רֶפָּרְצְיוֹ

פרק 17

״אני לא מאמינה עליך,״ אמרה הרמיוני, כשהיא מביטה בו במבט נוקב ממיטת בית החולים. רון ישב לידה עם זרועות שלובות והבעה צדקנית.

״׳מיוני--״

״אתה שכבת עם דראקו מאלפוי!״ היא אמרה בזעם. ״נתת טובות הנאה לדראקו מאלפוי! איך בכלל יכולת לחשוב שאני ארצה ש--״

״אני לא!״  צעק הארי. ״אני חשבתי שאני רציתי. עשיתי את זה בשבילי, בסדר? עשיתי את זה בשבילי, ואני יודע שזה היה לא בסדר ואנוכי, אבל לא אכפת לי, כי הייתי עושה את הכל שוב, וגם, אולי אני אמשיך להיפגש איתו,״ הארי החליט שהיה שווה להחליק את החלק האחרון עכשיו בכל הבלגן והיסח הדעת שהמצב הוליד.

זה פעל בדיוק הפוך: גם הרמיוני וגם רון הפסיקו לדאוג לגבי מה הארי נאלץ לעשות בשביל להשיג את הרמיוני בחזרה והתחילו לדאוג במקום שהוא לגמרי איבד את זה. אחרי שלל של צעקות וטיעונים משכנעים, על כך שדראקו רק השתמש בו ושהארי לא יכל לבטוח בו, מה שהיה ודאי נכון אבל לא עזר עם הבעיה העיקרית שהארי לא רצה לסיים את הקשר, עם כל זה שהמצב היה מטופש.

״תראו, אני יודע שהוא משתמש בי!״ אמר הארי. ״הוא אמר את זה בעצמו. אבל הוא-- הוא--״

״מבריק במיטה, כן, אני מבינה,״ אמרה הרמיוני, כשזרועותיה שלובות, והארי הסמיק ונעץ מבט כעוס ברון, הבוגד.  

״כן, והוא גם חֶבְרָה נעימה, והוא עזר לי,״ אמר הארי. ״ואת-- את בחיים בזכותו, ואם אני מתנהג כמו אידיוט, בסדר, מותר לי להיות אידיוט אם אני רוצה.״

הוא חזר חזרה לעבודה ביום למחרת, לגמרי שלם עם עצמו ועם העובדה שהוא יוצא עם דראקו מאלפוי. באופן הכי הזוי, ממילא הייתה זו מערכת היחסים המוצלחת ביותר שהייתה לו אי פעם. הם כבר קבעו ממקודם להיפגש בהדר-נושן באותו הערב, וכשהוא הגיע למועדון, ווידל הוביל אותו דרך החלק האחורי אל תוך חדר פרטי, דראקו ישב שם על יד השולחן וכבר סיים את המשקה הראשון, מכופתר עד הצוואר בגלימות השחורות הכי מוקפדות שלו. כשהארי התיישב דראקו אמר מבלי שהביט בו, ״תודה שבאת, מצבה של גריינג׳ר טוב, אני מניח?״

״אה,״ אמר הארי, מבין לפתע שהוא לא חשב לשלוח הודעה: הוא היה כל כך עסוק אצל הקדוש מונגו, ״כן-- כן, היא הולכת להיות בסדר. תודה.״

דראקו הנהן, והארי לקח נשימה גדולה, מתכוון לומר, אז מה אתה אומר על ארוחה ביחד גם מחר, כשדראקו אמר בחופזה, "אני מבין כי תנאי החוזה הוגשמו במלואם, אבל אני סומך כי תוכל להעניק לי עוד טובה אחרונה." והמילים שעמד הארי לומר נתקעו בגרונו וצנחו להן מטה אל תוך הבור שבבטנו. לאחר רגע של שקט מחריש, דראקו המשיך, "אני לא יכול להרשות לסיים דברים בצורה לא נכונה, אם זה יראה כאילו דחית אותי, העולם ילך איתך, אם זה יראה כאילו אני דחיתי אותך העדר ישחיז את הסכינים. אנחנו צריכים לביים את זה כראוי. הפסטיבל יספיק." 

"אתה--  רוצה שנפרד שם," אמר הארי, כשהוא מנסה לא להניח לעצמו להרגיש דבר. הרי הוא ידע, הוא ידע לאורך כל הדרך.

"במובן מסויים," אמר דראקו, "אף אחד לא אוהב סצנה. אני אדליף משהו לעיתונים כדי לרכך את השטח מבעוד מועד-- שנינו יוצאים עם אנשים אחרים, עדיין לא מחפשים להתמסד, דברים כאלה. ואז שנינו פשוט נופיע עם בני לוויה אחרים, נברך אחד את השני בחמימות, ונבלה מספר דקות בשיחה בטווח ראייה של אנשים, כמו אנשים בוגרים."

"כן," אמר הארי. "כמובן."

"כן, חשבתי שתהיה ג'נטלמן לגבי זה," אמר דראקו, הוא רוקן את שארית כוס המשקה שלו. "טוב, אני אזוז לי, פוטר. אראה אותך בעוד שבוע." הוא קם על רגליו וצעד החוצה מבעד לדלת, והארי פשוט ישב שם לבדו בחדר השקט והמקורה בעץ למשך זמן ארוך מאוד.


~


 

הפרק הקודם		הפרק הבא