האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

הפרק שלך

הוא רץ מהר החוצה, מקווה שלא מאוחר מדי.
הוא ירד בשבעת גרמי המדרגות שהובילו לקומת הכניסה שתיים-שתיים, ופתח את הדלת בתנופה, מנסה לשמור על השקט.
כשעמד מחוץ לטירה הוא הסתכל מסביבו, ובזכות הירח המלא שהאיר את המדשאה החשוכה הוא ראה דמות כהה נכנסת למנהרה בתוך הערבה המפליקה שהובילה לצריף המצווח.
"סנייפ!" הוא צעק, אבל הוא כבר לא יכל לשמוע אותו.
הוא רץ לעבר הערבה המפליקה, ולחץ במהירות על הסיקוס שבגזע בעזרת מקל ארוך, והענפים נרגעו.
הוא התכופף ונכנס למערה שבתוך העץ והדליק את השרביט שלו, כדי שיוכל לראות לאן הוא הולך בתוך המנהרה האפלה.
"סנייפ!" הוא קרא, "סנייפ!"
הוא שמע צעדים, ואז חפץ נופל על הרצפה ומתגלגל.
"פוטר?!"
ג'יימס נשם בהקלה ורץ לעבר מקור הקול.
"סנייפ, אל  תעשה את זה", הוא אמר ברגע שהיה בטווח שמיעה.
השרביט של סנייפ היה על הרצפה, כנראה החפץ שג'יימס שמע נפל, והאור הטיל צללים מעוותים על הקיר.
"מה אתה רוצה, פוטר?" הוא שאל בהתנשאות והתכופף כדי להרים את השרביט שלו.
"סנייפ, אל תעשה את זה, זה מסוכן",הוא אמר לו, מתנשף.
"עזוב אותי, פוטר", הוא אמר והמשיך ללכת.
ג'יימס רץ אחריו.
"סנייפ, סיריוס עשה את זה כי הוא ידע שזה מסוכן, הוא רצה..."
הוא לא יכל להגיד להרוג. הוא פשוט לא יכל להגיד שהחבר הכי טוב שלו רצה להרוג מישהו, אפילו אם זה סנייפ.
"לא אכפת לי מה הוא רצה, פוטר", הוא אמר והמשיך ללכת למרות הניסיונות של ג'יימס לעצור אותו.
ג'יימס הסתכל מסביבו, הוא זיהה את המקום, הוא זכר את הבליטות המוזרות בסלע.
אחרי הפנייה הזאת הם יגיעו לצריף המצווח, ולרמוס.
"סנייפ..." אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
הוא עבר את הפנייה, ואז המנהרה הצרה נפתחה לחדר המוזנח.
רמוס ישב שם והפנה את מבטו לכיוונם.
עיניו התרחבו בבהלה כשראה אותם.
"מה...?" אבל אז הירח האיר את החדר, ועבר ברמוס רעד.
למרות שג'יימס כבר ראה את זה קורה, זה עדיין היה מפחיד.
הוא הסתכל על סנייפ, שהסתכל על רמוס בפחד.
"סנייפ, לך, עוף מפה", הוא סינן לעברו, ממש שנייה לפני שרמוס השלים את ההשתנות שלו.
הוא היה עכשיו חיה חסרת רגש, שיכולה בקלות להרוג אותו.
סנייפ עמד לידו, קפוא.
"סנייפ, לך! עכשיו!" הוא דחף אותו, וסנייפ נראה כאילו הוא התעורר.
הוא הביט שנייה על רמוס ואז על ג'יימס.
ג'יימס דחף אותו לכיוון כיציאה מהחדר, וסנייפ הסתובב ורץ שנייה פני שרמוס התסער עליו.
ג'יימס השתנה לאייל שלו, והדף את רמוס ממנו.
רמוס פלט יללה ארוכה והרים את ראשו לכיון אור הירח.
ג'יימס ניצל את הרגע, והפיל אותו על הרצפה.
הוא נזכר במה שסיריוס עשה בפעם הקודמת, וניסה לתפוס את עיניו.
הוא הסתכל על העיניים האדומות, לא מרפה מהם.
רמוס נראה כאילו הוא נרגע.
הוא ישב יד הקיר, מובס.
ג'יימס ניסה לשדר לו רוגע ולהסתיר את הפחד שלו.
ג'יימס נישאר לידו כל הלילה, מרחם עליו יותר ויותר מרגע לרגע.
הוא ילל ושרט ונשך את הרהיטים והקירות בחדר הקטן, אבל בעיקר את עצמו.
הוא לא ידע כמה זמן הם היו שם, הוא לא העז השתנות בחזרה לבן אדם כדי להסתכל בשעון.
אחרי מה שנראה לו כמו ימים שלמים רמוס ילל יללה אחת אחרונה, ואז השתנה בחזרה לבן אדם.
הוא נפל על הרצפה, שבור.
ג'יימס השתנה גם הוא לבן אדם ומיהר אליו.
"רמוס, אתה בסדר? הוא שאל בעדינות והתיישב על הרצפה לידו.
"מה הוא עשה פה?" הוא לחש.
הוא לא ידע מה להגיד.
הוא ידע שרמוס יכעס על סיריוס, והעדיף לא להגיד לו את זה עכשיו, אבל נראה שרמוס לא חיכה תשובה.
"אני יכולתי לנשוך אותו", הוא לחש, ונראה מזועזע "או יותר גרוע, אני יכולתי... אני יכולתי להרוג אותו!"
הוא הרים את מבטו אליו, וג'יימס כמעט נבהל.
שערו היה פרוע, ועיניו היו פעורות לרווחה. הוא נראה מעט משוגע.
"ג'יימס, מה אני עושה פה?" הוא לחש, מובס והרכין את ראשו."אני מפלצת, אסור לי להיות פה."
"לא, רמוס, אל תגיד את זה". הוא לא יכל אפילו להתחיל לדמיין את ההרגשה שלו.
"סנייפ סתם אידיוט, זה לא יקרה עוד פעם." הוא ניסה לנחם אותו.
"תקשיב לי, רמוס", הוא חיכה שרמוס ירים את ראשו, וכשהוא ראה את עיניו הוא המשיך לדבר. "אין שום סיכוי שזה יקרה עוד פעם, בסדר? עושים פה הכל כדי שגם אתה וגם שאר הילדים יהיו מוגנים, ואנחנו, כולנו נעזור לך", הוא ניסה לרגיע אותו, אבל לא ידע כמה הוא באמת עוזר.
"קדימה, בוא", הוא ניסה להישמע עליז וקם על רגליו.
הוא הושיט לו יד כדי לעזור לו לקום.
רמוס לקח את ידו וקם, אך ברכיו רעדו כל כך עד שהוא כמעט נפל עוד פעם.
"וואו, תיזהר", הוא תפב אותו בידו וייצב אותו.
"בוא, כדי שנחזור למיטות לפני שמישהו יגלה אותנו."
רמוס הנהן חלושות, ושניהם יצאו מהחדר למנהרה.
ג'יימס תמך ברמוס כל הדרך, כי פחד שאם יעזוב אותו לרגע הוא פשוט יתרסק על הרצפה.
הוא ניסה לעודד אותו קצת בזה שסיפר לו סיפורי ילדות שלו.
כל מיני משפטים טיפשיים שנהג לומר, שאימו עדיין נהגה לספר לו לפעמים.
איך שבר פעם את הראש. ואת היד. ואת הרגל.
באמצע הדרך הוא הצליח לשחרר מרמוס צחוק קטן, ועד שחזרו לטירה קצת צבע חזר ללחייו.
הם התגנבר בחזרה למגדל גריפינדור בלי שאף אחד יתפוס אותם, והם עלו ע קצות האצבעות במדרגות הלוליניות שהובילו לחדר שלהם.
"ג'יימס?" הוא שמע לחישה מהוססת כשחזר לחדר.
"סיריוס?"
"ג'יימס!" בקולו של סיריוס הייתה הקלה, והוא הדליק את השרביט שלו.
"רמוס, אתה בסדר?" הוא שאל בדאגה וקם מהמיטה לקראתו. "אני כל כך מצטער", הוא אמר בקול חנוק, וג'יימס ידע כמה קשה לו להגיד את זה. לסיריוס לא היה קל להודות שהוא טעה.
הוא אומנם טעה פה בגדול, אבל זאת לא הנקודה.
"אתה מצטער?" שאל אותו רמוס, מבולבל, אחרי שקרס על המיטה. "על מה אתה מצטער?"
סיריוס נתן מבט תודה חטוף בג'יימס.
"אהה, על מה שקרה לך..." הוא אמר, מנסה לחפות על מה שאמר.
"לא משנה רמוס, לך לישון." רמוס משך בכתפיו ואז ראשו נח על הכרית, ואחרי כמה דקות נשימותיו הפכו שלוות.
"מה לעזאזל סיריוס?!" ג'יימס אמר לו בכעס.
"אני מצטער ג'יימס, אני מצטער." הוא צנח על המיטה ושם את ראשו בין ידיו.
"הייתי פשוט כל כך עצבני, לא חשבתי כשאמרתי לו את זה."
ג'יימס הבין שסיריוס מתנצל עכשיו, אבל הוא כל כך כעס עד שהיה חייב להוציא הכל.
"אתה יודע כמה אנשים סיכנת היום?" הוא המשיך. "את סנייפ, ברור, אבל גם את רמוס, גם אותך וגם אותי, וגם דמבלדור! תאר לך מה היו עושים לו אם היו מגלים שהוא נתן לאדם זאב ללמוד בהוגוורטס!"
סיריוס ניסה להגיד משהו, אבל ג'יימס כבר המשיך לדבר. "ומה אם סנייפ היה רואה אותי בתור אייל? אתה יודע איך היינו יכולים להסתבך?"
"אני מצטער, ג'יימס, אני מצטער, בסדר?" הוא קם מהמיטה, וגם הוא היה עצבני עכשיו.
"אבל תנסה להיות במקומי, בסדר? תאר לך שאי פעם לך היה מצליח עם לילי וסנייפ היה הורס הכל, מה אתה היית עושה?"
"אני לא הייתי רוצח, זה בטוח!" הוא אמר, מנסה להתעלם מזה שסניפ באמת כמעט הרס לו הכל עם לילי.
"אני לא רצחתי, ג'יימס, אל תגזים!" הוא אמר לו בכעס.
"לא רצחת?" ג'יימס לא הבין אם סיריוס רק עושה את עצמו או אם הוא באמת לא הבין מה הוא עשה הלילה. "אם אני לא הייתי בא לשם רמוס היה עלול לנשוך אותו או להרוג אותו! ואם כבר מדברים על רמוס, אתה יודע איך הוא היה שבור?" הוא נזכר איך הוא נראה אחרי שחזר להיות בן אדם.
"הוא שונא את עצמו, הוא חושב שהוא מפלצת..." הוא נזכר במילותיו המיואשות של רמוס.
"טוב, בסדר ג'יימס, אני טעיתי, אני יודע שטעיתי וביקשתי סליחה, מה עוד אני צריך לעשות? לשיר לך סרנדה?"
ג'יימס התיישב על המיטה.
פתאום הוא היה עייף מכל היום הזה, אבל הוא לא היה סתם עייף, הוא הרגיש ממש סחוט, כאילו הכמה שעות האחרונות לקחו ממנו את כל הכוחות.
"בסדר, סיריוס", הוא אמר לו, רגוע יותר. "אני עייף, אני רוצה ללכת לישון."
סיריוס רצה להגיד משהו אבל שינה את דעתו, וראשו צנח על  הכרית.
ג'יימס סלח לו, כמובן. הוא לא יכל להמשיך לכעוס עליו, אבל הוא ידע שמעכשיו הוא בחיים לא יוכל להתייחס לסיריוס אותו דבר.

תגיבו ותתנו ביקורות
אני רוצה לעשות כל מה שאפשר כדי להשתפר :)

הפרק הקודם		הפרק הבא