את מצחו, שוב מוצא את עצמו נשאר מאחור. הוא אף פעם לא הקשיב באסטרונומיה - הוא הכיר את מופעי הירח וזה היה המון.

"סיריוס," ענה פיטר. "נו, לופין, למדנו את זה. זה הכוכב הכי בהיר בשמיים. כוכב הכלב?" הוא נאנח, מסתכל עכשיו בשיעורים של רמוס. "יאפ, גם אתה פספסת אותו," הוא גנח.

רמוס משך בכתפיים. "פשוט חשבתי שזה היה השם שלו."

"בית בלק האצילי ועתיק היומין תמיד היה מעט מטופש בבחירות השמות שלו," סיריוס אמר. "לחצי מאיתנו יש שמות אסטרונומיים - יש את בלטריקס, כמובן; אבא שלי אוריאון, אח שלי רגולוס… אמא לא כוכב, נראה לי שהיא אסטרואיד - די הולם, אם יצא לך לראות אותה במצב רוח רע. ואז יש את דוד אלפרד הישן והטוב, דוד סיגנוס… אנדרומדה קרויה על שם גלקסיה שלמה."

"קוסמים הם כל כך מוזרים," רמוס נאנח.

"רמוס," ג'יימס גיחך. "אתה יודע שלופיס זו גם קבוצת כוכבים, נכון? הזאב."

"המה?!" רמוס הרגיש את ליבו מדלג על פעימה וכמעט נחנק מארוחת הערב שלו. סיריוס נתן לו מכה חזקה על הגב, משנה נושא במהירות.

"אם באמת סיימת להגיד לנו כמה טיפשים אנחנו, פיט, אנחנו יכולים להגיע לשחרור האתם-יודעים-מה? בנות הדודות המקסימות שלי התחילו לאכול, הייתי קורא לזה תזמון מושלם…"

הוא באמת היה מושלם. ג'יימס בעט בכלוב בחוזקה כדי להעיר את הפיוניות לפני שמשך ממנו את הגלימה ולחש לחש פתיחה זריז על הכלוב. היה פיצוץ של רעש וצבע וכאוס.

רמוס לא באמת ידע למה לצפות מהפיוניות - הן נראו לגמרי לא מזיקות כל הלילה והיום בזמן שהן ישנו, נעולות מתחת למיטה של ג'יימס.

אבל עכשיו הוא יכל לראות בדיוק למה סיריוס וג'יימס כל כך התרגשו. כשהן עפו במהירות ממתחת לשולחן, היצורים הקטנטנים התפזרו לכל הכיוונים, מקשקשות בג'יבריש בקולות גבוהים וטסות הלוך ושוב לאורך האולם הגדול. הן זינקו לתוך צלחות פירה, צווחות בהנאה, הן חטפו צלחות וסכו"ם מידי תלמידים והעיפו אותם בחדר; הן משכו בשיערות וקרעו מפות.

"מהר!" ג'יימס נכנס מתחת לשולחן, ושם ארבעתם הצטופפו מתחת לגלימת ההיעלמות, צופים באנרכיה משתוללת מסביבם.

"מבריק!" סיריוס אמר שוב ושוב. "מבריק, מבריק, מבריק!"

"בואו," רמוס אמר, דוחף את הנערים האחרים קדימה. התוכנית שלהם היתה להתבונן לכמה זמן, ואז להתגנב מחוץ לאולם במהירות האפשרית בלי להיתפס

ארבעתם פילסו את דרכם בצורה מגושמת אל מחוץ מתחת לשולחן - מה שנעשה קשה במיוחד על ידי תלמידים אחרים שניסו להתחבא מתחתיו. למרבה המזל, פיוניות לא יכלו לראות דרך גלימות היעלמות, והם היו לבדם. 

גם למעלה אף אחד לא שם לב אליהם. בנות צרחו, בנים צעקו, כולם ניסו לכסות את ראשם כדי להגן על עצמם מהפיוניות הצוללות מהאוויר, ואחרים נאבקו לקחת בחזרה את הפריטים הגנובים שלהם.

"הו כן!" סיריוס השתנק לפתע, פורץ בצחוק.

רמוס הסתובב וראה את בלטריקס, צורחת בכל הכוח, השיער הפרוע שלה נמשך מצד לצד על ידי מפגעים קטנטנים וכחולים, ועוד אחד מתעופף מעליו, תופס את השרביט שלה ומנופף אותה עליה, ברקים כחולים מתפרצים ממנו.

"רדו ממנו! יא מטונפים- יא מגעילים- יא- ארגג!" היא ייללה. נרקיסה התכווצה מתחת לשולחן, אוחזת בחוזקה בשרביט שלה.

הדברים התדרדרו אפילו עוד יותר מהר כשפיבס המפחידן נכנס לחדר, מתרוצץ בעליזות ויוצר אותה כמות של תוהו ובוהו. נראה שהוא מכוון את הפיוניות, מרים מפות שולחת וצווח, "כאן למטה, פיות! הרבה תלמידי שנה ראשונה קטנטנים!" 

מחניקים צחוק, הקונדסאים נמלטו מהחדר כשהם שמעו את הצרחה של מקגונגל,

"פטריפיקוס טוטאלוס!"

"היא לגמרי הולכת לדעת שאלה היינו אנחנו," פיטר צפצף כשהם עשו את דרכם חזרה למגדל, עדיין מתחת לגלימה.

"נה," ג'יימס ענה בטבעיות. "מתערב שהיא תאשים את הפרואטים, הם תמיד עושים דברים גדולים כאלה. משהו לשאוף אליו."

***

"בבקשה," סיריוס אמר.

"לא," ענה רמוס.

"בבקשההההה!"

"לא!"

"למה לא?"

"זה פשוט יהיה… מוזר! אני לא רוצה שתעשה את זה."

"אבל זה יהיה כיף!" אני מבטיח שתהנה מזה."

"הא."

השיחה המשיכה בערך אותו דרך כבר בערך שלושה מסדרונות עכשיו. רמוס ניסה להתקדם מהר יותר, ושמע את ג'יימס נוזף בסיריוס מאחוריו.

"תעזוב את לופין בשקט, טוב?"

"לא! זה חשוב מדי!" סיריוס היה במצב רוח חסר מנוחה, מה שנטה להפוך אותו לגועלי יותר מהרגיל - בדרך כלל ג'יימס היה היחיד להשלים איתו.

היה להם אחר צהריים ארוך בספריה, משלימים טבלאות אסטרולוגיות לחזרה על אסטרונומה. המבחנים עדיין היו רק עוד כמה חודשים, אבל ג'יימס התעקש להתחיל מוקדם. כמובן, סיריוס היה חייב להשתוות, ופיטר היה חייב ללכת לכל מקום אחרי ג'יימס. רמוס לא רצה להישאר בחוץ. הם בדקו על המזלות שלהם, וכשזה הגיע לזה רמוס היה דגים. סיריוס הסיק במהירות שזה אומר שיום ההולדת שלו מתקרב. וככה התחנונים התחילו.

"זה בבבירור לא כזה חשוב לרמוס," ג'יימס סינן לסיריוס. "תעשה משהו ליום הולדת שלי, אם אתה חייב, זה לא הרבה זמן אחרי זה."

"תורך יגיע," סיריוס נפנף אותו. "אבל קודם - לופין."

"באמת לא אכפת לי, סיריוס," רמוס נאנח, כשהם הגיעו לדיוקן האישה השמנה. "אל תעשה מזה עניין גדול."

"אבל זה יום ההולדת שלך!" סיריוס ענה ברצינות. "אנחנו צריכים לעשות מזה עניין גדול."

רמוס לא הבין למה. אף אחד לא עשה עניין גדול לפני כן. היתה עוגה, כמובן, אבל לחלוק עוגה עם חמישים נערים אחרים לא השאיר הרבה. וחוץ מזה, כל הילדים הקטנים התעקשו לקבל תור בלנשוף על הנרות גם הם, אז זה לקח נצח. המטרונית עטפה כמה מתנות, אבל הם היו בדרך כלל מעשיות - בגדים חדשים, גרביים, תחתונים, עטים ומחברות. חוץ מזה, לא היה שום דבר מיוחד לגבי היום הזה בכלל. למעשה, הוא ציפה להיות מחוץ לסנט אדמונדס, כי הוא חשב שסיריוס, ג'יימס ופיטר היו מחונכים מדי כדי לדעת על 'כאפות היום הולדת' - אגרוף בזרוע לכל שנת גיל (ואחת לשנה הבאה - בדרך כלל הכי חזקה).

"למה זה כל כך משנה?!" רמוס נשף, מטפס דרך חור הדיוקן. הוא לא סבל את זה כשסיריוס היה עקשן ככה.

אבל כשהוא הסתובב, הוא הופתע לראות שסיריוס שפשף את זרועו, נראה פגוע בצורה שלא התאימה לו.

"אתם עשיתם דברים ליום ההולדת שלי ו… טוב, זה היה ממש נחמד. אף פעם לא ממש ציפיתי לו קודם אבל… טוב, הוא היה נהדר, נכון?"

רמוס הרגיש אשם פתאום. הוא הבין שסיריוס לא סתם רצה להיות מרכז תשומת הלב שוב - הוא ניסה לשמח את רמוס. כאילו זה ישמח גם אותו. לרמוס אף פעם לא היתה הזדמנות לתת למישהו את מה שהוא באמת רצה. הוא וויתר.

"אה… בסדר. אבל לא מסיבה גדולה או משהו, רק קונדסאים, נכון?"

"נכון," סיריוס חייך, בבת אחת הפנים שלו השתנו, ועיניו נצנצו כמו כוכבים.

הפרק הקודם		הפרק הבא