השושנה של סוורוס.

היי, כולם!! חנוכה שמיח! אל תאכלו יותר מדי סופגניות/לביבות/ספינצ'ים, זה משמיןן!!

מצטערת שלא עדכנתי הרבה זמן, וירוסים יכולים לפעמים להגיע לכמויות... 59, אם אני זוכרת נכון^^

בכל מקרה, זהו, בחופש הזה אני הולכת לסיים עם הסיפור הזה...

קריאה מהנה, וכמו תמיד, תגובות..!!!

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סלון בית משפחת בלק היה שקט. הוא כל הזמן שקט מאז. תמונות אחדות מוצבות מעל למדף האח, תמונות שעד לפני כמה חודשים לא היו שם. סיריוס בלק בטוקסידו, מחייך חיוך רחב. מרי פוטר והבטן התפוחה מההריון האחרון. סוורוס סנייפ לובש לראשונה מאז שהפך לקוסם בוגר בגדים של מוגלגים, ועל פניו הבעת האשמה, שהופנתה כלפי המצלמת. אמילי לופין רודפת אחרי כלב, שפעם היה שייך למשפחתה.

תמונות מהעבר. תמונות של אנשים שפעם היו, אבל היום הם כבר לא. התמונה האחרונה, תמונה גדולה יותר מהאחרות, היתה של קוסם זקן ומחויך בגלימה סגולה בגוון שזיף. זקנו ושיערו של הקוסם היו כסופים ועיניו הכחולות נצצו מאחורי זגוגיות המשקפיים. אפילו במותו, נותר החיוך על שפתיו של אלבוס דמבלדור.

"הלנה! הלנה, בבקשה, תחזירי את זה לדני!" ילדה בעלת שיער סגול רצה במורד המדרגות ואחריה, מתנשמת ממאמץ, דלקה אמה, שיערה האדום מקפץ על עורפה בקוקיה הדוקה.

"הלנה," גבר בעל שיער שחור ופרוע הופיע לפתע בתחתית המדרגות, ברגע שהלנה הגיע לשם בדיוק. הגבר הושיט את ידו ואמר, "הלנה, תחזירי לי את זה. קדימה..."

הלנה קימטה את אפה והניחה בידו ספר עבה שעל כריכתו התנוססה הכתובת, "שיקויים למתחילים, רמה ב"

"תודה." הוא עלה בחזרה במדרגות ונתן את הספר לילדה בעלת שיער שחור ופרוע ממש כמו שלו שהגיע עד כתפיה. "קחי את זה. סיימת לסדר את המזוודה שלך?"

"לא, אבא. אל תשכח שאני צריכה גלימה חדשה!" דני פוטר שילבה את ידיה.

"אמ- אה- לילי הביאה לך אחת מסימטת דיאגון. היא אמורה להיות כאן, איפשהו..." ג'יימס הסתובב סביב עצמו ובדק במבטו את החדר.

"היא כאן, ג'יימס. אצלי," לילי פילסה את דרכה דרך חבורת הילדים שירדו אל הסלון, על זרועה היתה תלויה גלימה שחורה. הבעת פניה החמימה התערערה כשהעיפה מבט בהלנה. ג'יימס נאנח, לקח ממנה את הגלימה ונתן גם אותה לדני, שרצה במעלה המדרגות אל חדרה.

"רמוס! רמוס, אני לא מוצאת את אוליבר!" איימי. שיערה הבלונדיני התנופף מאחוריה כשנכנסה אל הבית, תרה במבטה אחר רמוס.

"מה זאת אומרת לא מוצאת? הוא אמור להיות כאן, איפשהו!" גבר בעל שיער חום ועיני שקד יצא מהמטבח, מנגב את ידיו. שרביטו היה תחוב מאחורי אוזנו. הקמטים שעל פניו נראו כל כך לא טבעיים. קמטים שהעמיקו מאז המלחמה האחרונה. "חיפשת בחצר?"

"ברור שחיפשתי בחצר, איפה עוד הוא יכול להיות?"

"אבאא! מצאתי את אוליבר!" לונה בת השתיים עשרה הגיחה בריצה מאחד החדרים למעלה. היא אחזה בידו של אוליבר, שבידו השניה החזיק ספר עב כרס.

"מה עשית שם, אוליבר?"

"זה החדר שלי! מותר לי לעשות שם מה שאני רוצה!"

"זה בהחלט תלוי במה שעשית. ועכשיו, ספר." איימי נעמדה ליד רמוס. מאז מותו של סיריוס, היא חיבבה את רמוס אפילו יותר.

"אני קראתי. מה עוד אני יכול לעשות עם ספר?" אם אוליבר היה בת, הוא היה מוסיף, "כאילו, דאהה!"

"אתה קראת, אוליבר?" ג'יימס חייך. אוליבר עושה הרבה דברים. הוא שובר רהיטים, מצית דברים בעזרת גפרורים, מסלק נומים מהגינה האחורית, רודף כל היום אחרי ילדי בית בלק האחרים, אבל דבר אחד הוא לא עושה. ג'יימס אף פעם לא ראה את אוליבר יושב בשקט, ובטח שלא עם ספר ביד.

"כן, אני קראתי!" פניו של אוליבר האדימו וג'יימס כמעט והשיב לו, אבל לילי הניחה את ידה על זרועו ואמרה לו, "עזוב. הוא מתרגש, אתה לא רואה?"

והיא גם צדקה. בימים האחרונים אוליבר כמעט נעשה נסבל. הוא חדל להתרוצץ בבית כמו משוגע, הוא לא מעיר את אדוארד בכל לילה, והוא אוכל את כל האוכל שלו (כמעט) בלי להתלונן. השנה אוליבר יתחיל ללמוד בהוגוורטס, וג'יימס ידע שהמכתב, שנכתב בידי מינרווה מקגונגל מנהלת בית הספר, בדיו אדומה, מוצפן בבטחה מתחת לכרית בחדרו.

"טוב, אולי נעזוב את זה עכשיו. רייס, אתה מוכן להפסיק?" רייס, שתופף במקלות על הריצפה, זרק במהירות את המקלות ונשף על אצבעותיו. לילי שמה לב לשרביטה השלוף של איימי וזיכרונות גאו בראשה.

"סוורוס סנייפ עומד ליד הכיור וזרם המים שוטף את אצבעותיו וכף ידו..." לילי ניערה את ראשה. הדבר האחרון שרצתה עכשיו היה לשחזר שוב רגעים שכאלו.

"טוב, אולי תשכבו כולכם לישון? מחר נצטרך לקום מוקדם!" המבוגרים הסכימו איתה בשימחה. שישה ילדים בבית אחד היו עסק מסובך. כמעט אף אחד מהם לא נח לרגע וליל, שעוד היה לה לשמור על אדוארד, כבר עברה מספיק להיום.

"נו, לילי..." רייס התחיל למחות אבל לילי הנידה בראשה ועצרה אותו.

"שום "נו לילי". קדימה, כולם! למיטה!" עדת ילדים רוטנים עלתה ברעש במדרגות, וכל המבוגרים, חוץ מרמוס, שעלה למעלה אל החדרים כדי לוודא שהילדים לא עושים בעיות, קרסו על הספות. ג'יימס נשכב על הרצפה הקרה ונאנח.

"וואו. זה היה יום מתיש!" שאר החבורה המהמה בהסכמה בשעה שרמוס חזר אליהם והתיישב ליד איימי. "אני כל כך אשמח כשרוב העבריינים הקטנים יהיו בהוגוורטס..!" לילי וכל השאר, ידעו שהוא משקר. כולם ידעו מה יקרה ברגע שהבית יתרוקן. הזכרונות יחזרו, ואיתם גם הכאב, הצער והדמעות.

"טוב, אני חייבת לישון," איימי נעזרה בזרועו של רמוס וקמה. "הקטן הזה סחט כל טיפת כוח שנשארה בי. לילה טוב..."

רמוס מלמל לילה טוב ואחריו גם לילי וג'יימס. איימי עלתה במדרגות בצעדים שקטים, אבל נעצרה ליד החלון, הסתובבה ואמרה, "רמוס," הוא פקח את עיניו, שהו עצומות למחצה. "רמוס, תן מבט בירח..."

"כן, שמתי לב מוקדם יותר. תודה, איימי..." הוא נאנח ובהה בחלון. איימי משכה בכתפיה ועלתה במדרגות, לוחשת לאחור, "בהצלחה."

רמוס נאנח שוב ושפשף את עיניו. "ושוב, ליל ירח מלא, שבו אצטרך להישאר לבדי..."

לילי מיהרה להתיישב לצידו וללטף את כתפו. "איפה תהיה, רמוס?"

רמוס הזדקף במהירות וסינן, "את לא מתכוונת להגיע לשם, נכון?! זו תהיה טעות מסוכנת, לילי..!"

לילי בלעה את רוקה ומיהרה להצדיק את שאלתה. "זה- פשוט ש... אם לא תחזור בבוקר, ג'יימס יצא לחפש אותך, נכון, ג'יימס?" היא מיהרה לחפש תמיכה.

"כן, אם לא תחזור... אני אה—" ג'יימס פיהק ומיהר לכסות את פיו בכף ידו. רמוס גילגל את עיניו וקם מהספה. הוא יצא מהבית והשאיר אחריו את ג'יימס ולילי, נבוכים.

"ג'יימס, לילה  טוב, נראה לי שגם אני אלך לישון..." לילי קמה וחלפה לידו. היא כמעט עקפה את מקום מושבו אבל הוא משך אותה לישיבה מולו. "אתה צריך משהו, ג'יימס?"

"לילי, אני.. אהה...." ג'יימס חשב על כמה מילים בשעה שלילי נשארה על הריצפה לידו. כשלא מצא דרך להסביר את עצמו, ג'יימס אחז את מפרק ידה. לילי הופתעה, וניסתה להירתע לאחור, אבל ג'יימס משך אותה שוב, אבל בעדינות. לילי ראתה את פניו מתקרבים אל שלה, ולחרדתה, היא אפילו לא ניסתה להתנגד. ברגע שנגעו שפתיו בשפתיה, עקצץ גבה וידיה נקמצו לאגרופים מאליהן. ג'יימס הבחין בכך ומיהר לסגת.

"אני מצטער, לילי. זה ממש לא היה במקום, אני-" עיניו של ג'יימס התרוצצו וחיפשו במה להיאחז, רק לא בה עצמה. פניו נראו מיוסרות וידו ירדה משלה.

"ג'יימס. ג'יימס!" הוא בהה בה במבט אשם. "ג'יימס, זה בסדר," ושוב, כמו פעמים רבות לפני כן, המילים זרמו בלי השגחה. "זה בסדר." היא נטלה את ידו הגדולה בידה. היא היתה חמה. "אני פשוט- פשוט מעדיפה שניקח את זה לאט יותר. אתה יודע, נצטרך קודם להתרגל לחיים ככה. לא עשית שום דבר שגוי. אני מבטיחה."

ג'יימס נשך את שפתו והנהן.

"יהיה בסדר. אתה עוד תראה." לילי קמה ונשקה על מצחו. היא העבירה יד בשערו ועלתה במדרגות. "אני ממליצה לך, ג'יימס, ללכת לישון. אתה נראה עייף. מחר הכל יראה טוב הרבה יותר."

"תודה, לילי."

"לילה טוב."

"לילה טוב, לילי."

                                           -*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*

"לילי..."

היא עומדת ביער האסור. איך היא הגיעה לשם? היא בוודאי חולמת. מי קורא לה?

"לילי..."

ושוב. זה היה קול מוכר, שנסך בה בטחון. קול עדין, ששמעה פעמים רבות כל כך.

"אלבוס?" לילי הסתובבה במקומה עד שעיניה זיהו אותו. גבר גבוה בעל זקן ושיער כסופים שחייך אליה בחום.

"כן, לילי."

"אני חולמת, נכון?" לילי נאנחה. ברור שהיא חולמת. אלבוס מת. מת! באשמתה. "אלבוס, אני כל כך מצטערת. לא התכוונתי לגרום לכך שתיהרג. זה ממש לא היה בכוונה! אני כל כך מצטערת!" אלבוס טפח על גבה ואמר לה לא לבכות, אבל היא לא יכולה לשלוט בזה.

"לילי, את יודעת איך לשים לזה סוף. את זוכרת.. אני יודע שאת זוכרת."

"אני לא חושבת שיהיה לי האומץ-" לילי בכתה אל תוך ידיה.

"את אישה אמיצה, לילי. אישה אמיצה יותר מכל אישה אחרת שאני מכיר..."

לילי הזדקפה בבהלה במיטתה. החדר החשוך לא הואיל כלל ללחץ שאחז בה. לילי מיהרה להדליק את האור ושוב לכבות אותו ברגע שיצאה מהחדר וירדה אל הסלון. היא כמעט התיישבה על הספה, אבל גילתה שהיא כבר תפוסה.

"ג'יימס?!" רעמת שיער שחורה התרוממה לפתע מהספה וקידמה את פניה.

"לילי.. מה קורה?" גיימס פינה לה מקום לידו והיא התיישבה.

"האמת? אפילו אני לא יודעת. יותר מדי מחשבות."

"מחשבות על מה?"

"וולדמורט."

"אהא..."

ג'יימס השתתק. לילי ידעה למה. וולדמורט היה נושא שיחה נדיר בקרב יושבי בית בלק. בישיבות אחדות של המסדר, עוד מזכירים את השם מדי פעם, אבל בינם לבין עצמם מעדיפים יושבי הבית לשכוח ממנו בכל רגע אפשרי. ועכשיו, בשעת לילה שכזו, זה בדיוק אחד מאותם רגעים.

"לילי," ג'יימס זז לידה, והיה נדמה לה שהוא מתקרב מעט. "לילי, איך נעבור את הדבר הזה?"

"נצטרך להתמודד איתו. אלבוס הלך, וכעת נצטרך לסמוך רק על עצמנו ועל חברינו הקרובים. לא נוכל לעשות יותר מזה. למרות ש..."

"למרות ש-מה?"

"חלמתי עכשיו על אלבוס," לילי הסמיקה ושמחה על שהחדר חשוך. "ו-הוא- הוא דיבר אלי. הוא אומר לי שאני יודעת איך לנצח את וולדמורט. הוא אמר משהו על איזה זיכרון שאני אמורה לזכור..."

"מה?"

"הזהו, אני לא יודעת!" לילי זרקה את ראשה לאחור. "אני זוכרת שאחרי שהקרב בטירה נגמר, היה לי מין... מין פלאשבאק כזה. אתה זוכר שבשנה השביעית שלנו הייתי יושבת בסיפריה ביחד עם- ביחד עם סוורוס?"

"נו? מה זה קשור לולדמורט?"

"אז מצאתי איזה ספר של לחשים עתיקים. אני זוכרת שרקתי אותו על סוורוס והוא נפתח על איזה עמוד. הצצתי לתוכו וראיתי שם איזה שם של לחש עתיק, שלא ידעתי מה הוא. ואז, לפני.. אני יודעת? חמש שנים? נזכרתי בזה שוב במהלך אחת הפגישות של המסדר, ומיד אחרי הישיבה שאלתי את אלבוס והוא הסביר לי איך הוא פועל. אבל אז הוא אמר שזו רק השערה. למרות שאני חושבת שבעזרתו אפשר לנצח את וולדמורט, אני לא בטוחה..."

"איך זה עובד?" ג'יימס התיישב מולה בישיבה מזרחית. פתאום נדלק אור ולילי ראתה את השרביט שבידו. השרביט הציף את הסלון באור שבקע מקצהו.

"טוב.. אני לא בטוחה שאני זוכרת את זה כל כך, אבל זה בערך הרעיון. זה הולך ככה; כשאדם מקריב את חייו למען אחר שאוהב ואיכפת לו ממנו, הקסם מוטל. אם נגיד, נילחם אני ואתה נגד וולדמורט, והוא ינסה להרוג אותך בקללה הורגת, אני קפוץ לפניך ואציל אותך, במחיר חיי. אני אמות, אבל אתה תחיה ותהיה מוגן. מבין עד עכשיו?" ג'יימס הנהן וסימן לה להמשיך. "ברגע שבו אני אציל אותך, הקסם יוטל ללא שום פעולה מצדי או מצידך. באותו רגע והלאה, תהיה מוגן מאותם כוחות שניסו להרוג אותך, ככה שאם וולדמורט ינסה להרוג אותך שוב, הקללה תחזור אליו והוא, בעצם, ימות. מבין?"

"רגע, לילי. אני מבין. אבל... נראה לך שזו הסיבה שאלבוס קפץ לפניך כשוולדמורט ניסה להרוג אותך?"

"אני חושבת. לא יודעת, זה קצת.. מוזר. אני ממש לא מרגישה שונה!" לילי חבטה באגרופה על גב הספה בתסכול. "אפשר לומר, שמוגנת זה הדבר האחרון שאני מרגישה עכשיו..."

ג'יימס נאנח ואמר, "לעזאזל... בכל פעם שאני חושב על דרך להימלט מהצרה הזאת, אני נתקל במבוי סתום..."

"כן. אוף, נמאס לי לדבר על זה. זה מדכא כל כך..." מבטה של לילי נדד אל התמונות ודמעה עמדה בזווית עינה.

"זה בסדר, לילי. נדבר על זה אחר כך. את תראי שהכל יהיה בסדר," ג'יימס רכן אליה ועטף אותה בזרועותיו. היא טמנה את פניה בין קפלי בגדיו ונשמה עמוק, מנסה להירגע.

                                           -*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*

"רמוס, אתה ממש לא נראה טוב..!" איימי רצה מן המטבח אל חדרו שבקומה השניה, מרחיפה אחריה תחבושות, כשנייה אחרי שרמוס נכנס אליו בעצמו.

לא נשמעה תגובה וכשאיימי הגיעה היא דפקה על הדלת בעדינות ופתחה אותה. בחדר שררה חשכה מוחלטת והיא בקושי הצליחה להבחין ברמוס, ששכב על גבו מוטל פרקדן על המיטה. היא התיישבה לידו והעבירה יד על מצחו.

"אולי לא כדאי שתלך? אני בטוחה שהם יסתדרו. תוכל לשלוח להם מכתב," רמוס הניד בראשו בתנועה כמעט לא מורגשת.

באותו בוקר הילדים היו אמורים להגיע אל רציף תישע ושלושה רבעים, כדי לעלות אל רכבת האקספרס להגוורטס, וכל המבוגרים תכננו ללוות אותם.

"אני אהיה בבסדר, אני צריך רק כמה דקות... כבר הכנתם את מפתח המעבר."

"עין הזעם אומר שלא נוכל להשתמש במפתחות מעבר, כי אוכלי המוות של וולדמורט משגיחים על כל האמצעים האלה, מה שאומר שלא משתמשים גם באבקת פלו. נצטרך להתעתק, וזו," היא הידקה תחבושת לבנה אל זרועו. "הסיבה לכך שאתה לא תוכל לבוא איתנו. וגם, אם נהיה חבורה גדולה מדי, אנחנו נתבלט. חשבתי בעצמי להישאר כאן בבית, עם הילדים שלא הולכים להוגוורטס השנה. ואתה נשאר כאן איתי."

"כן, אבל-"

"בלי אבל," איימי הידקה תחבושת אחרונה לרגלו וקמה מהמיטה בתנועה חדה. "אתה לא הולך לשום מקום. אם אצטרך, אני אטיל עליך לחש ריתוק למקום, אבל אתה תישאר."

והיא יצאה מהחדר, לא לפני ששמעה את רמוס פולט קול שהיה בין אנחה לבין צחוק חלוש.

"מה עם רמוס?" לילי תפסה אותה כשהיתה בדרכה חזרה אל המטבח, ובדרך הדביק אותן גם ג'יימס, ובפיו אותה שאלה.

"לא משהו. הלילה הזה היה קשה במיוחד. אני חושבת שאשאר איתו היום, לא נראה לי שהוא יוכל להתעתק. לא הבוקר."

"אז בסדר. אנחנו נטפל בילדים, נכון?" ג'יימס דילג שתי מדרגות והמשיך, "הכל יהיה מעולה, אה?"

"אהא..." לילי נפנתה הפתאומיות אל איימי אחרי דקת הרהורים מרוחקת וביקשה, "תוכלי לשמור על אדוארד? אנילא ממש רוצה לקחת אותו איתי במזג האוויר הזה, וגם ככה יהיה לי די והותר לעשות..."

איימי, כצפוי, השיבה בחיוב. היא העבירה יד על בטנה, שתפחה כעת למימדים עצומים.

הכל התרחש לפי התכנית. בשעה שמונה יצאו כולם מבית בלק, מציצים סביבם בחשש. אוויר הקפוא חפילס את דרכו בין שכבות הבגדים העבות, ואל העור החם. מזוודות וכלובי ינשופים נערמו לידם וכל ילד אחז בשלו כשהגיע תורו להתעתק עם אחד המבוגרים שאחזו בידיו.

תוך פחות מדקה הגיעה כל החבורה אל תחנת המוגלגים, וממנה אל הרציף. יש עוד הרבה זמן עד למועד העליה על רכבת האקספרס, וממנה אל הוגוורטס, אבל הרכבת האדומה נחה לה על הפסים, מזמינה את הנוסעים לעלות ולתפוס תאים, לפני שיתמלאו כולם.

דני רצה אל התא השני, שמאחורי תאי המדריכים, וביקשה מג'יימס לסחוב בשבילה את המזוודה והכלוב של הינשופה המוזהבת שלה. היא נעצרה כדי לנוף להם לשלום ולהסביר את חפזונה בקצרה.

"המדריכים לא בודקים כל שתי שניות את התאים שהכי קרובים אליהם," היא חייכה בהתנצלות ומיהרה לעלות לרכבת, בעוד ג'יימס ממהר אחריה ודוחס את המזוודה אל תא המטען.

לונה, מפזרת עננה של דשא רטוב, ניערה את שיערה הארוך וצעדה לעבר הרכבת, מנופפת לשלום, וצוחקת כשפגשה את אחד מחבריה לספסל הלימודים.אוליבר, שבדרך כלל היה פטפטן, נצמד שותק אל לילי ולא התיק את מבטו מחבור מדריכות רעשניות, שכנראה הגיעו מכל הבתים חוץ מסלית'רין, שכן המדריך והמדריכה של סלית'רין עמדו בשקט בפינת התחנה ושלחו מבטים מתנשאים וחשוכים לעבר ילדי השנה הראשונה, שהתחילו להופיע.

אחת המדריכות, נערה צעירה שנראתה כמתחילה בעסק ההדרכה, תפסה את מבטו של מדריך שני, שנשא כמוהה את סמל בית גריפינדור, אך נראה מבוגר ממנה בשנה לפחות. הוא חייך חיוך נעים והיא הסמיקה.

קמרון העביר יד בשיערו השחור-אדום וקפץ בשימחה כשילד וילדה בעלי שיער קצוץ נכנסו אל טווח ראייתו. הוא נופף בידיו וצעק בקול רם כל כך, שג'יימס הצליח לראות מזווית עינו, בשעה שחזר מן הרכבת, את לילי, ששלחה מבטים תמימים לכל עבר, רק לא אל בנה.

הלנה טיילה על הרציף ליד הרכבת ושינתה את צבע עיניה ושיערה, גורמת לשלוש בנות שנה שביעית

מהפלפאף, לפי הסמל שענדו על גלימתן, לכווץ את גבותיהן ולספוק את לחייהן בידיהן, תוך שהן

משמיעות קולות מתמוגגים ומגוחכים.

רייס התיישב בקול התנשפות על רצפת הלבנים האדומות, בעודו צופה באנשים שהמשיכו להופיע דרך

המחסום.

"טוב, קדימה.. אוליבר, בוא איתי, קמרון, לך עם החברים שלך. אני רוצה שכולכם תעלו עכשיו על הרכבת, תתפסו תאים לפני שכולם יגיעו, ותחכו לחברים שלכם בשקט. אתם מסכימים?" לילי שינסה מותניים וצעדה לעבר הרכבת, ידו של אוליבר חפונה בידה וג'יימס מאחוריה, סוחב את המזוודות ורוטן.

קמרון רץ אל הרכבת, והורה לחבריו לעקוב אחריו. עד מהרה כולם היו על הרכבת, ישובים בנוחות בתאים כמעט ריקים ומשוחחים בהנאה עם חבריהם. אוליבר הציץ פנימה בעיניים פעורות לרווחה. לילי נכנסה אחרי אל הרכבת בהנאה גלויה. עבר זמן רב מאז ראתה אותה מבפנים.

היא הציצה לתוך אחד התאים וחייכה אל הילד הקטן שישב בו. לפתע, כמעט משום מקום, הופיע ילד קטן ונתקע ברגליו בחוזקה.

"אוי, אני מצטערת, חמוד אתה בסדר?"

"אני- כן. סליחה..." הילד הקטן השפיל את עיניו, שלפי מה שלילי הספיקה לראות היו גדולות וצהובות. לפני שהספיקה לומר דבר נוסף הילד הוסיף "ואני בת."

"אוה," לילי הסמיקה, נבוכה על הטעות שעשתה. לידה, אוליבר התעמק בשרוכי נעליו. "אני מצטערת, חמודה, נפגעת, או משהו?"

הילדה, שראשה היה עטור שיער שחור כלילה, מסודר ומוחלק, ניערה בעצבנות את ראשה ופרעה במהירות את השיער, שנראה כאילו סודר בקפידה. היא חייכה חיוך שובב ושילבה את ידיה מאחורי גבה. לפתעע היא הזכירה ללילי את ג'יימס, בפעם הראשונה שראתה אותו. "לא, מה פתאום!"

"יופי. אני שמחה. דרך אגב," לילי הבחינה במבטים החטופים שהגניב אוליבר לעבר הילדה המשונה, שלבשה מכנסי מוגלגים שחורות וחולצה לנה, מכופתרת, שהיתה מקומטת ושרווליה מקופלים, למרות שבמקור בוודאי היתה חלקה ומגוהצת. לילי לא התפלאה על שחשבה אותה לבן. "דרך אגב, זה אוליבר."

"קוראים לי קרי," חיוכה של הילדה התרחב, והיא הושיטה יד ועטפה את כתפו של אוליבר בצחוק פרוע. אוליבר הסמיק. "אנחנו נהיה חברים טובים, נכון, אוליבר?"

לקח לו קצת זמן להגיב, אך כשהצליח להשליט סדר בהגיגיו, ענה אוליבר בצורה מפורטת ביותר, כן, בטח."

לילי חייכה ואמרה, "אתם תסתדרו, שניכם?" קרי הנהנה וצחקה שוב, הפעם סוחפת אחריה את אוליבר. הם המשיכו במעלה המסדרון וצחוקם, שהמשיך למרות שלילי לא ידעה למה, צלצל כמנגינה נעימה, ולבסוף גרם גם לחויכה של לילי להתרחב, כשירדה מן הרכבת ומצאה את ג'יימס.

הם נשארו שם וכשיצאה הרכבת והילדים נופפו להם, הוא חיבק את מותנה והיא חייכה אליו.

כשיצאו ביחד חבוקים מהתחנה, הרגישה לילי דבר חדש, שלא הרגישה עד עכשיו. לפי מה שראתה, היא היתה אופטימית לגבי עתידה.

והיתה לה סיבה לכך. כי בסופו של דבר, הטוב מתגבר על הרוע, גם אם בדרכו אל הניצחון, הוא מקריב כמה קורבנות על מזבח העולה.

הפרק הקודם		הפרק הבא