משחקי הקסם

"פרים, תתעוררי." "כבר זלדה" "לא, עכשיו." "מאוחר יותר, בבקשה." "חיממתי שוקו" התעוררתי מיד. אף פעם לא אכלתי סוכר במחוז שתיים עשרה. ומאז שאני בהוגוורטס אני פשוט התאהבתי בו. הסתכלתי על פתיתי השלג הלבנים שירדו על החלון הנמוך. תהיתי אם השלג נופל באותה תדירות בבית. "את בטוחה שאנחנו צריכות להתעורר בחמש וחצי?" "אני לא רוצה לאחר." "היי" אמרתי והנחתי את הספל האפור על ברכי. הרגשתי את החמימות מתפרשת בברכי. "אני מזכירה לך, הם המשפחה שלי, לא שלך. ואני אומרת לך. הן לא דומות להם בכלל. הן מחבקות ומבינות והכל, פשוט הכל. אין מצב שהן לא יתנו לך להיכנס או משהו. הולכת להיות לנו חופשת חג מולד נפלאה." "עדיין, אני לא רוצה לאחר." אמרה זלדה, "ויש לך שפם מעל השפה העליונה." הוסיפה "זה תמיד קורה לי. אני אנקה אותו אחרי שאני אסיים. "אני יודעת את זה. לפי זכרוני אני יושבת לצידך כל ארוחה." "מה שנכון נכון."

אחרי שסיימנו להתארגן עזבנו עם המזוודות (המאורגנות מראש) אל חדר האוכל. ששם פותחים את הפורטלים. וחיכינו, וחיכינו, והרחנו קצת מהשיקוי שובע, וחיכינו. עד שרק בשבע אחת המורות באה ופתחה את הפורטל. היא הסתכלה עלינו כאילו היינו משוגעות. אז הסתכלנו עליה ככה באותו מבט. צעדנו באיטיות אל הפורטל. חדר האוכל נראה כל כך משונה שהוא היה ריק. "את לקחת מהשיקוי חום?" "לא, אני רציתי לחכות עד הרגע האחרון." "טוב, הנה הוא." הסתכלתי על הפורטל כאילו הוא התשובה לחיים בזמן שהיא שתתה מהשיקוי. נורי יילל "שקט נורי, אנחנו כבר מגיעים הביתה." אמרתי בזמן שהיא החזירה את הבקבוק לגלימה.ואז צעדנו ביחד יד ביד אל הפורטל השקוף.

ואלוהים, כמה שצדקתי בקשר לשלג. היה לי מזל שחשבתי על הרעיון הזה של השיקוי. אחרת לא נראה לי שהייתי שורדת. התחלנו ללכת בשלג העמוק. אל שכונת המנצים. זה נראה אין סופי. לרגע אחד אפילו חשבתי שטעינו ביקום. אבל אז זלדה הרגיעה אותי. אחרי ההליכה המטישה סוף סוף הגענו אל שכונת המנצחים. לבית מספר 2. כמו שהן כתבו לי באחד המכתבים. נקשתי על הדלת בעדינות. ואמא פתחה את הדלת. "פרים! תיכנסי מיד. למה לא אמרת לי מה השעה שאת הולכת לפגוש אותי?!" אמרה תוך כדי חיבוק. "לא ידעתי מתי יפתחו את הפורטלים. ואמא, זאת קצת בעיה להיכנס כשאת חוסמת לי את הדלת עם החיבוק שלך." "אוי, את צודקת. את כל כך כל כך צודקת." היא שחררה אותי. הסתובבתי לאחור ופתחתי את הכלוב של נורי. הוא קפץ ממנו באושר ונכנס לתוך הבית מתנער מפתיתי השלג בדרך. אחריו סחבתי את המזוודות. זה היה בפרוטוקול. אף אחד לא רוצה שאיזה מוגלג יראה חומרי כישוף, במיוחד ביקום מגביל. אחרי זה אני נכנסתי הביתה. זלדה נראתה מבויישת באופן מוזר. פחד לא התאים לפנים שלה. "זלדה, קדימה, תיכנסי. אני מבטיחה לך, הן לא נושכות." "בסדר" היא אמרה בחוסר רצון בולט ונכנסה הביתה. הבית החדש שלנו היה כל כך גדול. אני לא יודעת מה אמא וקטניס תכננו לעשות עם כל השטח העודף הזה. אמא הובילה אותנו לחדר האוכל באמצע הסלון הענק. הוא היה מלא בכל טוב. רוב האוכל בבירור מהקפיטול. אבל היה גם שם מאפים שהיו יותר מדי פשוטים בשבילו. הסקתי שכנראה פיתה אפה אותם. קטניס ירדה מהמדרגות המסולסלות. "אוי אלוהים פרים!" אמרה ורצה אלי. ואז חיבקה אותי בכל כוחה. "זה נכון. זה באמת נכון. את מכשפה!" "כן" "אני לא האמנתי להם שהם אמרו שאת נעדרת. אבל אני גם לא האמנתי לאמא עד ששלחת את המכתב הראשון! אני כל כך התגעגעתי אלייך." "גם אני התגעגעתי אלייך." אמרתי לה, אבל למרות שזה היה נכון. ואני אהבתי כל כך להיות בין ידיה. אני לא יכולתי שלא להבחין שהיא השתנתה. הריח של היער והפרא שתמיד היה לה התחלף בריח, קפיטולי. גם ממה ששמתי לב השיער שלה נהיה רך וחלק יותר. אבל איך זה יכול להיות? משחקי הרעב נגמרו. היא יכולה להיראות איך שהיא רוצה. ואחותי היא לא בדיוק הבן אדם שישתמש בתכשירי יופי מרצון. במיוחד שהם קשורים קשר הדוק אל המקום השנוא אליה. היא שחררה אותי אחרי כמה דקות.  היא הסתובבה. "אגב, מי זאת?" "זאת זלדה, היא החברה הכי טובה שלי. אני סיפרתי לכן עליה." "נכון" אמרה אמא ולחצה את היד שלה. "נעים להכיר אותך זלדה. שמעתי עלייך המון מפרים." עכשיו שקטניס הפכה ליותר, קפיטולית. הקשר שלה עם פרים דווקא הלך והתחזק. עכשיו היו רק שני הבדלים שמנעו מזלדה להפוך ל"מיני פרים" העיניים הירוקות כהות שאצל קטניס היו אפרות. ובהירות בעור. זה הכול, נראה שגם קטניס שמה לב להבדלים הקטנטנים. "בסדר, את רוצה לאכול?" "כן" "זה כן די רופף למישהי שעכשיו הלכה חצי שעה בשלג." "אה, למזלי לקחנו שיקוי שובע לפני כן. אז אנחנו בסדר." "אה, השיקוי שובע הזה. זה שכתבת לנו עליו. נכון?" אמרה קטניס, נראה היה שהיא מנסה בעקשנות להתחיל שיחה. "כן, זה." לא כתבתי להם שגרמתי לשלוש רבעי מהבית ספר להתמכר אליו. יש דברים שמשאירים לעצמך. ישבנו מסביב לשולחן והתחלנו לאכול. זאת אומרת, הן. אני לא יכולתי לאכול בגלל שהן הפציצו אותי בשאלות. רק זלדה ישבה בשקט בקצה ולא אמרה מילה. היא דווקא הזכירה לי את קטניס יותר מקטניס עצמה. השקט הפראי הזה. כאילו היא יכולה להפוך לאריה כל פעם שיהיה משהו מסוכן. לא אריה, גירית. אריה זה לגריפינדורים. ומנסיוני האישי גריפינדורים מעדיפים לבוא אל הסכנה מאשר שהסכנה תבוא אליהם. ואז באה השאלה הגדולה. "את יכולה לעשות קסם?" השאלה באה מקטניס. ולא רציתי לאכזב אותה. הוצאתי את השרביט שלי ועיקמתי את הקצה. צפיתי בו כאשר הוא מתרומם למעלה. אני כל כך אהבתי את זה. "אני אגרום לצלחת הזאת לעוף, וויגארדיום לביאוסה" אמרתי, אבל שום דבר לא קרה. משהו בהתרגשות לא עשה לי טוב. "וויגארדים לביאוסה" אמרתי שוב פעם. אני חושבת שאולי פרור קצת התרומם. "אתן באמת צריכות לבקש מזלדה לעשות את זה. לחשים זה הקטע שלה. זלדה?" היא נתנה לי חצי חיוך שרק היא וקטניס יכלו לעשות. איפשהו בין 'אני אעשה לך טובה.' ל'את מעצבנת אותי'. "ווינגארדיום לביאוסה'. היא אמרה ברוך. ואז כל השולחן התחיל לעוף למעלה בקצב יציב.

זה ההבדל ביני לבין זלדה. התרגשות גורמת לי לפשל. בעוד שהתרגשות גורמת לה לפרוח.

הפרק הקודם		הפרק הבא