הנה עוד דבר חריג

"אז ככה," אמר רון. "ג'יני- את בטח זוכרת את זה- מי שהתחפש לאבא," הוא העווה את פניו. "לקח אותי הצידה ואמר ליי:"בוא, בן, אני צריך שתבוא רגע" ולא הבנתי מה קורה כאן, אבל בכל זאת הלכתי אחריו."

הוא חיכה לרגע, ואז המשיך:"כשהגענו למקום רחוק יחסית מאיפה שהייתה שאר המשפחה שלי, הוא אמר לי שצריך ללכת למשרד הקסמים. שאלתי אותו למה, והוא לא הסכים לענות לי, הוא נראה ממש ממש לחוץ, ועכשיו אני יודע גם למה."

נימת קולו הייתה מרירה. "למה?" שאלה ג'יני. 

רון הרים גבה. "כי השפעתו של שיקוי הפולימיצי עמדה לפוג, כמובן." אמר. ג'יני הנהנה, ורון חזר לספר:"הלכנו למשרד הקסמים, דרך תא טלפון ישן, ואז פתאום ראיתי אותו-ראיתי..." "-ראית אותו משתנה." המשיך אותו הארי.

רון הנהן. "לאט לאט התחלתי להבין מה קורה. ניסיתי לשלוף את השרביט שלי, אבל הוא היה אצל האיש ההוא, אני לא מצליח לזכור את השם שלו, לכן כשהגענו לכניסה עשיתי הרבה בלגן וניסיתי לברוח, 

למרות שזה היה ממש כמעט בלתי אפשרי. בסופו של דבר חלק מאנשי משרד הקסמים התחילו לריב שמה, אז ניצלתי את זה, וברחתי. התעתקתי למקום הראשון שהצלחתי לחשוב עליו."

"ורק במקרה זה היה רציף הרכבת?!" שאלה הרמיוני בפקפוק. "לא," אמר רון, כמעט נעלב, "התעתקתי לבית שלי. נחתתי בחצר, ולמרבה המזל אמא לא ראתה אותי. החלטתי לנסות כמה מקומות אחרים, כדי לוודא שאהיה בטוח, ואז- אז רק חשבתי על הרציף." סיכם בטון נמוך.

"העיקר שכולנו בסדר," לחשה ג'יני וחיבקה את ברכיה. "אבל זאת בדיוק הבעיה שלנו," הסביר הארי, קם. "מה הבעיה שלנו?" שאל רון, מבולבל, וטפח בעידוד על כתפה של ג'יני.

"שאנחנו לא בסדר!" 

שאג הארי והיכה באגרופו על האדמה. "אנחנו לא בסדר! ממש לא! אנחנו תקועים באמצע שום מקום! אף אחד לא יוכל למצוא אותנו!" "ו.. וזה יתרון, לא?" שאלה הרמיוני בהיסוס, רועדת קמעה. "בטח שלא!" הפטיר הארי, רותח.

"היחידים שיוכלו לחלץ אותנו מכאן הם פרד וג'ורג', או כל קוסם בוגר. אבל הם בכלל לא יודעים איפה אנחנו, לעזאזל!" הוא בעט באבן אחת כה בחוזקה עד שהיא ניתרה הרחק הרחק מעבר לטווח הראייה שלהם.

"אל תגזים, הארי." אמרה ג'יני וגילגלה את עיניה. "לא להגזים? לא להגזים! איך אפשר, ג'יני? איך?!?!" "אבל אם אתה לא שם לב, אתה היחיד שמגיב ככה! וכולנו נמצאים באותו המצב!" צרח רון, ונעמד בכעס מול הארי.

ואז הוא קלט מה הוא אמר.

"היי, הארי- אני מצטער, אממ... לא התכוונתי להגיד את זה ככה, פשוט..." "לא צריך." הארי הפנה לרון את גבו והלך. המילים שאמר רון הכעיסו אותו, ויותר מכל, הכאיבו לו מאוד.

"הארי, אני יודע שזה שסיריוס מת השפיע עליך- נו, אני... אני מצטער." הארי נשך את שפתיו. הדברים קרו כל כך מהר, מהר כל כך, הרבה יותר מדי מהר. 

הוא הרגיש כאילו בקושי הספיק להגיד:"מה קורה פה?" וכבר עטו עליו המון בלהות: סיריוס מת, אחוזת מאלפוי, פרד וג'ורג' מעונים, ועכשיו זה! יופי, פשוט יופי...

כעסו גבר, הוא כבר שכח ממה שרון אמר, וכעסו התבסס כבר בעיקר על כל מה שקרה. למה זה חייב לקרות לי, למה?!?!?! חשב בכעס, כשברקע נשמעו התנצלויותיו של רון. 

י

הפרק הקודם