לוחמי האגדה

מצטער שלקח לי הרבהההההההההההההההההההההההההההה זמן, אבל אני עצלן.

כשקמתי, הכל היה חשוך. יכולתי לראות את הידיים ואת הרגליים שלי, אבל נראה שהכל עשוי מחושך מוצק. לפתע שמעתי תזוזה מאחורי.

הסתובבתי לאט, ומולי עמד ידידי הותיק, הדרקון השחור. "אה, אתה שוב," אמרתי, "אז מה שלומך?"

כתגובה, הדרקון פער את לועו וירק עלי אש. התגלגלתי הצידה, שלפתי את החרב שלי ואמרתי: "אז אני מבין ששלומך לא טוב."

הדרקון שאג, וניסה להרביץ לי. קפתי על היד שלו, רצתי למעלה אבל הוא התנער ממני. נפלתי מאחוריו, והזנב שלו התעופף אלי מידית.

קפצתי מעל הזנב וניסיתי לחתוך אותו. החרב שלי קפצה מהזנב כאילו ניסיתי להרביץ לקיר אבן.

ברגע שנחתתי, הדרקון התקיף אותי שוב. קפצתי מעל הזנב, אבל הוא הכשיל אותי. נפלתי על הפרצוף.

קמתי וצעקתי: "קדימה בחור גדול. עוד סיבוב של הנחש בא?"

הדרקון הסכים בהתלהבות ועוד פעם הניף את זנבו אלי. הפעם נאחזתי בזנבו בחוזקה. הדרקון התחיל לנסות לנער אותי, אבל אני קפצתי על הגב שלו, טיפסתי ובמכה מהירה - ערפתי את ראשו.

הדרקון נפל, על האדמה, חסר חיים. קפצתי ממנו והבטתי במעשה ידי. פתאום, כל הגוף של הדרקון הפך לסוג של אנרגיה שחורה, ועף לעברי. הרגשתי שהגוף שלי שואב את האנרגיה, ופתאום הרגשתי כאילו אני יכול להילחם בעוד שלושה דרקונים.

ואז הכל סביבי השתנה. עמדתי בתוך אולם ענקי עם שני שולחנות אוכל ארוכים. הרצפה היתה שחורה וממורקת וכך גם הקירות והתקרה. עמודים התנשאו מסביבי. לפידים בערו באש ירוקה. ומולי, על כס שחור וגדול שנראה כאילו נבנה מעצמות, ישב האדס. הוא לבש ברדס שחור שכיסה את כל גופו ונראה כאילו הוא מתנועע. לא יכולתי לראות את עיניו, אך יכולתי לראות את הקסדה הגדולה על ראשו, שהקרינה פחד.

"האדס."

"שלום, עומר! אני שמח לראות שהבסת את הדרקון ההוא."

"מה קורה פה? מה זה היה?"

"אתה שאבת את נשמתו של הדרקון, עומר. חשבתי שאתה יודע את זה."

"אני יודע, אבל מעולם לא נאלצתי להילחם בנשמתו של מישהו ששאבתי."

"תראה עומר, כשאתה מנסה לשאוב נשמה של משהו כה חזק, הוא ילחם בך. כך שתיאלץ להיכנס לטראנס-מוות. חברותיך בטח משוכנעות שאתה מת."

"אבל אני אחיה, נכון?"

"נראה לי."

רעד של חרדה עבר בי. "טוב, בכל מקרה, אתה זימנת אותי? או שאני תמיד אבקר אותך כשאני עושה משהו כזה?"

"אני ניצלתי את החוויה הקרובה למוות שלך כדי לדבר. רציתי כבר די הרבה זמן לספר לך, אבל חשדתי שגאיה תאזין. בכל מקרה..."

לפתע חלחלה עברה בי. התחלתי להתעוות, והעיניים שלי החשיכו. כעבור כמה שניות זה הפסיק, אבל הרגשתי כאילו אני עומד להקיא.

האדס נראה מופתע. "נראה שהן מנסות להחיות אותך. אני מניח שאין לנו הרבה זמן לדבר. כשאתה מתעורר, תחזור לשאול ואני אספר לך..."

העוויתות חזרו, והפעם הן לא הפסיקו עד שהתעוררתי על הספה בבסיס.

יובל וסיוון שכבו לידי, מעולפות. התחלתי לתהות מה קרה, עד ששמעתי אנחה.

יובל התעוררה, כשהיא משפשפת את הראש שלה. "מה קורה פה?"

"הי יובל."

"הי עומר." עיניה נפערו. "עומר! אתה חי!"

"מסתבר שכן."

יובל הבחינה פתאום שסיוון עדיין מעולפת.

"הכישוף לקח ממנה המון כח," יובל אמרה, "עדיף שניתן לה לנוח."

"אין זמן לנוח. קחי את הציוד שלך ונצא. נביא את סיוון איתנו."

"מה? לאן אנחנו הולכים?"

"לשאול."

הפרק הקודם		הפרק הבא