עתידנו

הערה: אני מתייחסת לדמויות כמו שהן נראות בסרט, לא כמו שכתוב בספר. דוגמה פה ובכל שאר בפרקים הבאים. יחי השיער הבלונדיני של אמה ווטסון המהממת.

הרמיוני התעוררה בשש. איך רון עושה את זה? קם בלי להעיר אותה. היא מתפלאת כל פעם מחדש.

דמיאן ישב בספה, רגליו רועדות. 

"היי, מה אתה עושה?" הרמיוני התמתחה והניחה על השולחן כוס קפה, שוקו ועוגיות.

"אני מחכה למכתב!" ענה בחיוך. "הוא יבוא, נכון?"

"הוא אמור לבוא, אבל לא עכשיו."

נשמע רעש מעבר לדלת. "זה הדוור!" דמיאן קפץ מהספה ורץ לדלת. הוא פתח אותה. שם עמד גבר ג'ינג'י, עיניים חומות, נמוך חשמנמן. על התג היה כתוב "שיימוס". 

"יש משהו בשבילי?" שאל דמיאן בחיוך.

"שיימוס!" הרמיוני חייכה, הצמידה את דמיאן לכתפיה ופרעה את שיערו.

"מי זה, גברת וויזלי?" לאיש היה קול נחמד, רגיל. חם.

"זה דמיאן. הוא... הבן החורג שלי."

"מר וויזלי היה נשוי?" 

"לא, למזלי," צחקה הרמיוני. "דמיאן, אתה יכול ללכת לסלון? תבחר סרט, תתעסק במשהו."

"ביי, שיימוס." דמיאן הלך לסלון עם כוס שוקו בידו.

"הוא יתום," לחשה. "הוא הגיע לכאן באופן מפתיע."

"טוב, יש לו מזל שאתם ההורים שלו," חייך, מוציא עשרות מכתבים מתיקו. "את רוצה לקחת אותם עכשיו, גברת וויזלי?"

"אני אשמח, כן," הרמיוני לקחה את המכתבים מידו. "אתה רוצה לשתות משהו, שיימוס? אתה בטח צמא. אולי כוס מים?"

"לא תודה, גברת וויזלי," חייך וטפח על בטנו. "אני עושה דיאטה." וסגר את הדלת.

"אבל מים לא משמינים." חייכה הרמיוני והתקדמה לסלון, שם, על הספה, שכב דמיאן. הרמיוני לא יכלה שלא לחייך. איזה חמוד הוא נראה שהוא ישן... 

היא לקחה שמיכה, אח יותר נכון, כמו פוך צמרי, וכיסתה את דמיאן בו. הוא זז לצד השני. הרמיוני ישבה על הספה השנייה ומיינה חשבונות.

"חשמל, מים, חשמל, טלוויזיה, אשראי, טלפון, זה לא בא ביחד?"

ונתקלה במכתב שכבר ראתה פעם. המכתב להווגורטס. דמיאן כל כך יתרגש! אבל הרמיוני לא תעיר אותו. הוא בטח מת מעייפות ומאדרנלין. כמה שרצתה הרמיוני לעשות זאת, חיוכה מתוח על פניה, לא פתחה את המכתב. זה המכתב של דמיאן וזהו זה.

בשלוש בצהריים נשמעה דפיקה בדלת. הרמיוני לא פתחה את הדלת. היא הייתה בסלון וצפתה בטלוויזיה.

"פתוח!" היא קראה בהיסח דעת. הדלת נפתחה. נו, מי זה כבר יכול להיות?

היא נסגרה.

"אני בבית, מיוני!" נשמע קול רך מהכניסה. רון עמד בכניסה, גבר עם זיפים ג'ינג'ים ועיניים כחולות, מחכה ליקירתו שתתנפל עליו בנשיקות.

הרמיוני נאנחה וקמה לדלת. שם עמד רון לאחר יום עבודה קצר.

"אתה בבית, רונלד." היא התפלאה, עמדה במקומה.

"אני בבית, יקירה!" הוא חזר בקריאה. היא חייכה וגלגלה את עיניה. היא חיבקה אותו, מניחה את ידה על גבו והוא מניח את ידו על שיערה, כאילו שלא רצתה לחבק אותו. 

"דמיאן בבית?"

"כן." ענתה ונישקה אותו בפיו קצרות. "הוא בסלון. רואה סרט."

רון ידע שהרמיוני מסתירה משהו. הוא מכיר אותה טוב מדי.

"הרמיוני?" הוא הרים את גבותיו. הרמיוני הסמיקה, טמנה את ידיה בכיסים. כשהעבירה את ידה בשיערה הבלונדיני הקצת בהיר והיפהיפה, רון שם לב שהוא קצת מתולתל, ממש מעט, והוא גם התארך.

"הוא קיבל את המכתב. להווגורטס."

"מה?" רון עמד בפה פעור, ידיים רפויות, כמו אידיוט בכניסה. 

"רציתי שתהיה פה, שנפתח את זה ביחד. אתה יודע... כמו משפחה."

"זה לא נשמע כמו הרמיוני," הוא חייך.

"אני בספק אם תפסיק לאהוב אותי." היא התיישבה לצד דמיאן בספה, ורון התיישב בצידה השני של הספה.

"דמיאן?"

"כן?"

"יש לנו חדשות משמחות." חייך רון, והרמיוני השלימה אותו. "קיבלת את המכתב."

הפרק הקודם		הפרק הבא