מסע בין עולמות

היי מנד',

אין לי מושג מתי ג'ורג' יחזור אבל דווקא נחמד לי פה לבד יש שקט אני מנהל את המקום כמו שאני אוהב. דרך אגב, יש לנו מוצר חדש, קוראים לו "מסתור נייד". קיבלנו את הרעיון הזה מהסינים (אפרופו סינים, ידעת ששלגייה, זאת מהסיפור המוגלגי שסיפרת לנו עליו, באה מסין? מילה של הרמיוני.) זה בעצם כיס שמתחבר לחולצה או למכנס ברגע שמקרבים אותו לבד ואפשר להחביא שם משרביט ועד היפופוטמים (למרות שהתזוזות של ההיפופוטם בכיס.. לא הכי נוח ללכת ככה).

סיפרת שקיבלת נאום מרון, עזבי אותך מהמתחסד הקטן (למרות שעכשיו אני נזכר שאת גם מתחסדת וקטנה ממנו..) בכל מקרה זה מהלך גאוני וחבל שילך לאיבוד רק כי ג'ורג' ואני עזבנו, בשביל זה לימדנו אותך את כל המהלכים האלה.

תוך כדי פעם ראשונה שאני מקבל ציוד מהספקים במקום ג'ורג', פרד.

"אני לא מתחסדת." אמרה לעצמה אמנדה בחיוך קל ופנתה לכתוב תשובה.

פרד,

סוף סוף לומד לעבוד? איזה כיף לשמוע.

מבזק חדשות- אני לא מתחסדת. אני הגיונית, הגונה, צודקת, צדיקה ולא צנועה במיוחד. תגיד, מאיפה לך שאפשר להכניס היפופוטם לכיס הזה? ניסית? מאיפה השגת היפופוטם? תמיד רציתי היפופוטם מחמד שיזכיר לי את מארק. היא ציירה חייכן בסוף השורה.

איזה כיף לשמוע ממישהו נורמלי, הכי נורמלי פה עכשיו זה ואראס והוא כולו נדלק על איזה אחד משנה רביעית, המסכן לא יודע מאיפה זה בא לו. דרך אגב, נחש מה שמעתי. טוב לא משנה אני אכתוב. ואראס היה דלוק על ג'ורג'! הוא סיפר לי את זה אתמות אחרי המשחק בחדר ההלבשה ולרכלנית כמוני קשה לשמור על זה בבטן וכולם יעשו מזה טררם שלם אז אני מספרת לך. דרך אגב (אוי, אני כותבת הרבה "דרך אגבים") איך ידעתם בכלל על ואראס? בפניי זה היה מעין וידוי מרגש וסוחף עד דמעות אבל סביר להניח שאיתכם זה היה משהו מצחיק (תזכור שזה בשבילי כמו אויר לנשימה).

בכל מקרה, מחרתיים הבחינה באסטרונומיה ואין לי כוח להתכונן וכל פעם שאומרים לי שצריך ללמוד כדי להצליח אני נותנת את הדוגמה שלכם. אולי כדאי שאתחיל ללמוד, הספרים קוראים לי ואני כולי מבועתת מכמות החומר.

מבין העוויתות והביעותים, מנד' שלך.

רק כמה דקות אחרי ששלחה את הינשוף לדרכו היא קלטהאיזה טעות עשתה. מנד' שלך?! מה לעזאעזל עבר לה בראש?!

"שחררי אותי!" נשמע קולה של הרמיוני.

הוא זיהה את המקום, מדפים עמוסים כדורי בדולח קטנים.

"למה לי?" השיבה אישה כבת שלושים, בעלת שיער חולם ונפוח, "את הפיתיון המושלם."

"הוא לא יבוא." אמרה הרמיוני, "חבל על הזמן שלך."

"אם ככה," אמרה האישה, "היה נחמד להכיר אותך."

"הרמיוני!" הזעקה הדהדה בכל החדר.

"הארי," נשמע קולו של רון, "מה קרה?"

"זה הרמיוני." אמר הארי, "היא בסכנה."

"מה העניין?" נשמע קולו המנומנם של נוויל מכיוון מיטתו.

הארי קם באחת ומיהר למשרדו של דמבלדור.

"תזהיר את ג'יני. תעדכן את לונה." קרא הארי, מאחוריו נשמעה תשובה עמומה.

"סוכריות קופצות!,צעק הארי לדלת אך היא לא זעה.

"צפרדעי שוקולד!" ניסה הארי, "יתושי דבש! סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים?! בחייך זה ענייך של חיים ומוות!"

 הפתח נפער באחת ודמבלדור עמד מולו, עייף ומופתע.

"הרמיוני בסכנה., החל הארי להסביר, "הרמיוני שפגשנו בעולם השני חטפה אותה, הם נמצאים במשרד הקסמים, אני חושב זה המשרד של העולם שלנו, הוא לא דומה למשרד בעולם שלהם-"

"הארי, חכה." קטע אותו הפרופסור.

הארי הסביר לו הכל, הפעם בשקט ובבהירות, דמבלדור הבין. הוא התריע את המסדר שהוא יזדקק לתגבורת והם  מיהרו לצאת מגבולות בית הספר ולהתעתק משם.

"שחררי אותי!" נשמע זעקתה של הרמיוני.

"למה לי?" השיבה הרמיוני המבוגרת, "את הפיתיון המושלם."

"הוא לא יבוא." אמרה הרמיוני, מקווה בכל ליבה שהיא טועה.

הארי רצה לצאת ממחבואו, הוא ידע את השורה הבאה אך דמבלדור עצר אותו.

"תפרוק אותה משרביטה, תתכונן לכך שכל שאר אוכלי המוות יגיעו."

הארי הנהן לאות כך שהבין.

"אקפרלימוס!"

שרביטה של הרמיוני המבוגרת נחטף ממנה ואוכלי מוות הופיעו במהירות. הם הקיפו אותו, אין לו דרך מילוט.

הרמיוני המבוגרת חייכה בסיפוק, "אתה לבד." היא אמרה.

"אני לא." אמר הארי בהתרסה, דמבלדור איתו, "המסדר בדרך..-"

"לא הוא לא." אמרה דמות שיצאה מבין הצללים, הארי יכל לזהות את דמבלדור ועל ידו, את האות האפל. הוא הביט לאחור וראה את דמבלדור של עולמו, זקן, טוב ונקי מרבב, מוחזק בידיו של אדום השיער, רון וויזלי.

"עוד צעד אחר," אמר דמבלדור המעוות, "ואתה יכול להיפרד משניהם." הארי קפא במקומו.

באותו הרגע הוא הופיע, מעורר בחילה ומזרע פחד מתמיד, וולדמורט של העולם ההוא.

"טום," אמר דמבלדור של עולמו "כמה טוב לפגוש אותך."

מבטה של הרמיוני של עולמו התרוצץ בחדר, היא נסתה לסמן משהו להארי מאחורי גבו של היצור הנורא.

הארי הצליח להתקרב טיפה מבלי לגרום לוולדמורט השקוע בוויכוח עם דמבלדור לבחין בו.

"תמיד היית משהו מיוחד." אמר דמבלדור.

"מוכשר?" שאל וולדמורט, משחק את המשחק, "מיוחד?"

"מרושע." אמר דמבלדור.

"אני אקבל זאת כמחמאה." אמר וולדמורט בחיוך מעוות.

הארי הצליחה לגעת באצבעות רגלה היחפה של הרמיוני, " רימפאס." הוא לחש.

התמונה היכתה בו באחת, הרמיוני המבוגרת מוצאת את המיטוקט הוא מוחבא בכיסו של דמבלדור המעוות.

"אציו?" עלתה המילה, ויזואלית, במוחו. הצעתה של הרמיוני.

"רעיון טוב." לחש הארי.

"הוא החל להתקרב לכיוון דמבלדור המעוות שעמד בגבו אליו.

"אבדה קדברה." נשמע קולו המשועשע של דמבלדור המעוות וקרן האור הירוקה פגה בחזהו של דמבלדור הטוב.

"זזת." הוא אמר בחיוך מרושע.

לא היה זמן להתאבל, הוא חייב לפעול. בזוית עינו הוא ראה שהרמיוני הצליחה להשתחרר מכבליה להגיע לשרביטה מאחורי המהומה.

"עכשיו!" הוא צעק לה.

"אציו- מיטוקט!" המיטוקט זינק לידה במהירות.

הארי התקפל בכאבים, הכל הכה בו בבת אחת, הכעס, האבל. היו ניצוצות באויר החדר שהתלכדו במהירות לכדור אש.

"אש- השדים." נשמעה לחישתה של הרמיוני.

הכדור החל לגדול במהירות, הארי היה שקוע כולו בכאבו, בקרוב הכל יתפוצץ.

"הארי!" נשמעה זעקתה של הרמיוני והארי הבין, הוא נשכב במהירות, היא זרקה את המיטוקט לעבר כדור האש, וולדמורט מיהר לנסות לתפוס אותו כשהכל התפוצץ.

הוא התרומם באיטיות, ראשו הסתחרר. הוא הרגיש יד עדינה עוזרת לו לקום.

"אתה בסדר?" שאלה הרמיוני בדאגה.

"אני לא בטוח. מה קרה?"

"קוואר." אמרה הרמיוני בפשטות ועזרה לו לעמוד.

"וולדמורט..?"

"השמדת אותו. ואת המיטוקט."

"ודמבלדור?"

"אני מצטערת."

"לונה!" הזדעק לפתע הארי.

"מה?"

"יש לי תחושה לא טובה. חייבים לחזור להוגוורטס."

הפרק הקודם		הפרק הבא