נגד הכל

פרק חדש:)

אני ממש משקיע בפאנפיק הזה ואני לא רוצה להפסיק, אבל אני צריכה לדעת אם מישהו בכלל קורא את זה...

אשמח לתגובות!!

תהנו🌻

פרק 17 | פגישה ברחוב | מרג'י

"את לא יכולה ללכת, לרה!" אמרה מרג'י והחזיקה חזקה בידה של לרה. היא השתדלה לא לצעוק, אבל הכעס גאה בה. היא חששה לחברתה.
"את לא תגידי לי מה לעשות, הבנת?!" אמרה לרה וניסתה להתנער מאחיזתה, "מי ששלח לי את הפתק בטוח מכיר אותי. כנראה שזה משהו ממש חשוב!" לרה הרגישה איך אחיזתה של מרג'י מתהדקת על ידה, וציפורניה מתחילות לחדור לעורה.
"למה את כל כך עיוורת?! את לא שמה לב למה שקורה סביבך?! אני לא יודעת מי או מה זה, אבל בטוח שהוא רוצה לרעתך!" מרג'י צעקה על לרה בייאוש, ושכחה שאסור להן בכלל להיות מחוץ לחדר בשעה כזאת.
דקה אחרי, הן התחילו לשמוע צעדים בקצה המסדרון.
השרת.
שתיהן שכחו לרגע את המריבה, ומשכו זו את זו לעבר חדר ריק. הן קפצו לעברו וסגרו בשקט את הדלת. מרג'י נשענה על הדלת, למקרה שהשרת ינסה לפתוח.
"מי כאן?!" קרא פיירון השרת, "גלו את עצמכן!"
הן נדחקו זו לזו ודחפו את הדלת בטירוף.
מרג'י ידעה שלרה מסתירה משהו. היא הכירה אותה טוב מדי.
שהגיעה לחדר מועדון לפני עשר דקות בדיוק, גילתה שהוא ריק ופתק היה זרוק על הרצפה. היא קראה אותו במהירות ועיניה נפערו.
מרג'י יצאה מיד מהמועדון ורצה אל עבר אולם הכניסה. היא ידעה שלרה תנסה לפגוש את האדם ששלח לה אותו, והסקרנות שלה עלולה לפגוע בה.
היא הצליחה לעצור אותה בדרך, אבל קיוותה שלרה לא תמשיך להתעקש איתה אחרי שהשרת כמעט תפס אותן.
אם זה לא ילמד אותה לקח, אין לה רעיון מה כן.
לרה ומרג'י פתחו את הדלת לכדי סדק והציצו לעבר המסדרון האפלולי. הן ראו את פיירון, השרת, מתרחק מעניהן, ומזמר לו שיר בלחש.
"מרג'י תשחחרי אותי כבר, אני מאחרת!" אמרה לרה כשהבינה שמרג'י עדיין לא מתכוונת להרפות ממנה.
"בבקשה לרה! תחשבי בהיגיון," הביטה בה מרג'י בתחנונים, "את לא יודעת מי זה 'הע"ש' הזה. אם הייתה לו סיבה מספיק טובה, הוא היה בא ומדבר איתך פנים אל פנים".
לרגע היה נדמה שפניה של לרה מתרככות, ושהיא עומדת להתחרט אבל אחרי רגע היא התחילה למשוך את ידה בטירוף.
"תשחחרי אותי כבר!" פקדה לרה.
"בבקשה!" דמעות תסכול התחילו לעלות בעיניה של מרג'י.
למה היא לא מבינה אותה?!
היא רוצה רק לטובתה!
"יש לי רעיון" אמרה לרה, "אני אלך רק לרגע, באמת לשניה, אראה מי זה ואחזור מיד."
"אסור לך! את לא יודעת מה הוא מסוגל לעשות!" התעקשה מרג'י.
"אני חייבת לדעת מי זה," אמרה לרה בכעס, אך קולה רעד והיא הביטה במרג'י בעיניה הגדולות. "הוא מכיר אותי. מכיר אותי יותר טוב משאני מכירה את עצמי. אני... אני חייבת לגלות מי זה."
"אם את כל כך רוצה לדעת מי זה, אני אעזור לך לפענח את הראשי תיבות," הציעה מרג'י. "רק... בבקשה אל תלכי."
"באמת?" התפלאה לרה.
"באמת-באמת. נתחיל מחר, אני, את וג'ין. אבל תבטיחי לי שלא תסתירי ממני כלום. אם שולחים לך עוד משהו, תודיעי לי מיד. ואל תנסי ללכת לפגישה עם איזה מטורף".
לרה חיבקה אותה, ומרג'י היססה בהתחלה. אך מיד מצאה את עצמה מחזירה לה חיבוק.
"בואי נחזור לחדר, לפני שימצאו אותנו." מרג'י ולרה יצאו מפתח צר של הדלת חזרה לעבר חדרן. הן הלכו על קצות האצבעות, ומדי פעם ניסו למצוא מחסה שחשבו ששמעו צעדים מתקרבים.
בסוף הן הצליחו להגיע לחדר, ונשמו לרווחה.
"למה באתן רק עכשיו?" שאלה אותן ליליה מבעד לחושך שהשתרר בחדרן.
הן קפצו בבהלה לאחור ששמעו את קולה ופלטו צרחות חרישיות.
"את לא ישנה כבר?" שאלה מרג'י, "את היית במיטה שיצאתי".
"נכון. אבל לא הצלחתי להירדם, וחשבתי שלא יזיק אם אני אתקדם בשיעורי הבית".
מרג'י ולרה פנו להחליף בגדים, אבל ליליה עדיין הייתה סקרנית.
"נו, איפה הייתן?" תבעה מהן.
"טוב, נספר לך" אמרה לרה.
מרג'י הבחינה גם מעבר לחשכה במבט הבטוח של לרה, וידעה שיש לה רעיון.
"אנחנו ניסינו לפגוש את פרופסור לנאווס," אמרה לרה.
"עכשיו?!" תהתה ליליה.
"כן. היינו חייבות עזרה בשיעורים, ורצינו שהיא תיתן לנו כמה עצות. היא ראש בית גריפינדור, כך שאין לה הרבה זמן ביום, אז חשבנו שיהיה חכם לבוא אליה עכשיו". המשיכה לרה ומשכה בכתפיה.
מרג'י חשבה שזה סיפור כיסוי נהדר.
איך לרה הצליחה לחשוב על זה עכשיו?
"אני חושבת שאני אנסה להירדם שוב," אמרה ליליה, "ושיהיה לכן בהצלחה בשיעורים".
הן מלמלו לעברה תודה שקטה והזדחלו למיטות.
מרג'י לא נרדמה עד ששמעה את נשימותיה החלושות של לרה בסמוך לה.
רק אז הייתה יכולה להיות רגועה.
במרחק לא רב משם, ברחוב חשוך, עמדו שני אנשים לבושים בשחור, והביטו בלי לזוז אל עבר נקודה בלתי ברורה.
לאחר כמה דקות, הופיע מולם איש שלישי, לבוש גם הוא בגדים שחורים, ופניו מכוסים בברדס.
"הילדה החליטה לא להגיע, אה?" שאל אחד מהם, והביט בשלישי ביהירות. קולו היה קר, והוא הדהד ברחבי הרחוב הריק והחשוך.
"פעם הבאה לא כדאי לך לפשל, שמעת?!" אמר האיש השני בקולו הצפצפני.
"זה לא אשמתי," השיב להם האיש השלישי בבוז, "אתם סתם פחדנים. אני לפחות ניסיתי".
"זאת ילדה בת אחת עשרה", קרא האיש הראשון בקולו הקר, "אתה לא יכול להתמודד איתה?" הוא שאל, ושני האנשים צחקו בלגלוג.
האיש השלישי הסיר את ברדסו מעל ראשו. שערו החום היה פרוע על ראשו, ומצחו נטף זיעה.
"אני רק אזכיר לכם," אמר וניסה להישמע אדיש מעל קולות הצחוק, "שהפתק היה בכלל הרעיון שלכם", אמר והצביע לעברם.
"אין צורך להאשים אף אחד," אמר האיש הראשון והתקרב אליו בעדינות, "אנחנו פשוט נתחיל מההתחלה. אתה צריך קודם לתרגל על ילדות בנות חמש".
האיש שהיה מאחוריו פרץ שנית בצחוקו הרועם.
היה נמאס לו מההקנטות שלהם. הוא דחק את הדחף שעלה בו, לשלוף את שרביטו ולקלל את שניהם בבת אחת.
"אתם חושבים שזה כל כך קל? אני לא הייתי זה שתקף אותה אז ברחוב, אבל גם אז זה לא הצליח. היא לא כזאת טיפשה. בגלל זה בחרנו בה", הוא אמר.
"אנחנו יודעים שהיא לא טיפשה. בחרנו בך לתפוס אותה, כי חשבנו שאתה חכם יותר," סינן הראשון.
"אני לא חכם יותר, אני יודע יותר. אתם יודעים מה, בואו נראה אתכם. פעם הבאה אתם תנסו, ונראה מה יהיו התוצאות."
הוא ניסה להישמע מאיים, אף על פי שקולו רעד מעט.
"רעיון מעולה," הסתובבו סביבו שני האנשים, "יש לנו יופי של תוכנית," הוסיף האיש הראשון.
"כן, יופי של תוכנית," חזר האיש השני אחריו בשחצנות.
"מה שתגידו," אמר האיש השלישי. הוא הפנה אליהם את גבו והלך משם. הוא לא רצה לראות אותם.
הוא שנא את הזלזול שלהם.
הוא שנא את ההתחנפויות שלהם.
אבל הוא האמין שעוד יצליח להעלות על הפנים הגאוותניות שלהם נימה של יראה וכבוד מפניו.
הוא ידע שיצליח, ואולי אפילו יותר מהר מכפי שחשב.
חיוך רחב התפשט על פניו, ורעיון החל להירקם בראשו.

הפרק הקודם		הפרק הבא