הבית החמישי // גמור

לאחר כמה ימים שבהם (תודה למרלין) עזבו אותי כל האנשים שחושבים שאני סלב (כמו שהמוגלגים קוראים לזה).

והסתובבתי עם חברים שלי שוב.

אני אוהבת אותם.

המשלחות מדורמשטרנג ובובאטון עזבו בדיוק אחרי שהתעוררתי, אז היה לי זמן להיפרד מלאון.

לא הסכמתי לדבר איתו, אז ליס מסרה לו את כל הפרטים החשובים.

הכי מוזר, לא שמעתי כלום משרלוט. לא ראיתי אותה. לא אמרו לי כלום עלייה.

לא ממש התייחסתי לזה עד שקיבלתי מכתב.

המכתב היה במעטפה שחורה וקודרת, וקיבלתי אותה באופן מאוד מוזר:

היה מין ערפל שחור שממנו יצאה יד כסופה שנתנה לי את המכתב ונעלמה.

פתחתי את המכתב, והייתה שם תמונה שלנו ומכתב, והיה כתוב שם את זה:

'מיי-מו, 

אם את קוראת את זה, כבר עבר הטורניר.

ואני כבר לא בהוגוורטס, ואני גם לא אחזור.

ידעתי שהניסיון לגרום לדרמה עלה לך לראש ומתישהו הדרמה תהיה קיצונית מידי.

אז הכנתי את המכתב הזה כבר בתחילת הטורניר.

יש סיכוי שאת קוראת את זה או שאת לא תתעוררי מהקומה.

אז אני אוודא שיכתבו את זה על המצבה שלך.

וכן, אני ידעתי מה יקרה. תודה לפרופסור לגילוי עתידות.

אז, אני ואת היינו אמורות להיות אדוניות האופל, ביחד.

אבל זה לא יקרה. את יכולה להמשיך את הנבואה, אבל אני לא אוכל לעמוד לצידך.

כי אני הצלתי אותך.

הקללה פגעה בי, אבל את עדיין נפגעת.

זה למה נעלמתי.

זה למה אף אחד לא ידע איפה אני או מי הציל אותך.

אני ידעתי שלך יותר מגיע לחיות. 

לך יש עתיד.

לך יש חברים.

לך יש למי לחזור.

אמא ואבא ישמחו לראות אותך.

אותי לא. לי אין.

אז הצלתי אותך כי ידעתי שלאף אחד אין מספיק ביצים כדי לעשות את זה, אפילו לא לאלבוס ולאון.

כי אני אוהבת אותך אהבה טהורה.

כי את אחותי התאומה. ואני אוהבת אותך לא משנה איזה מעשה טיפשי תעשי.

אני מקווה שאת בטוחה עכשיו.

אני נמצאת שם למעלה. אני אראה אותך ואשמור עלייך.

אף אחד לא ייגע בך. לא יקרה לך משהו רע כל עוד אני כאן.

אני סומכת עלייך שתביאי לי גאווה.

שאני לא מתתי לשווא.

תזכרי אותי. ואל תשכחי.

אוהבת אותך בכל ליבי, שרלוט.'

אלבוס ראה אותי והצמיד אותי לגופו בעוד אני ממררת בבכי.

צרחתי את שמה בתוך חולצתו.

הוא שיחרר את אחיזתו ונפלתי על הרצפה צורחת את שמה.

סקורפיוס ורוז באו וחיבקו אותי חזק ובכו גם הם.

יום למחרת כינסו את כל בית הספר ועשו טקס לזכרה.

ישבתי בשורה הראשונה.

דמעה ירדה על הלחי של כל אחד מהנוכחים.

"שרלוט היתה תלמידה טובה, חברה טובה ונאמנה, ויותר מהכל", מקונגל אמרה והסתכלה עליי, "אחות אוהבת".

היתה שתיקה למשך כמה דקות ואז קמתי ומחאתי כפיים.

בהתחלה הסתכלו עליי במין מבט של 'מה את עושה?', אבל אז אלבוס הצטרף, ואז סקורפי ורוז, ואז ליס, ואז כל בית סלית'רין ורולינג, ואז כל הבית ספר.

האולם התמלא במחיאות כפיים נקיות בלי דיבורים.

אני מצטערת, שרלוט.

הפרק הקודם		הפרק הבא