קסם של אלים

יש פה בפרק נגיעה קלה של סדיזם, אז מי שזה מפריע לו עדיף שלא יקרא את זה

פרק 14

(דראקו מאלפוי)

הובסנו, הלן מתה.

אנחנו היום לפני קרב, קרב קשה על המבצר, ואפילו שזה לא מבצעי בכלל, אני לא יכול להוציא ממחשבותיי את הלן, יש לה מטען גדול על הלב, משהו שמפריע לה לתפקד, כלומר לא שיש לה בעיות תפקוד או משהו, אבל לדעתי היא תהיה הרבה יותר טובה, אולי אני צריך לשקול להשכיח ממנה את הזיכרונות... באופן זמני כמובן, לא שאני שמח לעשות את זה אבל אני מפקד על הגדוד הרביעי ואם יהיה איתה בעיות, אני אהיה השני לחטוף.

סיפרתי ללורד על השיחה שהיתה לנו, ועל המסקנות שלי, הוא לא היה נראה מרוצה יותר מידי "עודכנתי" אמר בקרירות "תודה על דאגתך" סרקזם שופע בקולו, הנהנתי, יש בו משהו בלורד הזה שגורם גם לאדם החזק ביותר להרגיש חלש ואומלל, לדעתי אפילו דמבלדור היה נרתע מלבוא איתו במגע, כמובן שלכבוד הוא לי לעמוד לצידו, ולהעמיד לו את כל אוני והוני.

לא שיתפתי אותו בסיבה האמיתית שאני איתו, רק המחשבה על זה שהוא יגלה, מדירה שינה מעיניי בלילות, אני היורש של לוציוס מאלפוי האדיר, שהיה מנהיגה הלא רשמי של בריטניה הקסומה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, הוא נהרג על ידי תומכי וויליאם, השר הנבזה הזה חושב שהוא שווה משהו, כשנגיע לבריטניה האדם הראשון שאהרוג יהיה הוא, והוא יהיה בין הקוסמים טהורי הדם הבודדים שאהרוג.

כן, אני תומך בטוהר דם, תומך נלהב הייתי אומר, וכן, גם אני חושב שצורת ההתנהלות של הקוסמים כיום היא גרועה, אבל אני חושב שהפתרון הוא חילופי שלטון מורחבים, לא רצח של כל הקוסמים בעולם, אנחנו המאלפויים, כצאצאיו של סלזאר סלית'רין, דוגלים בדיפלומטיה.

הלורד לעומת זאת דוגל בדעה, שלו לא נשמיד את רוב הקוסמים ונכניע את השאר, לא תהיה אופציה להחליף שיטת שלטון, ולעד המוגלגים ישלטו, ואנו- הקוסמים, נאלץ לחיות בצל ובפחד מחשיפה, אבל לא משנה הדרך, העיקר התוצאה, כשנשלוט בעולם יהיו לי באחוזת מאלפוי, מאות רבות של משרתים מוגלגים שיכבלו בקסם ויעבדו כגמדונים, אף שלמען האמת מוגלגים שווים פחות מגמדונים, לגמדונים יש קסם ולהם אין.  

בוצדמים אני רוצח בשמחה, טוב לטהר את העולם שלנו, תוקף תפקידי מאפשר לי לא להרוג טהורי דם, כמובן שכשאין ברירה אין ברירה, ולכן חיסלתי את ראש ממשלת אוסטרליה הקסומה יחד עם שומרי ראשו, במשימה משותפת עם בן, הם לא ידעו מה נפל עליהם...

המבצע לחיסולו, תוכנן בקפדנות על ידי הלן, אני לא הטיפוס המחמיא, אבל היא פשוט גאון! והמבצע הזה הוא אחד הסיבות שאיני מסוגל להוציא את האישה הזאת ממחשבותיי, אם היא לא תהיה במיטבה...

***

"המבצר" מילה שמעבירה צמרמורת בגופו של כל אחד שצריך להילחם נגדו, מדובר במבנה עשוי סלעי בזלת, מחוזק בקסמי מגן עוצמתיים, האבטחה עליו היא מטורפת, מאות קוסמים מהטובים ביותר, המבצר הוא ציון דרך חשוב בהתקדמות שלנו, הוא יושב על ציר מרכזי בדרך צפונה, וכן מתרכזים בו מרבית אוכלוסיית הקוסמים של ארגנטינה.

המרחק למבצר לא גדול, כחצי שעה של תעופה על מטאטא, אנחנו תוקפים מהיבשה משני כיוונים בו זמנית, ומהאוויר עם צוות תעופה מיומן.

מיקומה של הלן בקרב הוא במרחק מה מפקחת על מהלך הקרב, בתוקף תפקידה כאסטרטגית, להבהרה תפסתי אותה לשיחה קטנה לפני הקרב "תבטיחי לי שתהיי מרוכזת" סיננתי אליה בשיניים חשוקות, תוך שאני לופת את זרועה בכח.

היא הנהנה בראש מורכן, הרמתי לה את הסנטר והבטתי עמוק אל תוך עיניה, הפחד נשקף מהם טהור ומזוקק, אך היה מעורב בו משהו גדול יותר, כאב, כאב גדול יותר ממה שפגשתי מעודי, ופגשתי הרבה כאב... הנחתי לה להירגע שניה לפני שהמשכתי "אם יהיו בעיות אני מבטיח לך-" קולי מתרומם מעט "-שאטפל בך, לפני שהלורד יטפל בי, ברור?" סיימתי כמעט בזעקה.

היא הנהנה משותקת לחלוטין, "יפה" אמרתי, אגודלי לוחץ קלות על רקתה באיום בולט, עיניה פזלו אל עבר אגודלי, מה שהעלה בי גיחוך, "עכשיו" המשכתי "הראי לי את תוכניות הקרב" היא חזרה לעצמה, שלפה גיליון קלף מגולגל והציגה אותו בפני, הערמתי עליה שאלות ופרכות רבות לתוכנית, פחדה נעלם כמעט לחלוטין והיא שקעה בתוכניות, היא ענתה לי על כל השאלות וההערות בפירוט רב, זאת תוכנית מצוינת, לפני שנפרדנו נתתי בה עוד מבט כזה לוודאוֹת שהיא לא שכחה את השיחה הקטנה שלנו...

***

בסופו של דבר הגיע העת, והקיץ הקץ להמתנה, יצאנו סוף סוף לדרך, לקראת סוף הדרך כבר ראינו את המבצר מרחוק, ניצב לו שם גאה, כבַּז הוא לניסיוננו.

מצטרפים למחנה שלי גם שני המחנות הנוספים שהועמדו בכוננות, כך שהלמות ליבי נרגעו קצת, בידיעה שהכוח בפיקודי גדול, נחתנו בתיאום על הקרקע מתפרסים בעמדות.

התמקמנו וחיכינו לאות ההסתערות, האות ניתן והסתערנו על המבצר, צוהלים אלי קרב, כבר מהרגע הראשון כלום לא הלך כראוי, הם חיכו לנו מוכנים לכל תרחיש, כשרק התקרבנו, נורה עלינו מטח אימתני, ששבעה עשר לוחמים מתו במקום!

גם גורלם של הלוחמים מהאוויר לא שפר עליהם, הם קודמו במטח מטורף שבחסותו עלו לאוויר עשרות רוכבי מטאטא שטבחו בהם ללא רחם, רבים נהרגו ורבים אחרים נפלו אל המבצר, שם נלכדו בזריזות.

הפשיטה מהצד השני כשלה אף היא, שם אמנם הם פרצו את החומה אבל היה נראה שזה מכוון, חיכו להם שם שורת לוחמי ת'סטראלים, דבר שלא היה מוכר לנו, שטבחו בהם בליווי מטחים מהצריחים הסמוכים, שלושים לוחמים מתו במקום ורבים אחרים נפצעו בדרגות כאלה או אחרות, המחשבות סערו בראשי.

יש לנו בוגד בצבא!!

זה היה ברור.

יש להם אסטרטג שורה ראשונה!!

זה זעק.

המלכודות הונחו בתחכום, הלוחמים ידעו בדיוק מה מצפה להם והגיבו כראוי.

לאחר ניסיון נוסף נסוגנו לעבר מחסה מרוחק מהמבצר שם בדקנו פגיעות, מתוך קרוב לאלף לוחמים שהשתתפו בקרב, ארבע מאות נהרגו בקרב, ועוד מאתיים נפצעו, ככה זה בקרב לחיים ולמוות, עמדנו שם חבולים ונכלמים, אבל לא היה זמן לנוח, היה ברור שהם ינסו לרדוף אחרינו, התעשתי והוריתי לכולם לעמוד בשורות ישרות ואז 'פוף' התעתקנו חזרה אל גבולות המחנה.

עכשיו אחרי שחזרנו מוכים ודואבים, הגיע הזמן, אני צריך לעשות את זה וללכת אל הלורד לשאת את העונש...

יצאתי מחדרי והלכתי לכיוון חדרו של הלורד, והמחשבה שניחמה אותי זה 'מה אני הולך לעשות אחר כך להלן...'

נכנסתי לחדרו של הלורד, החדר היה נראה כלקוח מהשאול, נרות לבנים הפיצו אור חיוור שהטיל צללים מאיימים על הקירות, אפילו שלמעשה היה זה אוהל, לצופה מבפנים, לא היה הבדל, אף לא המינורי ביותר, בין חדרו, לחדר הכס של האדס, כפי המצויר ב'האדס והגהנום' של ז'ק לואי דוד, כסאו היה מרשים, שחור כפחם, ניצב דומם מאחורי שולחן בזלת בעל רגלי שיש לבנות, הניגוד היה מחליא, התחושה שהוא העניק היתה כאילו האור הניצחי והחושך התמידי התערבו להם זה בזה בערבוביה נוראה... הלורד, הלבוש שחורים, יחד עם עיניו השחורות היוקדות, היה כמעט בלתי נראה בחלל החדר, כמו השילוב המושלם בין עורב לטפריו.

עם כל זאת, לא היה ניתן להתעלם מנוכחותו בחדר, כמו מלאך המוות בשדה קרב עקוב מדם, הוא הביט בי בעיניו השחורות במבט קשוח, שערו השחור כפחם שיווה לו מראה קר ומפחיד, הסטתי את עיניי באי נוחות.

"אכזבת אותי, דראקו" הנהנתי בפחד "ספגת אבדות כבדות מידי, ולא הבאת שום תוצאות" קולו מזרה אימה, יושב ללא נוע במקומו ורק עיניו כמו קיבלו חיות משל עצמם, מרקדות על כל גופי, השתקפות הלהבות בעיניו החמירה את חששותיי, כמבשרת לי על האש שעלולה לצאת ממנו.

"אדדוני הלורדד" גמגמתי "זו לא היתה טעות שלי", ניסיתי טיעון חלש ולא משכנע, "יש לנו בוגד בצבא, מישהו העביר להם את כל המידע, מאיפה נתקוף ומתי, זה לא היה קרב הוגן" ידי מעקצצות בניסיוני לשמור עליהם צמודות לגופי.

"הוגן" סינן, נעמד במקומו, דממה עמוקה שררה, ניסיתי לפענח את כוונתו אך לשווא, הוא החל חג מסביבי ככריש החג סביב טרפו, ורק אחר זמן מה הנדמה בעיניי כנצח המשיך.

"מה עושים כשיש בוגד דראקו" לחש בזעם, החוורתי, הוא עצר, וכשפיו צמוד לאוזני השמאלית, לחש "מגלים מיהו והורגים אותו, עשית את זה?" עמדתי מסומר למקומי בלי יכולת להניע אבר, הרגשתי כמו הפכו איברי לנחושת, ושרירי למתכת קרה.

"השרביט" הוא הושיט את ידו בהמתנה, נשימתי נעתקה, ללא השרביט חיי שווים לעפר, אחייה את שארית חיי כמוגל מאוס, בקושי רב הוצאתי את שרביטי והנחתי אותו בידו המושטת, הרגשתי הייתה כאילו עקרו לי את היד באותו הרגע, וייחלתי שהלורד יהרוג אותי, הן מה שווים חיי ללא שרביטי.

"מפקד אשר פיקודיו בוגדים בו, ואין הוא יודע מה לעשות, אינו ראוי לשרביט" אמר לי הלורד, הוא צעד מעט אחורה ומשש את שרביטי, עיניי התמגנטו לשרביט, כְמֶהוֹת לחוש שנית במגעו.

הלורד הניף את שרביטי ולחש קרושיו, צרחתי מכאבים, אך הוא לא הניח לי "אתה אכזבת אותי דראקו, וכשמאכזבים, צריך לשאת בעונש" אמר בטון רך מעט, כל כך מעט עד שלמעשה יהיו שיאמרו שהיה זה תעתוע בלבד, הוא סיים לבסוף עם העינוי, והוסיף "אתה צריך ללמוד את זה, ולא להשאיר את אלו שמאכזבים אותך ללא עונש, אחרת הם ימשיכו בדרך זו" הוא הושיט לי את השרביט בחזרה, והוסיף בעוקצנות "כולי תקווה שתמצא בו שימוש".

על הריצפה חיוור מכאבים השבתי לו "כן זה ברור אדוני הלורד, אני אעניש כבר היום, את כל מי שפישל" הלן, הרהרתי, אני אגמור את הלן.

הלורד לא השיב, אלא הסתובב והתיישב במקומו בזעף, קמתי בחשש מה, ולאחר הצדעה חלושה והנהון קטן מצידו, יצאתי מהחדר.

בצעדים זריזים שבתי ללשכתי, שלחתי את אחד הלוחמים, יאן שמו, למצוא לי את הלן, ואמרתי לו שיביא לי אותה לאמצע המחנה, לא לחדרי, העונש שאני מתכנן לה צריך להתרחש בפומבי!

היא הגיעה כעבור כמה דקות, חיוורת ורועדת מפחד, בזתי לה בליבי על החצנת הפחד הזאת.

"אכזבת אותי" אמרתי לה, ותחושת דז'ה וו הציפה אותי עד למעלה מראשי, היא מלמלה איזה משהו בלחש, לא ממש התייחסתי לתירוציה.

שלפתי את שרביטי ושיחקתי איתו באיום תוך כדי השיחה "את בטח מבינה מה אני אמור לעשות עכשיו נכון?" היא החווירה לגמרי.

"אני רוצה שתעני לי" הרמתי את קולי מעט.

"אהמ" השיבה בבעתה "אדוני צריך להעניש אותי עכשיו" גמגמה, גופה התקשח, כמכין עצמו להצלפת שוט.

"ואולי אני צריך להרוג אותך עכשיו, הלן?" חייכתי בנבזות, תחושתי השתפרה פלאים.

היא הפילה עצמה אל הריצפה לרגלי, ויללה בפחד בולט "אדוני תרחם עלי, אני מבטיחה לך שעשיתי הכול כמו שצריך אנ-"

-"שתקי" צעקתי בזעם, "קרושיו" היא התפתלה מכאבים על הרצפה וצרחה את נשמתה, המשכתי כמה שניות, להתענג על צעקותיה, ואז הפסקתי את הלחש, היא שכבה לרגלי מטונפת מבוץ וכל גופה רועד בבכי תמרורים, בזתי לה על הפגנת החולשה הזאת.

"פטריפיקוס טוטאלוס" לחשתי, גופה התקשה לפני, והיא הביטה בי באימה, "תשאירו אותה כך עד הבוקר, כדי שיהיה לה קצת זמן לחשוב על הטעות שלה", הוריתי, וצעדתי משם בהרגשה טובה יותר, זה אמנם אכזרי, מושלג בחוץ, אבל זה ילמד אותו לקח להכין אסטרטגיות נבונות יותר...

וחברים, רק לא לשכוח להגיב, אני רוצה לדעת מה אתם חושבים או חושבות על רמת הכתיבה שלי... 

הפרק הקודם		הפרק הבא