אילברמוני

דין פישר נראה די מופתע כשהוא פתח את הדלת וראה את חמוטל עומדת שם.

"בדיוק התכוונתי לדפוק," מלמלה חמוטל במבוכה.

"בדיוק התכוונתי לקחת אותך," אמר דין פישר, "ברחת מהבית?"

"לא! זאת אומרת... סוג של. כן. ברחתי מהבית," אמרה חמוטל, נבוכה עוד יותר.

"זה היה מאוד מיותר," אמר דין פישר בקשיחות, "אנחנו קוסמים.

התכוונתי להסדיר את זה בצורה טובה יותר.

בצורה שלא תגרום להורים שלך להתקשר למשטרה ולהכריז עליך כנעדרת או חטופה."

"אה," אמרה חמוטל והרגישה כמו טיפשה גמורה.

"וההורים שלך מן הסתם כבר שמו לב שאת לא בחדר שלך," הוסיף דין פישר.

"הם לא בבית. אחי שבר את הרגל," אמרה חמוטל.

דין פישר נאנח אנחה עמוקה ואמר: "ולבריחה שלך יש איזה שהוא קשר עם העובדה שהוא שבר את הרגל?"

"לא! זאת אומרת... סוג של. כן. אבל זה היה רעיון שלו!" הצטדקה חמוטל.

"והאם פעלת נגד הרעיון המגוחך הזה?" שאל דין פישר בחומרה.

"כן! סוג של. זאת אומרת... לא," הודתה חמוטל.

"חבל מאוד," אמר דין פישר, "עכשיו יהיה הרבה יותר קשה להסתדר עם הוריך. אני מקווה שאוכל לרפא את אחיך. אני הולך לפגוש אותם, ואת בינתיים תחזרי לבית שלך. ככה זה יראה טוב יותר. אנחנו יוצאים לאמריקה רק בעוד שבוע."

"ואיך תשכנע את אבא שלי להרשות לי לנסוע?" שאלה חמוטל.

"קוסמים יכולים לעשות הכל," אמר דין פישר.

חמוטל הנהנה והלכה בחזרה לביתה, עם המזוודה בידה.

הבריחה שלה היתה מיותרת.

התוכנית של שי היתה מיותרת.

עכשיו הרגל של שי שבורה באשמתי, חשבה חמוטל.

אילו הייתי מספרת להורים על זה, או אפילו סתם מנסה להניא את שי מהמעשה הזה בצורה טובה יותר, הוא היה בסדר עכשיו.

חמוטל נלחמה בדמעות שאיימו לזלוג מתוך עיניה.

זה היה הרעיון של שי, לא שלי!

לא ביקשתי ממנו שישבור את רגלו בשבילי.

בחיים לא הייתי מבקשת דבר כזה!

אני ניסיתי לעצור אותו!

אבל לא ממש התאמצתי.

איך יכולתי להרשות לעצמי לפעול בצורה כל כך ילדותית?

דמעות זלגו במורד לחייה של חמוטל.

יכולתי להרשות לעצמי לפעול בצורה ילדותית כי אני ילדה!

עכשיו הכל ברור!

זה בגלל שאני תקועה בגוף של ילדה בת אחת עשרה!

הגוף הזה משפיע לי על המוח ולכן לא פעלתי בצורה הרצויה!

איזה תירוץ עלוב.

אם הגוף של הילדה משפיע עלי, איך זה שאני זוכרת הכל מגיל 18? איך זה שעד עכשיו התנהגתי כרגיל?

התנהגתי בצורה ילדותית כי אני תמיד הייתי ילדותית, ילדה סתומה שלא רוצה להתבגר, גם לא כשהחיים מחייבים את זה.

חמוטל עכשיו ממש בכתה.

אני פשוט מטומטמת!

למה אני כאן בכלל, לא מגיע לי להיות מכשפה, לא מגיע לי לחיות בעולם הקוסמים, כי כשרגע האמת שלי יגיע אני שוב אתנהג בצורה ילדותית, אבחר לא נכון ואהרוס הכל!

"חמוטל?" שמעה פתאום חמוטל את מאי פישר מאחוריה.

כיוון שחמוטל היתה שקועה מדי במחשבות אומללות, היא התרחקה מבית משפחת פישר בצעדים ספורים בלבד.

ובגלל זה עכשיו מאי, שפעם היתה החברה הכי טובה שלה ועכשיו היא שנואת נפשה, תפשה אותה כשהיא בוכה.

חמוטל שנאה את זה שרואים אותה כשהיא בוכה.

"את לא בוכה, נכון?" שאלה מאי.

"כן! סוג של. זאת אומרת... לא. אני לא בוכה," יבבה חמוטל.

"בטח," אמרה מאי פישר, "את בוכה. ואני גם יודעת למה את בוכה.

את מתחרטת על זה שעשית משהו מטומטם ובמקום ללמוד לקח ולהמשיך הלאה את מתעכבת על זה ובוכה וקוראת לעצמך מטומטמת.

וזה בסדר. זה מה שאני עושה לפעמים, וזה מה שכל הבנות עושות, ואולי גם הבנים.

אני לא יודעת, אף פעם לא הייתי בן.

אבל אל תדאגי, את לא מטומטמת, את סתם טעית. כולם טועים לפעמים."

זה גרם לחמוטל להרגיש קצת יותר טוב.

"איפה למדת לנאום נאומים מעודדים כאלה?" היא שאלה את מאי.

"זה מה שאמא שלי אמרה לי פעם אחת כשבכיתי.

כל כך אהבתי את זה שביקשתי ממנה ללמד אותי את זה בעל פה," אמרה מאי.

"מגניב," אמרה חמוטל.

היא פתחה את פיה כדי להגיד למאי כדי להגיד לה שהיא סולחת לה על מה שהיא עשתה לה בבת מצווה, אבל אז היא נזכרה שזה עוד לא קרה וסגרה את הפה.

"אני צריכה לחזור לחדר שלי," אמרה מאי.

חמוטל הנהנה ופנתה לחזור הביתה.

נכון, אולי אני ילדותית ולא מציאותית כמו החברות שלי, אבל מי אמר שזה לרעה?

אני בדרך לבית ספר קסום, לעולם חדש ומיוחד, והן בדרך לעוד יום משעמם ומעצבן בחייהן השוממים והממוצעים. 

הפרק הקודם		הפרק הבא