המסע בעקבות הוגוורטס

"נו...", דחקה ג'ני.
"אז ככה. דמבלדור מת לפני שש שנים. אבל זוכרת בספר השביעי, כשהוא התגלה להארי?"
"אני חושבת שאני מבינה לאן את חותרת... כלומר, את חושבת שזו היתה התגלות?"
"לא חושבת, בטוחה."
"נניח. הוא אמר שהוא יפגוש אותנו עוד, ואם הוא לא חי, מה ההסבר המתוחכם שלך לזה?"
"האמת? אין לי מושג. אני אני די בטוחה שהוא לא יפגוש אותנו עוד."
"לא יפגוש עוד??? אבל הרי יש לי כל כך הרבה שאלות על האונילים האלה..."
"להזכירך, ה'אונלים האלה' זאת את."
"אליס, כל מה שקרה כל כך מוזר והזוי. אני די בטוחה שאם נצבוט את עצמנו ברגע זה נתעורר במיטה מיוזעות מהחלום המוזר שבדיוק חלמנו."
"ג'ני, תפסיקי כבר... זאת המציאות! את לא רואה כמה הכל מוחשי? כמה הכל ברור? לא יתכן שזה חלום!"
"אוף, כל כך הזוי הכל... נמאס לי כבר! נמאס לי!"
ג'ני מאז ומעולם היתה ילדה מרגיזה, שתמיד עונה בארסיות על כל דבר. אבל לעולם ליד אליס היתה מתרככת, היתה הג'ני הטובה והנעימה. אבל כנראה, מרוב כל כך הרבה זמן, התחילה ג'ני להיות ג'ני, ג'ני המעצבנת. אליס הבחינה בכך, ולכן מיד אמרה.
"ג'ני, כבר אחת בלילה. אני מציעה שנלך לישון". ובכך נגמרה השיחה.

"אכן? הושלם? הלו, הלו, הלו! מראה שקופה!"
"אהמ... כן, אדוני, הושלם."
"מצוין. איפה הילדות הקטנות?"
"אמ.. תראה, אדוני, מחצית השלב הושלם, כלומר, עשינו כל שביכולתינו, אך..."
"מה את רומזת, מראה שקופה?"
"תראה... הבנות לא בדיוק אצלנו..."
"לא אצלכם? מה זאת אומרת לא אצלכם?"
"תבין... השבב שהכנסנו לתוכן אכן פעל, אבל בגלל טעות קטנה של אחד מהאנשים שאני ממונה עליו, השתבש קצת... אבל עדין איתרנו אותן, בזכות השבב, אך הוא הפסיק לפעול כשהוא נקלט בפתח בית הספר הוגוורטס."
"אני - פשוט - לא - מאמין!!! טיפשים מטופשים!!! לא ידעתם שהשבב עובד על פי התשגרות, ובהוגוורטס אין אפשרות להשתגר???"
"אבל....."

הילי נחתה על הקרקע. זה היה שדה גדול וארוך, שבקצהו היה צריף קטן.
היא נשכבה על הדשא הירוק, כשידיה ורגליה פרושות לצדדים. היא לא הביעה שום רגש, כי הוא    - הרגש -     נלקח ממנה.
כשהיתה קטנה, בת שלושה שבועות, בא האחד ששם את החצץ. כאילו החליף את ליבה באבן. היא מעולם לא זכרה זאת, אך הוריה ניסו נואשות לספר לה כשהיתה בגיל בוגר מספיק כדי להבין. הם רצו שהיא תחזור להיות הילי שלהם, ולא הילי של האחד ההוא, הרשע. אבל היא לא נענתה. היא כבר שכחה מה זה אהבה, משפחה.
ולפתע, הרגישה כמה טיפות על לחיה. היא הביטה למעלה, אבל גשם לא ירד. מה זה? היא כבר כמעט שכחה מה זה לבכות. לא, לא יתכן שהיא בוכה... אסור לה לבכות... רק תינוקות בוכים!
ובכל זאת, היא בכתה. עמד לה גוש גדול בגרון שרק רצה לפרוץ החוצה. הדמעות זלגו מעיניה כנהר שוטף. ולפתע, חזר אליה כל מה שקרה לפני הדבר הנורא. כשהיא היתה בת שלושה. תינוקת חמודה, שאמא שלה עשתה לה פרצופים והיא צחקה מאושר. גם האמא היתה מאושרת. לא שווה לא שום דבר בעולם אם לא הילי שלה, הקטנה - - -
הילי הבינה. הרגשות חזרו אליה. היא העריכה כעת את העצב, הכאב, ובלבד שתרגיש אותם, שלא תהיה חלולה.
היא היתה חיבת לחזור הביתה. אל הוריה, הוריה שלא עשו דבר וקיבלו עונש כזה. היא טפחה שלוש טפיחות על המטאטא שלה, ואמרה: "הביתה. ומהר". היא עלתה על המטאטא, ואז -
וושששש...   היא היתה בדרכה הביתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא