חצויים קסומים

הפרק שלך

מהרגע שראיתי את ריינה הרגשתי משהו.

שמתי לב ליציבה המלכותית שלה, ולמבט הברזל על פרצופה, אך כאשר הסתכלתי אל עיניה כל מה שראיתי היה עצב. כאב. לא היה שם אפילו שמץ לפחד.

רק ממבט יחיד ידעתי שהיא עברה הרבה.

רק ממבט יחיד אני ידעתי שאני מחבב אותה.

"בנים!!" צעק קולה של אמא. "בואו!! ארוחת ערב.".

פרד ואני התעתקנו למטה ואמא צעקה אלינו "אתם לא חייבים להתעתק כל הזמן רק בגלל שמותר לכם!".

חייכתי חיוך ממזרי.

התיישבתי במושבי ופרד מימיני. משמאלי, בהפתעה כמעט גמורה, התיישבה ריינה.

היא רכנה אלי ולחשה באוזני, "צואת ינשופים, אה?". ובאיחור לא אופנתי שמתי לב שאני יושב על משהו חמים. קמתי במהירות ממקומי והסתכלתי על מושבי. פרד התפקע מצחוק. כל מושבי היה מרוח בצואת ינשופים.

"ריינה. את ממשיכה להפתיע." אמרתי.

התעתקתי אל חדרי והחלפתי מכנס. לאחר מכן התעתקתי חזרה אל שולחן האוכל והיתישבתי על הכיסא שהפעם, היה נקי.

אכלתי מהמנות הטעימות והבחנתי בכך שריינה, בניגוד לרון, משתמשת בסכין ומזלג ואוכלת מבלי ללכלך את הפה, אף על פי שהאוכל של אמא הוא הכי מלכלך בעולם.

לפתע נישמע צליל נקישה.

"ניקו?" שאלה ריינה. "מה קרה?" היא נעמדה בעצמה.

נער חיוור עור לבוש שחורים נעמד. כל עיניו היו שחורות. זאת אומרת, כולל הלובן של העין. הכל היה שחור.

"חצוים." אמר ניקו בקול שללא ספק לא היה שיך לו. בקול הזה היה משהו... עתיק. "קוסמים. אנחנו האויב שלכם. אנחנו יותר ממה שאי פעם דימיינתם. וולדמורט שווה לאקדח קפצונים לידנו. גאיה היא בובת ליצן לידנו. התקוננו לסוף.".

ובדיוק ברגע שבו ניקו סיים לדבר, הוא צנח אל כיסאו, רק שראשו נחת בתוך צלחתו הריקה ממילא.
"האמת היא שבובות ליצן די מפחידות אותי..." העיר פרסי. 

תקשיבו, אני יודעת שאני כותבת פרקים קצרים ואני מצטערת... אבל תתנחמו בזה שאני כותבת הרבה פרקים, כך שזה לא משנה... סולחים לי? 0_0   0.0

הפרק הקודם		הפרק הבא