אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

נקודת מבט - הרמיוני

לאחר ארוחת הערב המוקדמת שלנו, עליתי למעלה במדרגות. לא הרגשתי כמו לעשות משהו בשאר היום אז פשוט צנחתי על המיטה ולא עשיתי כלום. שמעתי את ברז המים ניסגר בהמשך המסדרון ואת צעדיו של דראקו כשהלך לחדר שלו. התגלגלתי על הצד שלי באנחה. מחר הוא היום האחרון שלנו כאן ובאמת שלא רציתי לעזוב. בפעם הראשונה בחיי, לא הייתה מוכנה להתחיל לצלם סרט. המחשבות הקימו אותי והלכתי אל המזוודה בחיפושים אחר הלפטופ שלי. אם מדברים על הסרט, כנראה יש לי כמה מיילים שלא פתחתי מפאולו. לבסוף מצאתי את המחשב בתחתית המזוודה. הוצאתי אותו וחזרתי למיטה, משלבת את רגליי ופותחת את המחשב. הקלדתי את הסיסמא וחיכיתי.

פתאום, קול רך של טיפות שפגעו בחלון מילאו את החדר. זו הייתה די הפתעה, למען האמת. עבר הרבה זמן מאז שראיתי גשם והכי לא ציפיתי שהוא יהיה כאן. היסתכלתי חזרה על הלפטופ שלי, העיניים שלי נעצרו על הסמל של חיבור האינטרנט בתחתית המסך. הייתה לו נקודה אדומה, מסמן שהחיבור היה חלש או לא היה בכלל. קימטתי את מיצחי, דוחפת את המחשב הצידה ופולטת אנחה. גשם מטומטם.

הטלפון שלי פתאום צלצל. הושטתי את ידי בעצלנות אל השידה עליה הטלפון שלי מונח. מתחתי את אצבעותי עד שהצלחתי לתפוס את הפלאפון, מושכת אותו אליו ומיסתכלת על השיחה המזוהה. הרגע שראיתי את השם על המסך, החיוך הכי גדול שאפשר עלה לי על הפנים.

אוסטין ווד. 

אוסטין ווד הוא אחד משחקני הווליוד הגדולים ביותר ואחד מהאנשים הראשונים שעבדתי איתם. אנחנו הסתדרנו די טוב. כשלא היינו בצילומים, היינו מבלים בפארקים, בתי קולנוע. החשבתי אותו כחבר הכי טוב שלי חוץ מג'יני. אוסטין היה עכשיו באוסטרליה בצילומים של הסרט החדש שלו ולא ראיתי אותו כבר כמעט שנה. לשמוע ממנו עכשיו זה פשוט נהדר. מיהרתי לענות והצמדתי את הפלאפון לאוזן, להוטה לשמוע את קולו.

"אוסטין!" פלטתי מיד.

"הרמיוני!" הקול שלו ענה ויכולתי לשמוע את הקול של הרחובות העמוסים ברקע. "את האדם הראשון שחשבתי להתקשר אליו כהגעתי לשדה התעופה. איך את?"

"שדה תעופה?" התעלמתי מהשאלה האחרונה שלו, מדלגת יש אל שלי. "אתה בלוס אנג'לס?"

"כן!" הוא צייץ. שמעתי קול של דלת ניטרקת אחריו. "סיימתי לצלם והינה אני כאן! רוצה להיפגש לקפה מאוחר יותר?"

אפילו שהוא לא יכול לראות אותי, שירבבתי שפתיים. "שיט, אוסטין. אני בחופשה במאליבו. אולי בעוד כמה ימים?" אוסטין עצר, בטח חושב על לוח הזמנים שלו.

"פשוט תתקשרי אליי כשתוכלי להיפגש ואני אסדר משהו." הוא החליט לפני ששינה את הנושא. "אז עם מי את? איך את?"

"אני בסדר גמור למען האמת." הודתי. "אני כאן בבית חוף עם ה-להקה." התנשמות קטנה פלטה מפיו של אוסטין ואז ניזכרתי. אוסטין ואני דיברנו הרבה על העבר שלנו והוא יודע הכל על דראקו. שחכתי לגמרי. למרות שאוסטין לא פגש את דראקו, אני יודעת שהוא כבר שופט אותו.

"ה-הלהקה?" אוסטין אמר באיטיות. "כאילו הלהקה של דראקו מאלפוי?" נשכתי את שפתי, מהנהנת עד שקלטתי שהוא לא יכול לראות אותי.

"כן. אנחנו די נתקענו בלעשות סרט ביחד." גיחכתי בעצבנות, מושכת את הברכיים אל החזה.

"איך הוא מתייחס אלייך?" אוסטין שאל ברצינות רבה. כיחכתי בגרוני, לא יודעת איך להסביר את כל המצב לאוסטין. אולי עדיף שלא אספר לו את כל הפרטים בינתיים. חוץ מזה, אני בטוחה שאוכל לספר לו בזמן הפגישה שלנו.

"הוא היה חרא בהתחלה," הודתי. "ואני לא הייתי טובה יותר. אבל למען האמת אנחנו די מסתדרים בזמן האחרון. הוא לא כזה... גרוע." להגיד את המילים האלה בקול רם גרם לי להתכווץ. דראקו לא כזה גרוע. בכל מצב אחר, הייתי מגיעה למסקנה שיצאתי מדעתי. רק שהיום גיליתי שאני לא. דראקו באמת לא כזה גרוע. זה הרגיש יותר כמו הימים הישנים. השבועות הראשונים שפגשתי אותו. אוסטין היה לגמרי שקט לפני שענה.

"רק תיזהרי, בסדר? אני לא רוצה שתיפגעי. אני פה אם את צריכה כתף להישען עליה."

חייכתי. אוסטין תמיד היה שם בשבילי ומצאתי את זה קל לדבר איתו. אני לחלוטין אלך אליו ככתף להישען עליה, אין ספק.

"תודה, אוסטין." המשכתי לחייך.

"תמיד." כמעט יכולתי להרגיש אותו מחייך בחזרה. בדיוק כשבאתי לפתוח את הפה ולהמשיך בשיחה, נקישה עדינה על דלת חדר השינה עצרה אותי.

"הרמיוני?" זה הקול של בלייז. בלייז? חשבתי שהוא לגמרי גמור היום. אולי הוא סוף סוף החליט להרים את התחת העצלן והשיכור שלו.

"היי, אוסטין?" אמרתי במהירות. "אני אתקשר אליך מאוחר יותר. אני צריכה ללכת." 

"מתגעגע!" אוסטין שר בצד השני של הטלפון. "ביי, ביי!"

"ביי!" מצחקקת, לחצתי על כפתור הניתוק והיסתכלתי על הדלת. "תיכנס!" באיטיות, הדלת ניפתחה ובלייז ניכנס. הוא ניראה קצת יותר נקי מאשר הפעם האחרונה שראיתי אותו. ברור שהוא סידר את שיערו והחליף למיכנסי טרנינג וחולצת וי לבנה. כשהוא סגר את הדלת מאחוריו והתקדם והתיישב על קצה המיטה, הרחתי את הריח החזק של הבושם שלו.

"אז, מה קורה?" צייצתי, סורקת את פניו לתשובה. הוא ניראה קצת מובך ולא נוח מסיבה כלשהי. זה היה מוזר. בלייז בדרך כלל היה שמח וצוחק סביבי. מה קרה לו?

"יש...יש איזשהו סיכוי שהתנשקנו בלילה ההוא?" בלייז היסס לשאול לפני שעיניו פגשו את שלי. הרגשתי את העיניים שלי מתרחבות בהפתעה. בלעתי את הרוק שלי, הפה שלי פתאום התייבש. מה אני אומרת? אני אומרת לו את האמת? אני משקרת? הוא היה שיכור. אולי זה קצת מטושטש אבל הוא זוכר לחלוטין. ניסיתי לחבר את המילים הנכונות.

"אני...טוב..." העיניים שלי התרוצצו ממנו לידיים שלי כל הזמן בזמן ששיחקתי את האצבעות בעצבנות. "כן." שקט עלה בינינו. אף אחד מאיתנו לא יודע מה לעשות או להגיד, אז פשוט ישבנו שם והתחמקנו מהעיניים של השני.

"אני מצטער." בלייז פלט לפחות, שובר את השתיקה. היסתכלתי עליו, שוברת חיוך קטן.

"זו לא אשמתך."

"אני בטוח שכן." הוא אמר ישר. "אני לא אני כשאני שיכור."

"היי," הינדתי בראשי. "אני לא הייתי שיכורה ונישקתי אותך בחזרה. זה היה מטומטם. זו אשמתי. לא שלך." בלייז קימט את מצחו, מעביר יד בשיערו הכהה.

"זו אשמת שנינו." הוא החליט. "בואי נישכח את זה בשבי-" הוא לא הצליח לסיים. דלת חדר השינה וניפתחה ושם עמד דראקו. ברגע שהוא ראה אותנו, הפה שלו נפתח בהלם. בלייז נעמד במהירות. נשכתי את שפתי, המבט על פניו של דראקו גורם לי להתכווץ. הוא עבר מחיוך, לשוק, לכעס בתוך שניה. לפני שיכולתי לתת לו מבט שני, ההבעה שלו נהפכה לחסרת רגש.

"אני רק..." בלייז גימגם. "אני פשוט אלך. לילה טוב, הרמיוני." בלייז העיף לי נפנוף מהיר לפני שעבר את דראקו ונעלם. בלעתי את רוקי.

"היי." אילצתי חיוך אל דראקו. הוא רק המשיך לעמוד שם. שמתי לב שאין עליו עוד שום קצפת. השיער שלו קצת רטוב והוא לובש מיכנס משובץ. עוד פעם, בלי חולצה. הילד הזה טורח ביכלל מתישהו ללבוש חולצה? והינה שוב, אם אני לא הייתי שם, כנראה שהוא היה עירום.

דראקו לא הפסיק לבהות בי. לא יכולתי לקרוא את הפנים שלו יותר, אבל שמתי לב לצורה שבה הוא מיסתכל עליי בריכוז. אני אפילו לא עשיתי כלום, והעיניים שלו רצות מהעיניים שלי אל הפה ובחזרה. לא יכולתי שלא לתהות מה הולך בראשו. לפני שנאמרו מילים, דניאל התפרצה פנימה.

"היי!" היא צייצה. העיניים שלה הבהבו ביני לבין דראקו ואז היא קימטה את מיצחה. "מה קרה?" דראקו פשוט פנה, מתרחק בלי להגיד כלום. מה קרה לו פתאום? דניאל היסתכלה בחזרה אליי, מרימה את גבותיה.

"שאני בכלל אשאל?"

"לא. כי אין לי שמץ של מושג."

נקודת מבט - קראב

זה היה האנגובר הגרוע ביותר שהיה לי מיזה שנים. הראש שלי פועם ובחיים לא הייתי כל כך גמור, וישנתי כל היום. הצצתי בשעון, השעה כבר הייתה 7 בערב. נאנחתי, זרקתי את רגליי אל מחוץ למיטה וניסיתי לעמוד. אלוהים, הרגשתי נורא. לא רק זה, הייתי גם מסריח. סובבתי את ראשי והרחתי את בית השחי שלי, התכווצתי. לגמרי מסריח.

גררתי את עצמי אל מחוץ לחדר השינה, מיסתכל בטישטוש על המסדרון. מצאתי את האמבטיה בסוף, הדלת קצת פתוחה. אני חייב מקלחת. בדחיפות.

לפני שיכולתי לקחת צעד נוסף, כמעט נפלתי בגלל דראקו. הוא יצא סערה מהחדר של הרמיוני, מתנגש בכתף שלי והולך לחדר שלו בלי להוסיף מילה. צפיתי איך שהדלת שלו ניטרקה וכל מה שיכולתי לעשות הוא לעמוד שם. מה קרה?

במקום להמשיך אל האמבטיה, שיניתי את כיווני ונעמדתי מול הדלת של דראקו. לא היססתי. ניסיתי לפתוח את הדלת אבל הייתה נעולה, איזו הפתעה. התחלתי לדפוק. אני חושב שדפקתי איזה אלף פעם לפני שהדלת ניפתחה, דראקו עצבני עומד לפניי.

"מה?" הוא אמר בכעס. ניכנסתי לחדרו, סוגר את הדלת מאחורי ומוודא לנעול אותה.

"דבר." ציוויתי עליו. "עכשיו."

"אין מה להגיד." דראקו אמר בנועם, צונח על מיטתו עם ידיו שלובות. גילגלתי את עיניי, משלב את ידיי גם. הוא לא עובד עליי. בצורה שהוא הסתער מהחדר של הרמיוני, ידעתי שמשהו קרה. הרמיוני נאנח, העיניים שלו היסתכלו על החלון איפה שהגשם היכה עליו בשקט ויצר קצב עדין.

"אני רק עייף, זה הכל." הוא שיקר במצח נחושה. עייף בתחת שלי. אתה לא מסתער מחדר של בת סתם ככה.

"לעזאזל, דראקו." אמרתי בכעס. "אתה תספר לי מה קרה. ראיתי את הדרך בה עזבת את החדר של הרמיוני. אל תשב שם ותשקר לי." נשמתי. "אתה שקרן גרוע בכל מקרה." דראקו הסתכל עליי, מעביר יד בשיער הרטוב שלו.

"בסדר." הוא ניכנע. "ראיתי את הרמיוני ובלייז מתמזמים אתמול."

הלסת שלי נפלה. הרמיוני ובלייז? מתמזמזים? שמתי לב לדרך שהם נהנו מהחברה אחד של השניה, אבל לא ראיתי אותם יותר מידידים. אבל רגע, דראקו ובלייז היו שניהם שיכורים אתמול. אני בטוח שהרמיוני נישארה פיכחית. בטח יש עוד משהו בסיפור הזה מאשר מה שדראקו אמר או ידע. 

"מה בדיוק ראית?" שאלתי, מרים גבה. דראקו נאנח.

"זה קצת מטושטש. לא זכרתי עד שניכנסתי לחדרה וראיתי אותה עם בלייז." דראקו הניד בראשו, מיסתכל למטה על הידיים שלו. הוא התעסק עם הצמידים שלו, משהו שהוא עושה כשהוא מגלה משהו עם עצמו. "הם היו ליד המדרגות והוציאו אחד לשני את הלשון."

"דראקו," התקדמתי אליו והתיישבתי לידו, מיסתכל על פניו בריכוז. "אתה לא יכול לקפוץ למסקנות לפני שאתה מדבר עם הרמיוני או עם בלייז לפחות." 

"ראיתי את זה בעיניים שלי!" דראקו אמר נואש. הינדתי בראשי, מקמט את המצח ומניח את ידי על הרגל של דראקו. לחצתי עליו.

"אתה מקנא, דראקו."

דראקו פתח את פיו אבל מהר סגר אותו, גוון אדום מופיע על לחייו. הוא לא הכחיש את זה הפעם. זה גרם לי להרגיש קצת מושלם. ידעתי שהוא חיבב את הרמיוני. אפילו אם זה היה רק קצת, ידעתי עמוק בפנים שהוא כן.

"דראקו?"

עיניו פגשו את שלי. "הא?"

"אתה מחבב את הרמיוני?" שאלתי אותו בשקט. עיניו נדדו ונראה שהוא עמוק במחשבות בדרך שבה הוא נשך את שפתיו.

"כן?" חזרתי על עצמי. לפחות, דראקו דיבר, יושר מוחלט בתשובה שלו.

"אני לא יודע."

הפרק הקודם		הפרק הבא