כוח הקסם היהודי

בס"ד

הפרק מסופר בגוף שני. לא ראשון. לא שלישי. הפרק מדבר אלייך באופן אישי. מכיוון שגוף שני הוא או זכר או נקבה, הפרק הזה כתוב פעמיים - פעם אחת לקוראות ופעם אחת לקוראים. לכן, קוראים יקרים, אם אתם רוצים לקרוא את הפרק שכתוב בלשון זכק, זה מופיע כבר עכשיו בפרק הקודם. קריאה מהנה!
ובאשר אליכן, קוראות בנות, הפרק שלכן מתחיל עכשיו. קריאה מהנה!

קסטלוברושו. או אולי זה בכלל קסטלוברוחו. זה לא משנה. מה שמשנה הוא שהחלטתם, את ושאר חברי הקבוצה, שבזמן שהילל, ענבר, עומר ורומי הולכים למלון ההוא, אתם תלכו לקסטלוברושו בכבודו ובעצמו.

המקום נראה כמו מקדש שעשוי מאבן מוזהבת. טוב, ככה אמרו לך. את לא ראית את המקום הזה מעולם. רק אמרו לך להיזהר מהקאייפורה, שומרי בית הספר שהם קטנים, פרוותיים ושובבים, אבל לא נתקלתם באחד כזה עדיין. את מרגישה בטוחה יותר כשאת מביטה באנשים ההולכים סביבך. שת, למשל, נראה כאילו הוא יודע מה הוא עושה. ניר, הידע שלו הציל אתכם בעבר כשהתעמתתם עם לילית. כשאת מביטה בכל השאר את מבינה שאת בידיים טובות. אבל משום מה, כשאומרים לך שהגענו למקום ואת רואה רק כמה חורבות עתיקות, את לא מבינה. זה בית הספר?

"שניכנס?" את שואלת, "זה בטוח?"

הם מהנהנים ונכנסים ואת רצה אחריהם כדי להדביק אותם. המקדש הזה נראה כאילו הוא היה בעבר פירמידה מפוארת, אבל חלק גדול מהמשולש האפרורי שהוא היום נראה חסר משום מה. את בולעת רוק ומדחיקה את תחושת חוסר הביטחון. הכל יהיה בסדר כל עוד אתם יחד.

כשאת נכנסת לתוך המבנה את נושמת לרווחה שהוא לא קרס עליך. אחר כך את גם מתפעלת מהיופי של המקום, שלמרות שהוא נראה חרב מבחוץ, מבפנים הכל מצופה שיש לבן ומבריק. עם זאת, יש למקום מראה קצת מטולא כיוון שחלקים מהשיש הוחלפו ביהלום. אבל עדיין משהו לא מוצא חן בעינייך. אמנם המסדרון הארון והגדול שנכנסתם אליו יחד משרה אווירה של הוד והדר, אבל למה אין נפש חיה? איפה כל התלמידים?

"קצת מוזר, לא?" את שואלת וההד שלך עונה לך.

"קצת מוזר, לא? לא? לא..."

את מסתובבת לאחור ולא רואה אף אחד מחברי הקבוצה. אולי הם התקדמו מבלי ששמת לב? את מחליטה להתקדם גם את. ההד שלך עדיין נשמע, וכל צעד שאת עושה רק מגביר את הרעש שעד מהרה הופך לבלתי נסבל. את מנסה לשלוף שרביט ולהטיל לחש משתיק אבל הידיים שלך הפכו כל כך כבדות פתאום. ואת שמה לב שקשה לך יותר לבצע את פעולת ההליכה הפשוטה של להרים רגל, להזיז אותה כמה סנטימטרים באוויר ולהוריד אותה בחזרה לקרקע. יותר קל לגרור את הרגליים. זה גם מרעיש פחות. וגם הרצפה נראית פתאום קרובה כל כך ומזמינה. למה היא מתקרבת אלייך במהירות כזאת?

בום

בסדר, קורה שנופלים. זה באמת לא נורא. קצת כואב לך באיזור האגן. את מנסה להתרומם ולהיעמד. עכשיו זה פחות קשה. טוב, זה היה ממש מוזר, לא? משום מה המקום הזה ממש משך אותך אליו. את מצליחה להיעמד סופסוף ומתחילה להתקדם. ההד פחות חזק משהיה קודם. אבל יש רעש אחר שמפריע את מנוחתך. אמנם אין נפש חיה מסביב, לא אדם או חיה מלבדך, אבל עדיין יש רעש משונה במקצת.

עברת את המסדרון ההוא סופסוף ואת מתחילה לשוטט ברחבי המקום הגדול ההוא שנראה כמו ארמון מבפנים. עדיין לא מצאת אף אחד מחברי הקבוצה. את משוטטת בטרקלינים ובאולמות שגם הם מצופים שיש לבן ובוהק ומטולאים ביהלום שמאיר כמו השמש. זה לא מוצא חן בעינייך ולכן את שולפת את מכשיר הטלפון שנתנו לך ומחייגת לאחד האנשים שנכנסו איתך לקסטלוברושו, אם זה באמת קסטלוברושו...

לדאבונך, אין קליטה במקום הזה. את זוכרת שאמרו לך במפורש שזה טלפון לוייני ואמורה להיות לו קליטה בכל מקום. מה זה אומר על איפה שאת נמצאת עכשיו? שזה לא מקום? אז מה זה כן?

את מתפעלת מהיופי של המקום, אם כי הוא ריק לגמרי. ובכל זאת את עדיין שומעת את הרעש המשונה הזה, כמו מוזיקה רחוקה ומסתלסלת. אבל יש משהו מלחיץ במוזיקה הזאת. זה נשמע כמו מקהלת קולות נמוכים ומאיימים, כמו של כל הנזירים המפחידים האלה שמופיעים בסרטים ההוליוודיים האלה שיש בהם כנסיות ומנזרים. ועדיין אין כאן איש.

"אין כאן אף אחד?" את זורקת לחלל האוויר.

"אין כאן אף אחד..." עונים לך אלפי הדים עמומים. אחרי ההדים את שומעת את יבבת הרוח, כיבבת ילדים עזובים ומעונים. זה לא מוצא חן בעינייך ואת פשוט מתכווצת בפינה של החדר בו את נמצאת, רועדת מאימה.

"זה לא קסטלוברושו!" את צועקת, "זה בפירוש לא קסטלוברושו!"

"שו...." עונה לך ההד המאיים ההוא, ואז הטלפון שלך פתאום מצלצל.

אלוהים אדירים, הטלפון מצלצל. איך זה יכול להיות בכלל?

את מוציאה את הטלפון מהכיס ועונה.

"הלו?"

את שומע צחוק צרוד, נמוך ומצמרר.

"הא הא הא הא הא".

"מי זה?" אתה צועק.

הצחוק נשמע שוב.

"הא הא הא הא הא".

"עזוב אותי!" את צורחת, מנתקת את הטלפון, ומשליכה אותו לקצה החדר.

ואז את שומעת שוב את הצחוק.

"הא הא הא הא הא".

את נעמדת.

"זה המקום הזה," את מחליטה, "הוא משחק לי במוח."

את לא מוותרת ומנסה להתקשר למישהו אחר מהקבוצה שלכם. את מתקשרת לשת.

להפתעתך, הוא עונה.

"איפה את?!" הוא שואל.

"אני?" את עונה לו, "בקסטלוברושו, כמובן! כבר שעה אני מסתובבת פה! איפה אתה?"

"זה לא יכול להיות," עונה שת, "באיזה חדר את?"

את מתחילה לתאר את מה שאת רואה בחדר הזה.

"יש לו תקרה קמורה, נברשת לבנה יורדת ממנו, הרצפה נראית כמו לוח שחמט עם משבצות שישיות ויהלומיות, ועל הדלת כתוב-"

"-רק הרוח והלום מארמון היהלום," את שומעת את שת משלים אותך. אתם באותו החדר. אז איך אתם לא רואים אחד את השני?

"רק הרוח והלום מארמון היהלום..." את שומעת את אותם קולות לוחשים ומאיימים ששמעת מקודם. זה לא ההד שלך או של שת.

"זה ממש לא מוצא חן בעיניי," את אומרת לו, "איך אנחנו יוצאים מפה? אני חשבתי שאתם בפנים אז נכנסתי עוד-"

"-אבל הלכת לאיבוד," השלים אותך שת, "אני מבין, זה קרה גם לי. טוב, בואי לפחות נישאר יחד על הקו כל עוד אפש-אההה!!!"

"שת? שת!" את צועקת לטלפון, אבל השיחה מתנתקת.

טוב, לפחות זה נשמע ככה, אבל אז את שומעת עוד מישהו מנתק. מישהו שהוא לא את או שת.

את מביטה בצג הטלפון. הצג מאוד דליל. אפילו צבעים אין בו. אבל יש בו סימן של הודעה קולית. מי השאיר לך אותה? אולי האדם שצותת לשיחה שלכם? אולי זה יכול לעזור לכם להבין איך יוצאים מהמקום הזה, ביחד? כי לא נראה שבניהו נמצא פה בכלל אז אין מה לבזבז.

את מחייגת לתא הקולי ומאזינה להודעה שנמצאת שם.

"אם את שומעת את ההודעה הזאת," את שומעת קול נשי בוקע מהטלפון, "תתחילי לרוץ! הם מגיעים!"

ואז הקול הזה מתחיל לצחוק בהיסטריה.

את מכירה את הקול הזה. זה הקול שלך. מתי הספקת להקליט את ההודעה הזאת?

רעש חזק של חריקה צורמת נשמע מהמרחק ואת מתחילה לרוץ. לדאבונך את שומעת צעדים מתחילים לרוץ אחרייך, מלווים בצחוק פראי, עולה ויורד.

"הוהו! מדוע את בורחת מפני?" את שומעת את בעל הקול צוהל.

את מכירה את הקול הזה. בליל אמש, כשישבתם סביב האש וסיפרתם כל אחד מחברי המשלחת את מה שעבר עליכם עד כה, באחד הסיפורים הוזכר השד הזה, או כמו שנעמה הגדירה אותו, "אל תסתכלו עליו! אתם תיכנסו לוורטיגו. אתם תשתגעו לעולמי עד."

"רק תסתכלי עליי לרגע, ואפסיק לרדוף אותך..." ממשיך לומר הקול. הוא נהיה סהרורי יותר, שקט יותר, מסתורי יותר.

את נעצרת ואת לא יודעת למה. גם צעדיו של השד מפסיקים להישמע. אבל את שומעת את הנשימות שלו.

"את כל כך קרובה..." הוא אומר. את מרגישה את הנשימות שלו על ערפך. להבל הפה שלו יש ריח מפתיע של גומי, כאילו הוא ניפח עשרים בלונים לפני שדיבר איתך.

"הביטי בפניי," את שומעת אותו קרוב. את מרגישה את היד שלו נוגעת בעורף שלך. למה יש ליד שלו מרקם מוזר של משי? איך הוא נראה?

"מי אתה?" את שואלת.

השד עונה. שמו זהה לשמך. ואז הוא מוסיף, "לפחות אחד מהם. נו? את מביטה בי?"

ומה כבר יקרה אם תביטי בו? את תביטי בו רק בחטף, לשנייה אחת ודי.

"הכל פנטסטי, נו?" הוא אומר לך. המשפט הזה מעיר אותך פתאום. למה שתרצי להביט בו? את תיכנסי לוורטיגו, או מה שנעמה אמרה בזמנו. והמשפט הזה, "הכל פנטסטי," למה הם אומרים אותו כל הזמן? מה זה אומר?

את עוצמת את עינייך ורצה הלאה משם. השד כבר לא נשמע. יכול להיות שהוא נעלם? האם תאזרי אומץ ותסתכלי אחורה?

לא. את ממשיכה לרוץ.

את יודעת שהמקום הזה עושה הכל כדי לשחק לך במוח. לכן, כשאת מגיעה לאותו חדר שבו היית קודם לכן, את עוד מבינה מה קורה סביבך. אבל כשאת רואה את גבה של הדמות הנמצאת בחדר, את מבולבלת. את מכירה אותה. את מזהה את הגלימה שהיא לובשת. שיערה הוא השיער שאת רואה בכל בוקר במראה.

זו את.

אבל האישה הזאת נראית די נינוחה. את לא היית כזו. היה משהו שהרתיע אותך. מה זה היה?

ההודעה הקולית! כמובן!

את מקליטה אותה ושולחת אותה לעצמך. איכשהו זה מגיע אל האישה שנמצאת מולך. היא מאזינה לה ומתחילה לרוץ. אבל למה? אין שם שום דבר! אולי יש משהו שהיא יודעת ואת לא?

"מדוע את בורחת מפניי?" את שואלת ומתחילה לרדוף אחריה, "רק תסתכלי עליי לרגע, ואפסיק לרדוף אותך..."

אולי אם היא תסתכל עלייך היא לא תיבהל, כך את חושבת. את עדיין לא מבינה מה בעצם קורה פה.

וזה עובד. האישה שמפנה את גבה אלייך נעצרת. את מתקרבת אליו.

"את כל כך קרובה..." את אומרת לה, "הביטי בפניי."

את מושיטה יד לגעת בעורף שלה. היד שלך נראית צמרירית משום מה, וזה מעורר בך מחשבה - האם את השד המסתורי ההוא? אם כך, אסור לה להביט בך!

אבל האישה שלפנייך כבר מסובבת את ראשה. עוד רגע ותביט. והרי היא את, מה יקרה לך ברגע שתסתכלו זו על זו?

את עוצמת את עינייך.

"מדוע עצמת?" את שומעת את האדם שלפניך אומר, אבל לא בקולך. לא. זה באותו קול סהרורי ומטורף של השד ההוא.

"והיית כל כך קרובה... את כבר לא פנטסטית!" הוא צועק עליך, "את לא פנטסטית בכלל!"

וכשאת שומעת למי הוא קורא, הלב שלך נשבר.

"לילית!" הוא צועק, "מצאתי את אחד האנשים שמנסים להפיל אותך!! האנשים שחטפו את בנו של אשמדאי!"

את שומעת משק כנפיים מתקרב. כנראה זו לילית. אבל איך תילחמי בה, והרי אסור לך לפקוח עיניים?

את מנסה לשלוף שרביט. לדאבונך, דש הגלימה שלך ריק.

"מחפשת את זה?" את שומעת את השד אומר. את מניחה שהוא אוחז בשרביט שלך. את צועדת, זועמת, לעברו. ואז את מרגישה מקל קטן, גלילי וחלקלק תחת רגלייך. אתה מחליקה עליו ונופלת עם הפנים מטה, כשנוזל חם ממלא את פנייך. פתאום להכל יש טעם מתכתי משונה, ולמרות שאת עוצמת עיניים את רואה אדום חזק ובוהק.

נפלת על השרביט שלך.

"עז'בו אות'י!" את צועקת. הדיבור שלך לא ברור כי כל הפנים שלך מלאות בדם. את לא יודעת מה בדיוק גורם לדימום בפנים שלך, מה נשבר או מה מדמם, אבל זה לא מעניין אותך.

"אנחנו לא עשינו כלום, את זו שנפלה," עונה לך השד. משק כנפיה של לילית עדיין נשמע במרחק.

"אנחנו עומדים לנצח אותך מבלי לעשות דבר! הא הא הא!" צוחק השד ההוא את צחוקו הפראי.

"אני רררק ררררוצ'ה לצ'את' מכככאן!" את מנסה לומר בפה מלא דם. את מרגישה שכמה משינייך חסרות פתאום.

"אז למה נכנסת?" צוהל השד.

"כי רררצ'ית'י להגיע ל.. ל... קשת'לו...קשת'לובבברררושש..." את מנסה לומר את שם בית הספר.

"אני לא אדע אם לא תגידי לי!" צוהל השד ההוא. את יכולה לשמוע את החיוך הפראי על פניו. את מתארת לעצמך כיצד הוא חושף חיוך מלא שיניים מחודדות ולבנות. אבל אסור לך להביט בו.

"נננ...נו כבר!" את מצליחה לומר.

"הא הא! את ממש מצחיקה!" אומר השד, "את תהיי מוצג נהדר בתיאטרון הבובות שלי!"

"ת'יאט'ררררון-מה?!" את מנסה לומר.

"הנה, במקום השיניים החסרות נשים לך כמה לבני לגו," את שומעת אותו אומר, ומרגישה שבמקום שבו אין שן מוכנס משהו אחר, כואב וחזק, עשוי פלסטיק.

"ובמקום האף שלך, שכבר לא נראה כמו אף אחרי שנפלת..." ממשיך השד לדבר. אלוהים, מה קרה לפרצוף שלך?

"נשים את זה! האהאהא!" הוא צוחק. את מרגישה משהו עגול וצמרירי מושם לך במקום של האף.

השד לוחץ על האף פעמיים.

"ביפ! ביפ!" האף צופר בהתאמה ללחיצות.

"העיניים שלך, מה נשים במקומן?" הוא ממשיך, "אה! איפה ערכת כלי התפירה שלי?"

אוי לא. מה הוא מתכנן?

"כפתורים! כן! נתפור לך כפתורים! אחד ורוד עם נצנצים, ואחד סגול עם פיות! אבל איך יהיה מספיק מקום לכפתורים האלה?"

את שומעת רעש של מקדחה מסתובבת באיזשהו מקום. הוא מתכוון לקדוח לך את הכפתורים לתוך הראש? איזה מן שד פסיכי הוא?

"כן..." את שומעת את את השד מתלהב ואת המקדחה מתקרבת. ריח חזק של בלונים מגיע אלייך ואת מרגישה משהו נצמד ללחי שלך. אבל את שוכבת על הרצפה כל הזמן הזה, מה זה יכול להיות?

משהו צמרירי מגיע ונצמד לפה שלך. את מוציאה לשון כדי לחוש בעזרתה מה זה הדבר הזה, ויש לזה מרקם מעניים של גומי. כאילו יש לך בלונים ליד הפה.

"היהיהי! זה מדגדג! עזבי לי את הרגליים!" צוהל השד ההוא.

זהו זה. את יודעת מה לעשות. את נועצת את השיניים שלך, גם השיניים האמיתיות וגם שיני הלגו, ברגלו של השד.

בום! טראח! מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע.

"לא!!! הרגל שלי!!! מה את עושה?! בקצב הזה, אני אפילו לא אמכור אותך בחנות העודפים שלי! את תהיי בובה מגעילה! ילדים יחלמו עליך בלילות ויקומו שטופי זיעה קרה! את לא תהיי מצחיקה! לא!" צורח השד. מה עובר על השד הזה? הוא סוג של ליצן?

"אא-א-אל ת'בכה, שד', אל ת'צ'ט'עררר, לא נקנה לך בלון אחר!" את אומרת וצוחקת מהבדיחה של עצמך.

"זה לא מצחיק! אני נופל! לא!!!" את שומעת אותו אומר, "הנעליים שלי! זהו זה! על הנעל שהרסת לי אני אהפוך אותך לנעל!"

רגע, נעליים? מה? על מה השד/ליצן הזה מדבר? את מריחה משהו שונה לחלוטין עכשיו, וזה ריח של עוף.

כמובן! הוא שד! יש לו רגלי תרנגול!

את מרגישה את הטופר בקצה אחת מאצבעות הרגליים שלו חורך את עור פנייך, חודר אט אט עמוק יותר ויותר בבשרך החי.

"ת'פשיק את' ז'ה!" את צועקת בפה מלא דם ולגו.

"לעולם לא! את תהיי בובת זוועות! אף אחד לא יצחק כשיראה אותך!" השד צועק. הוא כבר לא צוהל, ולא מזמין אותך לשחק איתו. אבל הוא עדיין אותו שד, והוא שוב טועה ומקרב את רגלו לפיך.

הפעם הנשיכה הייתה מהירה וכואבת יותר. השד אפילו לא מספיק לצעוק. הרגל נעלמת.

"את יכולה לפקוח את העיניים," אומר קול נשי. ולא, זה לא קולה של לילית.

"זו אני, נעמה," אומרת בעלת הקול.

את מהססת ופוקחת את העיניים. את עדיין שוכבת על הקרקע, אבל לא על קרקע של שיש ויהלומים אלא על אדמת הג'ונגל הבוצית. שיירת נמלים צועדת לתוך פיך הפעור.

"עמדי," פוקדת עליך בעלת הקול. את נעמדת ורואה את נעמה מולך. אתן עומדות באמצע הג'ונגל, כאילו הארמון המשונה הזה מעולם לא היה.

"הבסת את השד, אך לא לנצח," מסבירה נעמה, "הוא ישוב וירדוף אותך עד שישיג אותך או עד שתביסי אותו אחת ולתמיד. את מסומנת."

היא מחווה במבטה על שורש כף ידך הימנית. את מביטה בפרק היד ורואה ציור, או אולי זה בכלל קעקוע, של פרצוף מחייך.

"מה זה?" את שואלת ומנסה למחוק אותו בעזרת רוק מפיך. הציור לא זז ולא נמרח, אבל הפרצוף המחייך כבר לא מחייך אלא קצת מוטרד.

"את לא יכולה למחוק את זה," מסבירה נעמה, "כך השד הזה ירדוף אותך לנצח. אני לא יודעת מה הבעת הפנים הזאת מסמלת ובהתאם למה היא מתחלפת, אבל..."

את לא מקשיבה לה. את בהלם מזה שדיברת בצורה רגילה, בלי הפרעות. אין דם בפיך, כל שינייך שלמות. האף המוכר שלך במקום והעיניים רואות טוב יותר מאי פעם. את בריאה ושלמה.

"עכשיו תקשיבי לי," מפצירה בך נעמה, "אם הייתם מגיעים לקסטלוברושו המצב רק היה יותר גרוע. לכן הבאתי אתכם לביתו של קורידון."

"קורידון?" את שואלת.

"זה השד הזה ששיחק בך," אמרה נעמה, "השד שאסור להביט בפניו."

"למה עשית לנו את זה? למה הפרדת אותנו?" את שואלת.

נעמה מביטה בפיסת קלף שנחה בידה ונאנחת. "זה חלק מהטבע שלי. אני, כשדה, לא מסוגלת לעזור, למרות שאני רוצה. כשאני מנסה לעשות טוב אני מוכרחה לעשות רע גדול יותר. זה חלק מהיותה שדה מזיקה."

את מביטה בה ברחמים. היא רק רצתה לעזור, המסכנה.

"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות," את אומרת, לא מתרצה.

"אני הגיהינום," נעמה עונה, "אז אני מניחה שזה נכון. ולכן הגעת לכאן. שדים הם מזיקים מטבעם, ולכן כל פעולה אותה אני עושה גורמת לרע. אבל עברת את הסבל שהיית צריכה לעבור, ולכן כעת את זכאית לקבל את מה שבשבילו התמודדת עם קורידון."

את מביטה בנעמה במבט שואל. היא, בתשובה, מניחה בידך פיסת קלף.

"שם נמצא המפתח," אומרת נעמה, "המפתח לצופן. הבאתי לחברייך, הילל, עומר, רומי וענבר, את הצופן שמסביר איפה בניהו נמצא. אבל הם לא יכולים להבין את הצופן בלי המפתח."

את מביט בפתק שנעמה הביאה לך. רשומים עליו כמה מספרים.

"איך זה מפתח?" את שואלת, "איך זה יעזור לי לגלות משהו? איך זה מפענח את הצופן?"

"כשתחברו את הצופן והמפתח תגלו," אומרת נעמה ונעלמת. את מביטה שוב בפתק שקיבלת, מנסה להוציא ממנו משהו נוסף. אבל כל מה שכתוב בו זה רצף המספרים הבא:

789 1038 1427 456 6 272
103 407
131 1216
166 49 467 1042 707
185 783 1044 1045
208 69 1041
211 1372 470

ואין לך שמץ של מושג מה זה אומר. אפילו הפרצוף שעל שורש כף היד שלך לא מרוצה.

הפרק הקודם		הפרק הבא