האמת הנוראה מכול

XVI: דממה

דממה שררה בחדר. ג'יני לא העזה לפתוח את פייה, וכך גם לא הארי או הרמיוני. ג'יני הלכה לכיוון היציאה, בצעדים איטיים מאוד. היא קיוותה בליבה שהרמיוני או הארי יעצרו אותה ויגידו לה לא ללכת, יגידו לה שהם מצטערים, שהם יודעים איזה דבר הם עוללו לה כשהם הודיעו לה שהם ביחד, למרות שהיא יוצאת עם דראקו. אך זה לא קרה והיא כבר עמדה בפתח הדלת, היא הסתכלה על דפנות הדלת ונשמה נשימה עמוקה.

"למה?" אמר הארי לפתע. ג'יני הסתובבה, מופתעת. ידעתי, ידעתי שהוא מצטער. ידעתי את זה, ואני מוכנה לסלוח לו. אני חושבת. חשבה ג'יני, אך היא הופתעה עוד יותר כששמעה את תגובתו של הארי.

"למה? למה נתת לי להאמין שאת אוהבת אותי ושיהיו לנו חיים מאושרים? למה הסכמת להצעת נישואי אם כעת אנחנו רחוקים כמו שני זרים? למה פגעת בי עד כדי כך ונתת לי לחשוב שיש לנו עתיד כל כך טוב ביחד, אם ילדים שרצים מסביב וקוטג' קטן בכפר שלו?!" אמר הארי. ג'יני רצתה לפתוח את פיה ולדבר, אבל הרמיוני התקרבה להארי. היא ניסתה להרגיע אותו, אך הוא השליך את ידו מעליה. ג'יני שמחה כשזה קרה.

"למה? למה ג'יני, זה הדבר היחידי שאני רוצה לשאול אותך," הוא אמר, דמעות החלו לזלוג על לחיו, וגם ג'יני החלה לבכות.

"אני, א-א-אני לא ידעתי שזה מה שיקרה, אני כל כך אהבתי אותך הארי. התחלנו לריב ולאט לאט מה שהגשתי נעלם."

"תחסכי את זה ממני!" אמר הארי.

"האר..." אמרה הרמיוני, וחיבקה את הארי.

"שלא תעזי לגעת בו בוגדת מסריחה! כופרת! מכוערת! אני שונאת אותך! אני שונאת את שניכם! אני מתעבת אותם בכל נשמתי, בכל תא שבגופי, כל עוד אני חיה- חייכם יהיו אומללים! אני אדאג לכך, אל תדאגו." צרחה ג'יני. היא הרגישה תחושת שחרור פתאומית. הרמיוני והארי הופרדו מהחיבוק.

"מה, מה לעזאזל קרה לך ג'יני?" אמר הארי.

"אתה, אתה הרסת את החיים שלי. ואת, אני אנקום בך. בשניכם." צרחה ג'יני וסטרה להרמיוני. הרמיוני מעדה ונפלה על הרצפה.

"הרמיוני!" אמר הארי ומיהר לעזור לה. ג'יני אמרה לחש מסוים והארי הועף למטבח, היא התקרבה להרמיוני עם שרביטה.

"עכשיו, אין מי שייגן עלייך, כופרת." עיניה של ג'יני נצצו. הרמיוני הסתכלה עליה בפחד, עדיין כאב לה מהסטירה ומהמכה שקיבלה מהספה שעליה שכבה.

"אוציו-"

"סתמי!" סיננה ג'יני ומשכה בשעירותיה של הרמיוני. הרמיוני לא סיימה את המשפט ויללה בכאב. ג'יני הרפתה משערה של הרמיוני, ואמרה את הקללה שאין עליה מחילה, את הקללה הנוראה מכול.

"אברה קדברה!"

"לא!"

הפרק הקודם		הפרק הבא