אילו לא הייתי קוסם

אני כל כך מצטערת שלא עדכנתי הרבה זמן.

פשוט... אני ודניאל מאורסות, ויש לנו ביום שלישי חתונה. אז אתם יותדים.. יש דברים לארגן וזה...

וחסר לכם אם לא תהיו שם!!!!

חצי משטח הקומה היה מכוסה בבריכה, לא מקורה. המים התכולים ננצו בקרני האור האחרונות של סוף הצהרים. מיטות שיזוף עם מגבות נעימות עליהם, עמדו סביבה.

החצ השני של הקומה היה מקורה. שתי ספות נוחות עמדו מול פלזמה גדולה, ועל שולחן נמוך נחו שני אקסבוקסים חדישים.

"זה הולך להיות החופש הטוב בחיי" צעקתי והתנפלתי על דראקו בחיבוק. טוב, כמובן שגם חופשה בבקתן שמירה יהיה יותר טוב מחופשה עם הדרסלים, אבל בסדר.

"בא, אני אראה לך את החדר שלנו" אמר דראקו ופנה לצאת מקומת הגג.

"אנחנו לא ישנים בחדר שלך"? שאלתי ויצאתי אחריו.

"סידרתי לנו חדר אחר" ענה דראקו. זה היה חדר גדול יותר משל דראקו. מיטה זוגית עמדה בצד, מולה עמד ארון ריק, כנראה בשביל הדברים שלי. חלון גדול מכוסה בווילון כחול היה ממש מעל המיטה והשקיף מגבוה על העיר שנעלמה לאט אל החשכה היורדת.

"מגניב" מלמלתי ונשכבתי בקפיצה על המיטה הרכה.

"מה דעתך להוריד נעלים"? סנט בי דראקו ושלף אותם מרגלי. "גרבים יפות, פוטר" הוא גיחך ונשכב לידי. הן באמת היו יפות, כתומות עם דולפינים כחולים.

"רוצה שאעזור לך לפרוק את המזוודה"? הציע דראקו באדיבות.

"אתה יכול לעשות את זה גם לגמרי בעצמך אם אתה רוצה" אמרתי ברוחב לב וגיחכתי למראה דראקו שכיווץ את עיניו.

"היי" הוא אמר "אל תסנג'ר אותי, בסך הכל הצעתי עזרה".

"נו בסדר" נאנחתי. קמתי מהמיטה ובחוסר רצון בולט העלתי את המזוודה מלמטה. דחפתי את כל הבגדים לתוך מדף אחד ותקעתי את המזוודה מתחת למיטה.

"לא הכי מסודר, מה"? גיחך דראקו.

לא עניתי. לקחתי פיג'מה ונכנסתי להתקלח אחרי שהזעתי מגרירת המזוודה מהרכב של צא'רלי.

"אתה מבשל"?! שאלתי בזעזוע ברגע שנכנסתי למטבח. דראקו עמד על יד התנור וריח מעולה של אוכל עמד באוויר "זה פשוט לא גברי בעליל"!

"תרגע" ענה דראקו "אני בסך הכל מחמם אוכל שאמא שלי השאירה" פלטתי אנחת רווחה "וחוץ מזה" הוא הוסיף "לא כל דבר שאתה לא יודע לעשות אומר שזה לא גברי לעשות אותו".

"מי אמר לך שאני לא יודע לבשל"? התווכחתי. שנאתי שהוא מזלזל ביכולותי.

דראקו נחר בבוז והוציא בעזרת מגבת וכמה גידופים על החום, תבנית חמה של תפוחי אדמה מהתנור.

"ייאמי" אמרתי והתיישבתי על יד השולחן "אני גווע"

"אני לא יודע למה אתה רגיל" אמר דראקו ברצינות "אבל אני לא עומד להגיש לך אוכל, אז אם אתה ממש רעב כדאי שתלך ותיקח לך". הוא ציחקק קצת כשפלטתי אנחה של בן שמונים וקמתי מהשולחן כדי לשים לעצמי אוכל.

הטלפון שלי צילצל ברגע שהתחלתי לאכול.

"למה אי אפשר לתת לבן אדם לאכול בשקט"?! רטנתי ובלעתי את תפוחי האדמה הרותחים שבפי. בטח תהיה לי כוויה ושבוע אני לא ארגיש טעם בפה.

"כן בלה" עניתי לטלפון "רק הרגע יצאתי וכבר מגעגעת"? צחקתי.

"ממש לא, כרגע יש לי דברים חשובים יותר לדאוג להם מלדאוג לך" היא צחקה "ואני בטוחה שדראקו שומר עליך מאוד טוב" דראקו שלח לי מבט של "אתה-רואה?"

"נו אז מה קרה"? דחקתי בבלה.

"קיבלנו פה מכתב שלך, מהבית ספר" אמרה בלה "אני שולחת לך צילום של המכתב".

"אוקי" עניתי. ברכתי אותה בלילה טוב וניתקתי. אחרי דקה פתחתי את התמונה שהיא שלחה. "או או" פלטתי כשראיתי במה מדובר.

"מה יש"? שאל דראקו. בהיתי עוד קצת בתמונה ואז הנחתי את הטלפון על השלחן, ולא בעדינות. דראקו לקח את הטלפון והסתכל:

אדון פוטר,

אנא הגע לשיחת הבהרה עם המחנכת שלך בעוד שבוע בשעה 5 בערב.

בברכה,

הנהלת בית הספר.

"בטח מעיפים אותי" אמרתי בטון משועמם. כבר הייתי רגיל לזה. עברתי יותר בתי ספר מאשר שנות לימוד.

"יהיה בסדר" אמר דראקו. יותר מנסה לשכנע את עצמו בכך מאשר אותי.

הפרק הקודם		הפרק הבא