צלקת ברק

בס"ד

אז פרק חביב יותר, סוג של פרק מעבר לעלילה.

תודה על הכל!

תהנו⁦❤️⁩

___________

שמש אכזרית פוגעת בפניי החיוורות.

פעם אהבתי את הבוקר.

עכשיו כבר לא.

"אההה."
אני גונח, מגרד את עצמי מהמזרן.
"באמת תודה שקצת, סוורוס סנייפ," אומרת לי מינירווה בטון כועס.
"אני לא ישנתי טוב כבר הרבה זמן," אני משיב בתרעומת משלי.
היא נאנחת, מחליקה אליי צלחת עם נוזל רירי אפור.
"מה זה?"
אני נגעל.
"אוכל," היא אומרת במבט של ברור מאליו.
"ולמה זה מגיע לי?"
"כי אתמול כמעט חשפת אותנו, חתיכת אידיוט!"
היא זועמת, פניה סמוקות מעט.
אני נדהם לרגע.
"בסדר," אני אומר ברוגע ומקבל בהכנעה את הדייסה הרירית, "את צודקת."
אני משכנע את עצמי שהדייסה טעימה.
היא טעימה.
היא טעימה.
כן.
הידד ליכולות השיכנוע העצמי המהממות שלי.
אבל כשהכף מגיעה לפי עולה בי רצון עז להקיא.
"תראי, מינירווה," אני מדבר בנועם, מרחיק את הצלחת ממני, "אנחנו צריכים להתרכז, טוב? דבר ראשון, למצוא את מחולל הזמן. אם השמידו אותו, אנחנו אבודים. דבר שני, למצוא את הלחש."
היא מהנהנת, ממקדת את עיניה בי.
"לשמור על הזהות שלנו לאורך כל המשימה. לא לגלות שום דבר מהעתיד למרלין. וגם," אני אומר בחצי בדיחות צינית, "להשתדל לא להיהרג בשריפה בדרך."
היא לא צוחקת, רק מקשיחה את מבטה.
"מרלין הלך?"
אהי שואל, מבהיר שהשיחה החשובה נגמרה.
"כן, בשש," היא עונה במהירות.
"למה?"
אני שואל, משפשף את מצחי.
"הוא המשרת של הנסיך ארתור, שכחת?"
היא מסבירה לי.
"כן," אני נזכר בפגישה הראשונה שלנו, שהוא מעד עליי עם גללי סוסים, "אז הנער הבלונדיני עם החרב שצעק על מרלין באמת היה ארתור."
"אנחנו באמת בעבר, סוורוס," מינירווה מחייכת לרגע, "קדימה. תגרור את עצמך, אנחנו לא הולכים להתבטל."
אני מושך את עצמי לעמידה.
"אל תוציא אנחה," מזהירה אותי במהירות מפתיעה מינירווה, "זה פשוט כבר כל כך רגיל אצלך," היא משיבה למבטי המתפלא.
אני כולא את האנחה עמוק.
אני ממשש את הבד הגס ממנו עשויה הטוניקה שלי, שמוחזקת על גופי הצנום בחגורת עור שחוקה.
אני שורק קלות.
"את באמת מוכשרת," אני מחמיא למינירווה.
היא לא מגיבה, רק מודיעה לי שאנחנו הולכים לשוק כדי לקנות אוכל ומידע.
אני סוגר אחרינו את דלת העץ החבוטה, ומינירווה מביטה, בודקת שאף אחד לא מסתכל ומטילה על הדלת לחש נעילה קל.
"אז..." אני משתדל לא לדבר על נושאים עדינים, כמו לדוגמא על זה שיש סיכוי לא רע שניתקע כאן לנצח ושוולדמורט ישלוט על העולם, "מרלין אוהב את העבודה שלו?"
"שונא אותה," מינירווה מטלטלת את ראשה, "הנסיך ארתור מזלזל בו. לא קל לו, סוורוס. תחשוב מה זה להיות ילד יתום שצריך תמיד להסתיר את הקסם שלו."
הו, מתחשק לי לומר בציניות מרירה, אין לך מושג כמה אני יודע.
אבא תמיד דאג שה'בן' שלו לא יראה טיפה של קסם.
ואם הוא הראה, אמא היתה משלמת את המחיר.
תמיד.
הפעם אני לא כולא את האנחה.
אולי אני ומרלין דומים יותר ממה שאני מדמיין את עצמי.
ילדות קשה, הסתרת קסם, יחס מזלזל מהסביבה, ציניות...
המממ.
"סוורוס?"
"כן," אני מתעשת, "מה את חושבת על זה, מינירווה?"
"שהוא... צריך הדרכה," היא לוחשת לי בשקט, "קצת מוזר שאני מדברת ככה על הקוסם הגדול בעולם, אבל... הוא בסך הכל ילד."
אני מעמיק את המבט לתוך עיניה הכחולות- אפורות.
היא צודקת.
"ירקות בחצי מחיר!"
קוטע קול צווחני את שיחנו.
ילד קטן, כבן עשר בערך, עומד מול דוכן עץ עליו מעורבבים בחוסר סדר כמה ירקות ישנים.
עיניו חומות נוצצות, מלאות תשוקה ואומץ.
בגדיו בלואים ושערו חום פרוע, והוא מנסה למכור את מרכולתו לכל מי שבסביבה.
"בואי נקנה ממנו," אני אומר למינירווה בפרץ נדיר של רגשות.
היא קצת מופתעת, אבל מניחה לי להוביל אותה.
מזל שהיא הכינה מטבעות מקומיים בשינויי צורה.
"שלום, ילד," אני אומר לו, "כמה עולים הירקות שלך?"
"שני מטבעות לקילו," הוא משיב, מצביע על מאזניים חלודים.
מינירווה בוחרת מלפפונים ועגבניות, בעוד אני מפטפט עם הילד.
"-שמעתי שאתמול באו לכאן שני קוסמים," אני אומר באגביות, רומז לילד שאני מתעניין.
הוא נסוג מייד לאחור.
"א- אל תדבר איתי על זה!"
הוא מזיע, מבוהל.
"מה קרה?"
אני שואל בכנות.
"א- אני פוחד מקוסמים," הילד מגמגם, "ה- הם אנשים רעים. הלואי ויכולתי להיות אמיץ יותר. אולי אם קוסמים היו טובים, אז הייתי הכי אמיץ. אבל קוסמים הם מפחידים. הם הדבר היחיד שמפחיד אותי."
אני מביט בו בפליאה.
"א- אבל אתם- אתם קונים טוב," הוא מצליח לפלוט, "אם אתה רוצה שמועות על קוסמים, לך אליו," הוא מצביע על ילד כבן גילו בערך, ששומר על דוכן משלו, "הוא... הוא אוהב קוסמים," הילד לוחש לי, "הוא... הוא מעריץ את הכוח שלהם."
הילד השני חיוור, מבט מהורהר על פניו.
הוא משגיח על דוכן של חפצים משונים מכל הסוגים, אבל משהו במבטו גורם לו להראות בוגר יותר ומתנשא יותר.
מינירווה קונה חצי מהדוכן, והילד סמוק משמחה.
"זה יוצא שישה מטבעות," הוא אומר בגאווה ולוקח בקריאות שמחה את המטבעות מיד מינירווה שמחייכת בחיבה.
אני מספר לה בקצרה על הילד השני, ושנלך לקנות גם מהדוכן שלו ואני אנסה להוציא ממנו קצת מידע.
"תודה," היא אומרת לילד חום השער עם הניצוץ בעיניים, "דרך אגב, איך קוראים לך?"

"גודריק," זוקף הילד את חזהו, "גודריק גריפינדור."

הפרק הקודם		הפרק הבא