איזבל ווילסון: השאלות התרוצצו במוחי. איך היא יודעת? לא סיפרתי לאף אחד שאני מאומצת... למה היא כל כך שונאת אותי?! מחשבותי התרוצצו. הייתי בין בהלה לפאניקה. ואז היתאפסתי על עצמי. "אני איזבל ווילסון." אמרתי. "אני שולטת בעצמי. אף אחד לא שולט בי." התקרבתי אליה. "ההורים שלי לפחות אוהבים אותי יותר משלך. ולא משנה כמה שיש לך כוח במילים, בתוך תוכך, את ילדה קטנה ומפוחדת, שאין לה איפה להישבר, והיא מעמידה פני קשוחה." חייכתי אליה. "שאלת למה אין לי חברים פה? כי אני לא רוצה שיהיו לי חברים. אני אוהבת להיות לבד. לעבוד לבד, לשחק לבד, ללמוד לבד..." הסתכלתי על פניה ההמומות. היא לא חשבה שאחזיר לה. המשכתי במסדרון והיתנגשתי לה בכוונה בכתף. היא הסתובבה אלי. שמעתי את זה. נעצרתי במקום. "אני בטוחה שהם אימצו אותך מרחמים, אף אחד לא יאמץ ילדה מכועת ומפגרת כמוך." היסתובבתי אליה. היא נעצה בי מבט מאיים. לא הזיז לי. "אם פשוט תביני שאף אחד לא אוהב אותך זה יהיה הרבה יותר קל." היא צחקה והלכה. נמאס לי ממנה. אחרי חג המולד היא תקבל נקמה כזאת שהיא בחיים לא תחשוב על להיתקרב אלי. ובינתיים הגיע הזמן לחזור הביתה.
|