השנה הראשונה- רון

הנה הפרק, אחרי הרבה זמן שלא העלתי משהו. 

מוזמנים גם לקרוא את הפיקצר שלי! נמצא הפרופיל, מן הסתם.

----------------------

"רון אנחנו חייבים לקחת אותך למרפאה." הרמיוני אמרה אחרי כמה דקות שבהן פשוט עמדנו והסתכלנו על השמיים השחורים.

"את צודקת." עניתי לה בקול כמעט בלתי נשמע והרגשתי את הראש שלי בצורה לא נעימה.

"אני ממש מקווה שדמבלדור יקבל את הינשוף שלנו בזמן. אנחנו חייבים לרוץ עכשיו, אולי נספיק להגיד לו עוד משהו..."

תפסתי בידה והתחלתי לרוץ. לצערי, אין מסדרון קישור בין הינשופייה למרפאה, אז יש צורך לעבור דרך אולם הכניסה.

התנשפנו כאילו סיימנו הרגע מרתון (אבא שלי סיפר לי מה זה), ועצרנו לנוח באולם הכניסה, מקווים שדמבלדור יגיע בקרוב ושלא נפספס אותו.

"איפה הארי?"

שנינו קפצנו בהפתעה, והסתובבנו אל דמבלדור שגהר מעלינו, עיניו מנצנצות ומנסות לחדור אל תוך המוח שלנו.

"איפה שאסור לנו להיות," אמרה הרמיוני. "פרופסור, לא הצלחנו להיכנס לשם!"

"אני מבין. העלמה גריינג'ר, אנא ממך, קחי את האדון וויזלי למרפאה במהירות האפשרית." דמבלדור אמר והסתובב לכיוון המדרגות שמובילות למסדרון בקומה השלישית.

"וואו, הוא מהיר." התפלאתי.

"כן. בוא רון," הרמיוני אמרה וניסתה לתמוך בי. השתחררתי מהאחיזה שלה, אני לא צריך עזרה.

אחרי כמה דקות שנמשכו כמו נצח, הגענו למרפאה. מאדם פומפרי האחות מיהרה לכיווננו.

"מה קרה לו? הוא חיוור נורא!" היא דרשה.

"הוא נפל וקיבל מכה בראש," אמרה הרמיוני. מדאם פומפרי לא שאלה יותר שאלות, היא הכינה לי בתנועת שרביטה את אחת המיטות, הלכה להביא שיקוי בשבילי והעמידה אותי מאחורי מחיצה כדי שאני אוכל להחליף לחלוק של המרפאה.

"את יכולה ללכת, יקירתי. הוא בידיים טובות." שמעתי אותה אומרת מכיוון המשרד שלה בעוד שאני מחליף לחלוק הכי נוח בעולם.

"לא, זה בסדר. אני גם מחכה כאן למישהו."

יצאתי מאחורי המחיצה וראיתי את מדאם פומפרי מרימה גבה, אך היא שתקה. זה באמת נחמד שהיא לא שואלת הרבה שאלות.

אני חייב להגיד שממש אהבתי את מה שהרמיוני אמרה. היא באמת חברה אכפתית ודואגת ואפילו די התרגשתי מזה שהיא חשבה עליי לפני שהיא חשבה על עצמה ועל הצרכים שלה.

היא חשבה גם על הארי לפניה, אבל נשאיר את הנקודה הזאת בצד.

נשכבתי על המיטה ורק רציתי לישון. הרמיוני לקחה את גלימת ההיעלמות ואמרה שהיא תלך לספרייה לקחת לה ספר כדי שהיא לא תשתעמם.

התפלאתי מאוד שהרמיוני הולכת לפרוץ לספרייה באמצע הלילה רק כדי שלא יהיה לה משעמם, אבל כשאני חושב על זה, היא כבר עברה על בערך 20 מחוקי בית הספר הלילה, אז אולי לא יזיק לעבור על עוד אחד.

במחשבה הזאת נרדמתי, ובזכות שיקוי לשינה חסרת חלומות שמדאם פומפרי נתנה לי כמה דקות לפני כן, השינה שלי הייתה מצוינת.

התעוררתי חצי שעה אחר כך מדיבורים בהולים של אנשים.

בבת אחת התיישרתי כמו חץ. זה בטח היה דמבלדור שהביא את הארי.

היה לי קשה לפקוח את העיניים, אבל שמעתי חבטה אחת שכנראה הגיעה מהרמיוני ששמטה את הספר שלה.

"תניח אותו כאן," מדאם פומפרי אמרה.

במאמץ אדיר פקחתי את עיני וראיתי את הארי, מחוסר הכרה, מורחף באוויר על ידי דמבלדור.

"הארי!" קראה הרמיוני בבהלה.

"העלמה גריינג'ר, אני מבטיח לך שאין סיבה לדאוג להארי. אמנם הוא יצא בעור שיניו מהסיטואציה, אבל הוא בריא ושלם וכולנו צריכים להיות גאים בו." פרופסור דמבלדור אמר זאת בשלווה ובביטחון גמור, היה לי קצת קשה להאמין לו כי הארי לא נראה הכי בריא ושלם.

"אבל- פרופסור-"

"אני אספר לשניכם מה קרה מחר. אדון וויזלי, אנא ממך לך לישון. אתה זקוק למנוחה. העלמה גריינג'ר, אני מציע לך לחזור למגדל גריפינדור, אבל אם את מעוניינת להישאר כאן..."

"אני אדאג לה למיטה." השלימה מדאם פומפרי כשהיא רוכנת מעל הארי, מרפאה חתכים עמוקים על פניו וזרועותיו בשרביטה.

"מצוין," צהל דמבלדור ויצא מהמרפאה.

"מדאם פומפרי – הוא יהיה בסדר?" שאלתי. היא בדיוק חבשה את ראשו של הארי בתחבושות.

"יש לו סדק בגולגולת ואני מעדיפה שלא לרפא אותה עכשיו, אבל כן. הוא בסדר גמור."

"לילה טוב לכולם!" קראה הרמיוני מעבר למחיצה שלך שאותה היא דחפה הצידה רגע אחד אחר כך. היא גם לבשה חלוק מרפאה, למרות שהיא ממש לא הייתה צריכה אחד.

"לילה טוב הרמיוני," אמרתי בישנוניות ונרדמתי.

-------

בבוקר למחרת, התעוררתי מהקול של הרמיוני. היא פטפטה עם פרופסור דמבלדור ואכלה ארוחת בוקר על מגש.

"אה, מר וויזלי, אני רואה שהתעוררת," אמרה מדאם פומפרי ומיהרה לעברי. הראש שלי עדיין כאב קצת.

מדאם פומפרי הגישה לי ארוחת בוקר זהה לארוחה של הרמיוני ולאחר מכן פנתה אל הארי, שעדיין לא היה בהכרה.

"רון!" קראה הרמיוני שבדיוק סיימה את הארוחה שלה. "פרופסור דמבלדור, אתמול הבטחת שתספר לנו מה קרה..."

"צודקת, כרגיל." הוא חייך אליה. "למה שלא נצטרף אל מר וויזלי? נארח לו חברה לארוחת הבוקר."

בתנועת שרביט אחת דמבלדור יצר שתי כורסאות נוחות ליד המיטה שלי. הוא התיישב באחת ואת השנייה תפסה הרמיוני.

"קודם כל, אני מעוניין לומר לכם שחברכם הארי פוטר הראה אתמול תושייה יוצאת דופן ואומץ לב מעורר הערכה." עיניו של המנהל נצנצו והחיוך שלו היה גדול וגאה. הרמיוני ואני הסתכלנו אחד על השני.

"נחמד לדעת," אמרה הרמיוני.

"הארי אתמול נלחם מול פרופסור קווירל." אמר דמבלדור בשלווה.

"קווירל?!" הרמיוני ואני צעקנו בייחד. "לא סנייפ?" שאלתי בקול שקט יותר, כשהבנתי שהרמתי את הקול.

"מה קרה לו?" שאלה הרמיוני בדאגה.

"הרמיוני למה שלא תתני לפרופסור דמבלדור לספר את הסיפור המלא?"

"תודה לך, אדון וויזלי." אמר דמבלדור והרים את משקפיו מקצה אפו.

"כשחברכם הארי נכנס אתמול אל החדר האחרון, הוא ציפה למצוא שם את פרופסור סנייפ ולא את פרופסור קווירל, כמו שאנחנו בוודאי יודעים."

הרמיוני ואני תלינו בו את מבטינו, נואשים לפרטים נוספים.

"פרופסור קווירל דרש למצוא את האבן, ולפיו הארי הוא המפתח לפתרון.

"קווירל נעזר כל השנה הזאת בלורד וולדמורט, ולפי העדכונים האחרונים משדה האירועים התברר שהלורד וולדמורט הסתתר מתחת לטורבן של קווירל, עורפו מחובר לעורפו של קווירל."

תקפה אותי צמרמורת מציקה כל פעם שדמבלדור הזכיר את שמו המפורש של זה שאין לנקוב בשמו. שלא לדבר על העובדה שקווירל וזה שאין לנקוב בשמו חלקו גוף. השתדלתי לא להראות זאת לשאר הנוכחים.

"וולדמורט הכריח את הארי להסתכל אל תוך הראי של ינפתא-"

"מה זה הראי של ינפתא?" שאלה הרמיוני בעניין. פתאום נזכרתי שהיא לא חלקה איתנו את ההרפתקה הקטנה הזו. אני חייב להודות – למרות שהיא לא לקחה חלק בהרפתקה, הייתי מצפה ממנה לקרוא על הראי איזו שטות באחד מספרי ההיסטוריה.

"הראי של ינפתא הוא ראי אשר כל קוסם ומכשפה רואים את הדבר שהם הכי רוצים בתוכו." הסברתי לה. היא הסתכלה עליי בהפתעה. "פרופסור דמבלדור רואה בו זוג גרביים עבים, הארי רואה בו את המשפחה שלו-"

"ובכן, במפגש האחרון של הארי והראי, הארי לא ראה את משפחתו, אלא את עצמו מחזיק את האבן. מכיוון שהארי רצה לקבל את האבן ולהציל אותה ולא להשתמש בה, הכישוף שהטלתי על הראי אפשר לאבן להחליק אל כיסו של הארי בלי שקווירל יבחין בדבר." קטע אותי דמבלדור. חשבתי שהוא נראה גאה מאוד בהמצאה שלו. הרמיוני נראתה מרותקת ועיניה זהרו.

"ללורד וולדמורט יש יכולת מיוחדת מאוד אך מסוכנת מאוד שנקראת ביאור הכרה. הוא מסוגל לקרוא מחשבות של אנשים אחרים. הוא הבין שהאבן אצל הארי והוא שלח את קווירל לקחת ממנו את האבן,"

הרמיוני ואני נראנו מודאגים. אי אפשר להאשים אותנו בזה.

אנחנו אחלה של קהל, כשחושבים על זה. מודאגים במקומות הנכונים ותמיד מתעניינים.

"מכיוון שקווירל טימא את עצמו כששתה את דם חדי הקרן בשביל אדונו ומפני שהוא חילל את גופו ונתן לוולדמורט לחלוק איתו גוף, הוא לא הצליח לגעת בהארי והוא נכווה מכל אינטראקציה איתו." אמר דמבלדור. לא כל כך הבנתי לאן הסיפור ממשיך מכאן. הרמיוני נחרדה מאוד וכססה ציפורן אחת.

"הארי הבין את הסיטואציה וכל פעם כשקווירל ניסה לגעת בו, הארי הגן על עצמו ונגע בעורו החשוף של קווירל. לבסוף, קווירל מת מפצעיו, וולדמורט ברח והארי איבד את הכרתו מהמאמץ."

"והוא יהיה בסדר?" שאלתי בחשש.

"לחלוטין," ענתה לי מדאם פומפרי שהצטרפה לשיחה.

השתררה שתיקה ארוכה, מדאם פומפרי לקחה ממני את מגש האוכל והרמיוני חיפשה משהו בתיק שלה.

נגעלתי לחלוטין מהסיפור, ואם להודות בכך – גם ריחמתי על הארי שנאלץ לצפות בכאלה מראות מלבבים: וולדמורט, וולדמורט על העורף של קווירל, קווירל בלי טורבן, המוות של קווירל – כן, יש מספיק דברים מקסימים לראות.

"פרופסור דמבלדור, האם מותר לנו לספר משהו לתלמידים האחרים?"

"אני מניח שאתם יכולים לחסוך מהם את רוב הפרטים," הוא חייך וקרץ. "ואני גם מניח שהגיע זמני ללכת. יום טוב!" הוא קם במהירות מפתיעה מכיסאו ויצא מהמרפאה.

הייתי בטוח שהוא זמזם מנגינה כלשהי.

הפרק הקודם		הפרק הבא