שובו_של_אוכל_המוות

פרק ששה עשר:
תומס שומט את ג'ון המעולף על רצפת האבן ונשען בגבו על הקיר, מתנשם ומתנשף בכבדות.
עברו רק כמה דקות מאז נלחמו השניים בג'ון, וזואי כבר הצליחה לגרום לתומס לעשות בשבילה את העבודה השחורה, הוא נאלץ לסחוב את ג'ון המעולף כל הדרך חזרה אל תוך הטירה בלי קסמים.
"אבל למה? את נהנית להתעלל בי?" התמרמר אז תומס.
"שטויות, אתה מגזים. פשוט אסור לנו למשוך יותר תשומת לב משכבר משכנו, יהיה לצ"ד קשה מאוד לספק כל כך הרבה הסברים." פטרה אותו זואי בנפנוף יד ואילצה את תומס לפנות לעבודה המייגעת וחסרת כל ההגיון.
"הוא באמת כבד, הא?" זואי נכנסת בפתח ההרוס, נעליה גורסות את שברי האבן ורסיסי הזכוכית הפזורים על הרצפה.
"כן, הוא ממש כבד. לא להאמין ששנינו בני אותו הגיל." מתנשף תומס ומתנתק מהקיר, "למה בכלל לא השתמשנו בקסמים?" הוא שואל שוב, אפילו שהתשובה ידועה לו מראש.
"קודם כל, אנחנו לא השתמשנו בקסמים, עכשיו…" היא נוגעת בקצה שרביטה בגופו הרפוי של ג'ון ואומרת: " אינקרצרוס! וינגארדיום לביוסה"! חבלים עבים נכרכים סביב ג'ון והוא מתרומם באוויר לגובה של כמעט מטר מהרצפה.
" את למה לא השתמשנו בקסמים?" שואל תומס המעוצבן. זואי משמיעה אנחה כבדה ומרימה את ידיה במין הפגנת יאוש מוזרה, מפילה שלא בכוונה את ג'ון חסר ההכרה לרצפה בקול חבטה.
"אופסי, מצטערת. למה לא השתמשנו בקסמים אתה שואל? מה זה משנה בכלל? אני היא המפקדת שלך כרגע בצ"ד ואתה ממלא את פקודותי בצייתנות." עונה לו זואי ומרחיפה את גופו של ג'ון בשנית.
"מי את חושבת שאת?" מתפוצץ עליה תומס, "בלעדי את וכל החברים הסתומים שלך מצ"ד לא הייתם יודעים כלום ממה שמתרחש, מה שזה לא יהיה. בלעדי לא הייתם בוחרים בג'ון ובלעדי לא הייתם תופסים אותו! ואת עוד מדברת עלי כאילו אני הגמדון בית שלך!" הוא צועק בזעם.
"או-קי או-קיי, לא התכוונתי כל כך להרגיז אותך" מתגוננת זואי, "אבל את הנעשה אין להשיב. זאת אומרת, כל עוד אין לך מחולל זמן במקרה. וכיוון שאין לך, אין דרך להחזיר את הגלגל אחורנית. בכל מקרה, מכאן ועד חדר הנחיצות אני אסחב את החבר הקטן שלך."
"בעזרת קסמים." רוטן תומס ומתלווה בריצה לאחותו.

השניים נעצרים בכניסה לחדר הנחיצות.
"אני אעשה את זה." אומר תומס, ומתחיל ללכת,
אני צריך את מקום הפגישה של צ"ד
אני צריך את מקום הפגישה של צ"ד
אני צריך את מקום הפגישה של צ"ד
בקיר מופיע דלת והאחים פוסעים פנימה. חדר האסיפות כבר מלא בתלמידים ותלמידות הנדחקים זה אל זה וממלמלים בקולות נמוכים.
על הבמה כבר יושבים ויל, אמה, לונה וסאם. זואי מניחה את גופו השמוט של ג'ון על כיסא וכובלת אותו אליו בחזקה. ואז לוחשת: לגילימינס" וזכרונותיו של ג'ון מוקרנות על קיר האולם.
קריאות תדהמה מתפשטות בקהל, ויל צועק בבהלה ומפיל את כיסאו בדרכו לאחור, בניסיון נואש להתרחק ממה שנגלה לעיניהם…...

הפרק הקודם		הפרק הבא