חייבת לדעת

שלום לקוראים :) טרום פורים שמח:)
זה הפרק, אני מקווה שתאהבו אותו...ותהנו :


הצלצול המתיימר נשמע ברחבי בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
כל התלמידים הכניסו את ספרי הלימוד לתיקם ויצאו החוצה דרך שער האבן.

לילי, שעיניה עוד היו נפוחות, הרכינה ראשה ויצאה גם היא מן הדלת,
אך ג'יימס הגיח מאחוריה, אחז בידה ואז שחרר כשראה שהסתובבה.

"מה קרה?" שאל בקולו העמוק והרך.

"כלום." ענתה במין גמגום.

"ועכשיו באמת?"

"שום דבר-"

"לילי, אני מכיר אותך טוב מספיק בכדי לדעת שמשהו קרה, מה זה?"

"אתה לא מכיר אותי, ג'יימס, כי אם היית לא היית שואל מה קרה."

"למה?"

"למה מה?"

"למה את לא רוצה לספר לי, אני לא אגיד לאף אחד."

"אני לא יכולה, פוטר, אני לא יכולה." הסתובבה, אך הוא שוב מנע ממנה ללכת,
הוא קירב אותה אליו קצת יותר קרוב, שאל שוב באחד מקולותיו העדינים והמלטפים.

"בבקשה, ליל, מה קרה?"

"אני לא יכולה לסחוב את זה יותר," נאנחה "אני ראיתי את מייקל."

"הו. דיברתם?"

"זה היה יותר מלדבר."

"מה זאת אומרת יותר מלדבר?"

"הוא איים עלי, ג'יימס, על אמא ועל פטוניה ועלי."

"מה הוא אמר?"

"הוא אמר שהוא לא יפסיק לרדוף אותנו אף פעם, עד המוות."

ג'יימס צחק. "משהו כאן מצחיק?" שאלה בכמיהה.

"לא, זה פשוט מזכיר לי את הסרט ההוא שאני וסיריוס ראינו."

"מה קרה בו?"

"את יודעת, היה איזה בחור שאיים על מישהי ועל הקרובים שלה אם היא לא תמסור לו מידע."

"איזה סוג של מידע?"

"אני לא זוכר, זה היה לפני הרבה מאוד זמן."

"ומה קרה בסוף?"

"היא מתה...היא והקרובים שלה."

"מעולה, ג'יימס, מעולה." השפילה את פרצופה.

הוא צחק עוד "אני רק מנסה לשפר את מצב רוחך."

"זה לא כל כך עובד."

"הוא לא יעשה לך או להן כלום, הנה, עכשיו את מרגישה יותר טוב?"

"לא, לא ממש."

"את לא באמת מפחדת ממנו."

"ובכן," נאנחה שוב "הוא נראה רציני באותו רגע."

"לילי, הוא לא יעז לגעת בך, או בהן, אני כאן."

"אתה לא תהיה כאן תמיד."

"אני אהיה כאן תמיד אם זה מה שתבקשי."

"אני מפחדת ג'יימס, אני לא רוצה להיות הסיבה שבגללה אתה..."

"שבגללה אני אמות?" השלים את המשפט והעלה חיוך על פניו. "תעשי לי טובה,
את זאת שתמיד אומרת את זה, 'אתה עוד תהרוג את עצמך, פוטר' " עשה תנועות עם ידיו וגרם לקולו להישמע צפצפני ולגלגן.

"אני לא מדברת ככה," צחקה. "אבל אתה באמת עוד תהרוג את עצמך."

הוא הלך לצידה עד שהגיעו לחדר המועדון של גריפינדור. הם ישבו על אחת הספות והעמידו פנים שהם מכינים שיעורי בית.

"עכשיו ברצינות," אמרה לילי "אתה לא חושב שזה קצת מסוכן?"

"צריך לשקול את ההחלטות שלנו בכובד ראש," קבע נחרצות. "והייתי בסיטואציות יותר מסוכנות מזה."

"כמו מה?"

"היום ההוא שתפסת אותי עם סוורמ...סוורוס," צחק "נשבע שהייתי עושה במכנסיים אלמלא עמד שם הקהל."

לילי צחקה גם היא.

"אם כבר סוורוס, לא ראיתי אותו המון זמן, הוא בסדר עכשיו, אתה יודע."

"כשמתרגלים אליו." אמר ג'יימס, לילי התפלאה עליו, 'הוא באמת מתכוון לזה', חשבה.

"אני רואה שמישהו החליט להתבגר סוף סוף, נלך לראות אותו?"

"איפה הוא?" שאל.

"כנראה במרתפי סלית'רין, אתה בטוח שאתה רוצה לבוא?"

"כן, מה אם מייקל יהיה שם?"

"הוא לא יעשה לי כלום בציבור." גיחכה.

"אבל עדין...ואני רוצה לראות את סוורוס שלנו." העלה חיוך על פניו.

הם קמו מיד אחרי שהניחו את ספרי לימודם בבטחה בתיק בית הספר, ופנו לחדר המועדון.

הם ירדו במדרגות הצרות, אחר דילוג על הטובעניות שבהן ,עד שהגיעו לקיר האבן המלוטש.

 "סיסמא." מלמל הקיר ללא פה.

"מה הסיסמא?"

"נחש דו- ראשי" מלמל ג'יימס, לילי הסתכלה עליו שוב בתהייה, אך לא שאלה שאלות.

האבנים זזו ממקומן וחשפו את חדר המועדון הרחב, הקר ,הקודר והטחוב של סלית'רין.

"אני עדיין לא מבינה איך הם חיים ככה." פנתה לכוונו של ג'יימס שרק הסתכל לכל עבר.

"איפה סוורוס האידיוט הזה מסתתר?"

"אל תקרא לו ככה, והוא כנראה בחדר שלו."

הם ירדו במדרגות נוספות, שכן המקום התקרר יותר, לתוך מעבר חדרי מוצל בלי טיפת אש ואור,
ניתן להשוות בהרבה מובנים בין החדר הזה לחדר גריפינדור, אך זהו מדור הבנים-
לפיכך רמת הסדר היא פחות או יותר אותו הדבר.

"בנים..." מלמלה בין שפתיה ונגשה לעבר אותו נער בעל שיער שומני ושחור (שהתאים באופן מפתיע לקירות החדר).

"היי, סוו."  אמרה לילי בחיוך.

"היי, לילי מ..." נקודת מבטו של סוורוס הוחלפה ונתלתה על ג'יימס.

"מה?" שאל ג'יימס.

"אתה המלווה שלה עכשיו?"

"לא, אני רק רציתי לומר שלום."
מבט סוקר ובוחן נח על פניו של סוורוס, אך הוא נאנח קלות וחזר לחיוכו הסתמי.

"היי" אמר שוב.

"מה אתה עושה?" שאלה לילי.

"רק קורא." ענה "מה קרה שבאת לבקר? לא ראיתי אותך הרבה זמן."

"כן, בדיוק בגלל זה באתי, רציתי לוודא לשלומך."

"אני רואה שאת בסדר." ענה.

"כן, אני בסדר." התיישבה על קצה מיטתו. ג'יימס ישב על כיסא רעוע בפינת החדר.

השתיקה הייתה ארוכה מדי, דיה מספיק בכדי שלילי תקום ממקומה על המיטה הצמיגית של סוורוס.

"זה היה ביקור קצר, סוורוס." אמרה בנינוחות יתר.

"בפעם הבאה אני אדאג שהוא יהיה יותר מעניין, ומסודר. פשוט סטיב זורק חבילות צפרדעי שוקולד לאין שמתחשק לו."

"זה בסדר, יצא לי להיות בחדר דומה לא פחות." מרפקה את ג'יימס שקם ממקומו גם הוא.

"ביי." חתם, וחיבק את לילי חיבוק חם.

"ביי." ענתה, ולא סירבה לחיבוק, לא הרגישה דבר משתנה, זה היה רק  חיבוק ידידותי.

"ביי, סוורוס." ג'יימס לחץ את ידו, ורק לאחר שניות מספר ידיהם התנתקו זו מזו.

לילי וג'יימס הפנו את גבם ויצאו מחדר המועדון של סלית'רין.

טונקס, חברתה הטובה ביותר של לילי, הגיעה אל שניהם בריצה איטית שכזו.

"לילי, ג'יימס...איפה הייתם? זה דמבלדור...הוא מבקש לראות את שניכם...עכשיו!"

הם הסתכלו זה על זה, ואז החלו לרוץ לכוון פסל הנשר המוזהב, ממלמלים "שרבוט לימון" במהירות.



********************************************



לילי וג'יימס ישבו על הספה החמימה והמזמינה של אלבוס דמבלדור, אך באי נוחות אם מותר לציין.

"אתם יודעים למה קראתי לכם?" זקנו הלבנבן הסתלסל על גלימתו התכולה, וכובעו התכול גם כן הסתיר עוד פלומת שיער שכזו.
הוא הביט בהם בעיניו הנוקבות דרך משקפי החרמש המוזהבים שלו.

"לא." ענו שניהם יחד.

"ואני משער שתרצו הסבר ממשי לכך, הלא אני צודק?"

"כן." ענו יחד כמקהלה שוב.

"ובכן, אני קראתי לכם לכאן," העביר את ידו על מנורת כסף שפתיל מעושן יצא מקדקודה. "בקשר למעשיכם כתמול שלשום."

"חשבתי שזה נגמר." ענתה רק לילי לבדה, לג'יימס פוטר לא היה מה לומר בנושא.

"זה אף פעם לא נגמר, גברת אוואנס," שלח את ידו ללפנים "אני חשבתי לבדי כבר שעות טובות,
אף עד שפוקס הגיע לשעת בעירתו, ורציתי לשאול אותך שוב," תווי פניו הפכו רציניים "רציתי לשאול את שניכם שוב, האם יש משהו שהייתם רוצים לספר לי?"

"עם כל הכבוד, אדוני פרופסור דמבלדור, מדוע אינך סומך עלינו כאומרי האמת בשלמותה."

"עם כל הכבוד, מר פוטר הצעיר, גם אני הייתי בגילך פעם, ומין הראוי לכך שאנקוט בכל האמצעים."

לילי כחכחה בגרונה "אני יודעת על הנבואה."

"לילי, אל-"

"-לא. אני יודעת על הנבואה. אני יודעת שיש לי ולג'יימס פוטר חלק בה."

"חלק גדול, אם יורשה לי להוסיף."

"אז אתה יודע, פרופסור?"

"כן."

"אז למה לא סיפרת לנו? למה לא הזהרת אותנו מראש?"

"מאותה סיבה שלא סיפרת את לי, מיס אוואנס, אני פחדתי."

"זה מובן לחלוטין, המנהל." התפרץ ג'יימס.

"אני חושב שהפחד לא משתלם בסוף, אה?" אלבוס דמבלדור צחק מול פניהם.

"לא." ענו שניהם שוב. יחד.

"מן הראוי שאשתף אתכם במשהו שאולי לא ידעתם."

"מה זה?" שאלה לילי בכמיהה נוספת מצידה לאותו יום.

"אכפת לכם שאצרף מישהו לשיחה? אני משער שלא," ענה לעצמו. "אני רוצה להציג בפניכם את ג'ניפר, ודאי ראיתם אותה."

באותה שנייה, בידיים שלובות ולחיים סמוקות, נכנסה ג'ניפר לאותו חדר בו השלשה נמצאו.
ידה האחת גוננה על היד בעלת הצמיד הכסוף עם האות s ושני הנחשים.
היא פסעה באיטיות ובחשש, ולא התקרבה כלל לאחד מהם.

"זה בסדר, ג'ניפר, אני הטלתי עלייך לחש לבינתיים." באותו רגע היא ישבה לצידה של לילי.

"איזה לחש אדוני?" שאל ג'יימס.

"זה מה שברצוני להסביר." הוא המשיך מיד, ממשיך ללטף את מנורת הכסף "הילדה הזאת, שמה הוא ג'ניפר, ג'ניפר קאלדרן, סקיבית." מבטם של לילי וג'יימס הצטלבו.
דמבלדור הגיש לפניהם קלף אפור, נראה ישן ומתקלף. הם החלו קוראים בו:
הכותרת הייתה בולטת וגדולה משאר האותיות "תקופת המעבר":

המאורעות האלו נתגלו למשטרת עולם הקסמים בשל נסיגה של משפחות קוסמים במצוקה וחרדה נפשית.
הדבר נתפרש כגורם סכנה וביטחון לילדי הקוסמים הנמצאים כחסרי קסם.
בשנת 1976 נפתח האירוע הטרגי ההוא במנוסה המונית של קוסמים לעולם המוגלגים.
לפי דבריה של אמה פרקינסון, מומחית וחוקרת את הנושא כבר זמן מה "המנוסה
ההמונית הזאת ככל הנראה מוצגת לעולם כפחד, הורים הנחשפים לילדיהם חסרי הקסם בורחים משערי עולמנו ומוצאים מחסה בקרב מוגלגים."
אדם נוסף שהראה ביקורתיות רבה לנושא הינו ויקטור סטטיף, מנהל משרד הקסמים לאותה תקופה
"המשפחות מפוחדות, אני יודע, אם לי היה בן סקיב או בת סקיבית, גם הייתי נוהג ברוח הזאת וגם אני הייתי פוחד.
זה טבעו של קוסם.
אך אנה מכם, שמרו על קור-רוח, אנחנו הקוסמים נדאג שילדיכם ינסו לקבל
את מיטב הקסם שבהם, קורסים של שצף קצף יינתנו לכל המבקש ללא תשלום, רק אנה אל תברחו ותעשו לעולם עוול."

באותו יום, אנשים לא טרחו להקשיב למילותיו הנוקשות של מר סטטיף ואף מספר הנקלטים בעולם המוגלגים גדל והתרחב.
ילדים חסרי קסם הם אינם מחלה, וזאת נחשבת עבירה על החוק כשלא חושפים אותם לעולם בו הם נולדו, לעולם אליו הם שייכים, לעולם שיש להם זכות אזרחית לדעת עליו.
לפיכך רשימות מפורטות של משפחות שנרשמו בנטישת עולם הקסם.

לילי וג'יימס הביטו שוב אחד על השני, ואז הביטו על דמבלדור המחויך.

"מה המטרה, פרופסור?" שאלה לילי והחזיקה בידה את פיסת הקלף.

"קחו את זה. תתבססו על מה שקראתם כאן, בבקשה." הגיש להם עוד קלף מאפיר וישן.

נספח ד', משפחה 83
קאלדרן- אליס קאלדרן וג'ניפר קאלדרן, ללא אב (נעדר),
מקבלים אישור יציאה מעולם הקוסמים.
לפיכך העובדות:
1. העזיבה הנ"ל מאושרת למשפחה החלקית.
2. הסקיב\ית יחויבו לדעת על עולם הקסמים בגיל מוכן, בשקילה ע"י האם.
3.לאחר חתימה על הטופס, אין חזרה.
4 מחלות רפואיות ימצאו כמטופלות ע"י עולם המוגלגים בלי עזרה של קסם גלויה או לאו.
5. על העובר לא לחשוף את עולם הקוסמים בפני בני מוגלגים והם עצמם.
חתימות: אליס- K

"ג'ניפר קאלדרן היא סקיבית, למזלנו מצאו את הטופס וגילינו את זהותה."

"אז? היא סקיבית, איך זה מועיל למישהו." ג'ניפר הסתכלה על ג'יימס במבט מתעב.

"מר פוטר ומיס אוואנס, אליס קאלדרן היא קוסמת, היא ניסתה להכין את ג'ניפר לעולם שפחדה ממנו כל כך."

"אני לא חושבת שזה הוגן," קבעה לילי "לקחת מילד את ייעודו, את הדברים המופלאים שהוא צריך לראות."

"בדיוק," ליטף את זקנו "ומה שמצחיק או טרגי בצורה יוצאת דופן הוא שאילולא הייתה עוזבת ,ביתה לא הייתה נפגעת. היא לא הייתה נפגעת."

"ב"נביא היומי" היה כתוב על ההיעלמות שלה ושל עוד אנשים, הם נובעים בגלל...זה?"

"בגלל הצמיד, כן."

"אז אתה יודע על הצמיד?"

"כן, אני מבין מה הוא עושה, אני לא מבין לשם מה."

"מה הוא עושה, פרופסור."

"הוא שואב, לוקח חיים, מצמיא את נשמתה של ג'ניפר ושל כל המתקרב."

"אז מה אנחנו עושים לידה?"

"הצלחתי בעזרת פרופסור מקנוגל לשבש את אותות הכלי בכישוף כללי. אין צורך לפחד, לזמן הקרוב היא רק ילדה בלתי מזיקה."

"אבל דמבלדור, הילדה, ג'ניפר," שינתה את גוף הדיבור מפני שנכחה בג'ניפר שישבה לצידה "היא הושפעה מהמעשים
של אמא שלה, והיא נפגעה, והנה היא כאן, בהוגוורטס, בית הספר הכי מאובטח שיש, אתה לא אומר שהיא מוגנת? שאין לה כאן כל סכנה?"

"יש לה סכנה ואף יותר מאחת, כי גורל הוא משהו שאי אפשר לשנות."

"הגורל הוא סכנה? זה לא חידתי מדי? מעורפל מדי?" שאל ג'יימס.

"כל גורל מעורפל בדרכו שלו." השיב דמבלדור.

"אמא ספרה לי סיפורים," אמרה ג'ניפר בקול חלש ולא בטוח, אך אז הוא התחזק "ועכשיו אני מבינה- היא ניסתה להזהיר אותי, לא? להכין אותי.
אבל אני רוצה אותה, אני כועסת עליה, אבל אני רוצה אותה, ואני לא יודעת לאין היא נעלמה." עיניה הפכו אדומות.

"אני יודע איפה היא," אמר לכוונה דמבלדור, ליטף את ראשה. "היא על ידך הימנית, בצמיד, הנשמה שלה תמיד עלייך.
ואני חושב שאם את רוצה להחזיר אותה שוב, אותה ואת כולם- תשמרי רק על עצמך. זה מה שהצלחנו לגלות עד עכשיו, אך אם נמצא דרך לפתיחת הצמיד, שבירתו, ושחרור ה'אסירים', את תהי הראשונה לדעת."
מבטה של ג'ניפר התחייך.

"אני שואל אתכם כאן ועכשיו," המשיך דמבלדור לאחר שתיקה מסוימת והדרגתית "אני שואל את שניכם, האם אתם רוצים לקחת חלק בזה? בכל זה?"

"אנחנו חייבים?" שאלה לילי.

"כן." ענה דמבלדור.

"אז למה אתה שואל?"

"כדי שתבינו."

"כן." אמר ג'יימס וקם ממקומו.

"בסדר." אמרה לילי. קמה ממקומה אחרי שניות "אנחנו יכולים ללכת?"

"כן, ורק אל תשכחי את חובותייך כמדריכה. היום בערב מתקיימת פגישת מדריכים, יש לכם רשות לשהות מחוץ למעונות עד שעה עשר."

"כן, פרופסור דמבלדור." לילי וג'יימס יצאו בהליכה מהירה ממשרדו הלא צנוע.



******************************************************



חבורה לא מבוטלת של תלמידים ישבו מתחת לעץ האלון הרחב והישן בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות כשאור הכוכבים התחיל להשפיע על הסובבים.

"שלום כולם," דחקה מילים לבין כל המלמולים המתלהבים של שאר המדריכים. "זאת פגישת המדריכים השלישית שלנו השנה ושוב תתקיים יציאה להוגסמיד, אנחנו צריכים תאריך.
עכשיו, אנחנו לא רוצים שהוא יהיה בשבוע הקרוב אבל לא אחרי השבוע הבא, איפה שהוא באמצע."

"מה אתם אומרים על החמישה עשר?"

"השמונה עשרה" זרקו תלמידים תאריכים וימים לאוויר.

"בבקשה, מסודר, כל אחד יגיד תאריך ובסוף נבחר אחד, אני רושמת." החלה לקשקש במחברתה
מספרים שנראו כחסרי משמעות 'זה לא משנה איזה תאריך נבחר, רק ללכת מפה, לצאת מכאן.'
חשבה אך לא הפסיקה לכתוב.

"אני אומר שבעשרים ואחת." אמר קול נמוך ומוכר עד אימה.

לילי הרימה את מבטה. "פוטר, מה אתה עושה פה?"

"באתי לפגישה."

"אתה לא מדריך."

"תמיד אפשר להפוך להיות אחד."

"פוטר, בבקשה תלך." אך זה היה כמעט וצפוי כשג'יימס ישב על הדשא הרטוב והקר, לצד לילי.

"מה אתם אומרים?" פנה לשאר הנערים במעגל הצפוף "העשרים ואחת...תאריך נפלא."

"למה שזה יהיה אחד?" שאלה לילי, מתגרה בו, סותרת את אמירתו.

"בגלל...שזה תאריך מקסים לבלות בו בחוץ, חוץ מזה ירד שלג, אני יודע איך הצעירים אוהבים לתפוס פתיתי שלג."

"פתיתי שלג?"

"כן, פתיתי שלג."

"בסדר. העשרים ואחת מישהו?"

הנהונים קלים חלפו באוויר. "אז זה קבוע...העשרים ואחת. אתם יכולים ללכת."

השעה הייתה קצת לפני עשר, כל התלמידים קמו באיטיות והזדחלו לכוון חדר המועדון לשינה טובה ועמוקה.

"את באה?" שאל ג'יימס שעוד ישב על הקרקע.

"לא, אתה יכול ללכת, אני אשאר כאן."

"טוב." לילי הרכינה את ראשה והביטה במחברת, בחלוף השניות לילי הרימה שוב את ראשה בבוז אל ג'יימס "אתה הולך?"

"לא." קבע.

"בבקשה תלך, אני רוצה להיות לבד."

"גם אני, איזה צירוף מקרים מעניין, נהיה לבד ביחד."

"ג'יימס ,תעשה לי טובה, תלך."

"אבל אני לא רוצה ללכת, ואת לא במצב של להגיד לי מה לעשות."

השעה הייתה חמישה לעשר, ג'יימס לא זז מילימטר אחד ממקומו, כך גם לילי.

"חמישה לעשר, ג'יימס, באמת כדאי שתלך."

"אבל אני לא רוצה ללכת, תסתכלי על השמים, הנה הכוכבים- אני מצליח לראות את המשולש הויארטי, שיעור אסטרונומיה, זוכרת?"

"כן..." נאנחה בקלילות וברוגע "רגע...פוטר לך מכאן."

"תכריחי אותי."

"זה אמור לבוא ממך, אתה באמת רוצה להפריע לי?"

"את לא יודעת מה זאת הפרעה."

"כן אני כן, זה מה שאתה עושה עכשיו."

"רוצה לראות מה למדתי בכול שנותיי על הפרעות?"

"אני חייבת?"

"כן."

"אז למה אתה שואל?"

"כדי שתביני."

הם צחקו, מפני שהדבר הזכיר להם את שיחתם עם דמבלדור.
 ג'יימס הביט לתוך עיני האיזמרגד של לילי, היא הביטה בו דרך זגוגית משקפיו.

בהחלטה נחושה, ג'יימס תפס את פניה של לילי בעדינות והצמיד את שפתיה לשלו.
הוא ציפה להרגיש את ידיה הדוחפות אותו מחיקה אך כל מה שהרגיש היה חמימות שמתרכזת בנקודה אחת בפניו.
שתי ידיה עלו באיטיות ושיחקו בשערו, כשידיו נלפפות סביבה ומהדקות את החיבוק. מקרב אותה אליו עוד יותר.
הוא רכן מעליה, נישק אותה חזק יותר, ואותה תחושת נעימות וסיפוק מעולם לא תמה.

הם התנתקו, כל אחד עם חיוך שמשלים את האחר.

"סליחה." אמר מיד.

"על מה?" החזיקה את שפתה הרוטטת.

"על זה, אני יודע מה אמרת לי פעם קודמת."

"פעם קודמת היא לא עכשיו."

"לא, אני יודע שאת תתחרטי על זה."

היא עשתה עצמה חושבת.

"איך נגרום לכך שאני לא אתחרט?"

"נפסיק."

"ג'יימס, אני לא רוצה להפסיק." רכנה אליו ונישקה אותו שוב.

"זה מספיק טוב בשביל לא להתחרט?"

"אני משער שכן."

"אז ככה זה מרגיש?"

"מה מרגיש?"

"ג'יימס פוטר..." אמרה את שמו באיטיות.

הם ישבו במבוכה מסוימת, ומה שהפריע ללילי הכי הרבה היה זה שהיא הייתה פיכחת. עשתה את זה בלי כל אפשרות להתנגד.

'אני רציתי להפסיק,' חשבה 'באמת רציתי. אבל לא יכולתי. אין לי רגשות כלפיו, זה לא יכול להיות. מרלין- זה ג'יימס פוטר!' המשיכה לחשוב מחשבות שרק ערערו את הביטחון העצמי שלה עוד יותר.

"אני הולכת." קבעה בתום המבוכה. היא הסיתה את שערה כמה שיותר ללפנים על מנת להסתיר את לחייה.
ג'יימס נשאר לשבת על הדשא הרך, בוהה במשולש  הכוכבים, מסמיק הוא לא פחות מלילי.
חושב עליה.


זהו, זה לא משהו, אני עדיין מרגישה משהו מעיק כזה, אבל זהו.
אני מאוד אשמח לתגובות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא