כישופי זמן, אהבה וכול מיני שטויות אחרות

היי, אנשים, אני ממש מצטערת על העידכונים הנדירים אבל אני לא מתחברת באופן קבוע לכאן אז אני נזכרת לעדכן רק כשאני כבר באה כדי לבדוק משהו באינציקלופדיה. בכול מקרה, תודה לדניאל120, המפוצלת הראשונה, ☯snow white♥, פוטר לילי וolaf על התגובות. אני מאוד שמחה שאתם נהנים כול כך מהפאנפיק ומקווה שלא אאכזב כי כפי שאמרתי מההתחלה, כתבתי את הפאנפיק הזה בשביל הכיף והוא בהחלט לא ברמה גבוה.

בכול מקרה, קריאה נעימה!

נ.ב שאלה לא קשורה לפאנפיק, יש לי פאנפיק אחר, קרוסאובר בין הארי פוטר ופרסי ג'קסון, שאני שוקלת האם כדאי לי לפרסם. מה דעתכם? מי מכם יקרא אותו? אני מבטיחה שהוא לא עוד אחד מסיפורי ה"החצויים הולכים להוגוורט כדי להגן על הארי ושות' מוולדמורט". הוא מתרחש אחרי דם האולימפוס ובזמן מסדר עוף החול ו... לא יודעת. יהיה נחמד? תגידו מה דעתכם, אם בא לכם.

עוד פעם, קריאה נעימה ובאמת סליחה על העידכונים הכול כך נדירים.

אנבת' הייתה מותשת. היא ישנה בערך עשרה שעות בארבעת הימים האחרונים, היא בדיוק גילתה שאחד האחים שלה נפל בשדה הקרב, פרסי היה פצוע קשה וכרגיל, הוא היה גרוע בלהיות פצוע והכול היה פשוט כול כך רע...

היא שתתה שלוש כוסות של קפה שחור לפני שהתיישבה לצד קלאריס ובחנה את תוכניות ההגנה שלהם. לפני שלושה חודשים הן עוד היו מדברות על מתקפה, עכשיו התוכנית הייתה לשרוד עם כמה שפחות אבדות.

"לו-אלן מנסה להשתמש בקסם של הפסל כדי לחזק את ההגנות," דיווח לקלאריס שון, בן הקטה צעיר. אנבת' לא הייתה בטוחה בן כמה הוא. שתים עשרה? שלוש עשרה? כנראה פחות, אחרת לא היו מצליחים להרחיק אותו משדה הקרב.

"זה יעבוד?" היא שאלה. שון משך בכתפיו. לא הייתה לו תשובה, כול הילדים של הקטה שהיו במחנה היו חדשים יחסית. במלחמת הטיטאנים כמעט כולם צידדו בטיטאנים, לא במחנה, ורובם מתו במלחמה. החניכים שהיו להם עכשיו היו אלו שהגיעו אחרי המלחמה, כלומר היו במחנה בסך הכול שנה, או אלו שלא הכירו בהם עד המלחמה, כמו לו-אלן, ראש הביתן.

"אוקיי," אמרה קלאריס בעייפות, "תודה," היא פלטה. שון הנהן והלך.

"יש איזו התקדמות?" שאלה אנבת' את חברתה. קלאריס נראתה עוד יותר מותשת ממנה ו... אלו היו דמעות בעיניים שלה?

"את בסדר?" שאלה אנבת' לפני שהצליחה לעצור את עצמה.

"כן," ענתה קלאריס מונוטונית, "ג'קסון בסדר, נכון?" היא קראה לו "ג'קסון" ולא "פרסי" למרות שכבר מזמן הם לא היו אויבים של ממש. זה היה בעיקר כדי לעודד את הרוחות. יריבות ידידותית שכזאת בין החניכים גרמה לכולם להרגיש שהכול... נורמלי יותר. המחנה במצב מלחמה, בלי מריבות פנימיות טיפשיות ומתיחות מעצבנות היה פשוט מדכא.

"כן, טיפש כתמיד אבל בסדר. יש רעיונות חדשים?" קלאריס הנידה בראשה לשלילה.

"חשבתי להוציא כמה חוליות דרך הים שיוכלו לאגף אותם אבל בלי פרסי זה לא נראה לי כמו רעיון טוב. הזרמים היו לא צפויים בשנה האחרונה." אנבת' לא התווכחה איתה כאן. החוף נשאר מחוץ לתחום כול זמן שפרסי לא איתם. פוסידון בהחלט לא היה אמין בימינו. בעיקר כשהוא היה נפטון.

"כמה לוחמים יש לנו לקרב?" היא שאלה, מפחדת מהתשובה.

"אם לא כוללים את אלו שנלחמים עכשיו ויהיו עייפים מדי בשביל המשיך לתפקד, את אלו שחולים, אלו שאני לא מתכוונת לשחרר לקרב ואלו שצריכים להישאר מאחור במרפאה..." קלאריס היססה לרגע, "חמישים. אולי אפילו פחות."

"די אימורטלס," קיללה אנבת' בפעם המי יודע כמה באותו היום.

"כן," הסכימה איתה בת ארס. והשעינה את ראשה על ידיה. אנבת' קרסה אל הכיסא שלידה.

"שננסה לדבר עם רוחות הטבע שוב?" קלאריס הנידה בראשה.

"הן צודקות שהן לא מתערבות בזה. הרומאים הם לוחמים מיומנים, לא יהיה להן סיכוי." 'ואנחנו לא יכולים לבקש מהן למות בשבילנו,' המשיכה אנבת' בראשה.

"איפה פייפר?" היא שאלה אחרי כמה דקות של שתיקה ובהייה במפות הרבות עם שרטוטי התקיפה המקושקשים.

"אני לא יודעת, אבל אני לא חושבת שהיא תעזור." יחסית לבת ארס, קלאריס לא זלזלה בביתן אפרודיטה בכלל, אנבת' חשבה שזה היה בגלל סלינה, אבל פחדה לשאול. אם זאת, היא עדיין האמינה שמלחמה מנצחים עם כוח, לא כמה מילים קסומות.

"היא תעזור למורל," אמרה אנבת', מנסה לשכנע את עצמה לא פחות מאת קלאריס, "ואולי היא תמשוך לנו קצת זמן." זה היה הכי הרבה שהם יכלו לקוות לו בימים אלו. למשוך זמן. לעקב. לחכות. לנסות לדחות את הקץ.

"אולי," ענתה קלאריס בקול לא משוכנע.

"אולי," הסכימה אנבת'. 'אולי.'

הפרק הקודם		הפרק הבא