הארי והקונדסאים

פרק מספר 7: rewind

המרפאה.

כמובן שהוא התעורר במרפאה.

זו תמיד היתה המרפאה.

למה הוא לא יכול פעם אחת להתעורר בסקנדינביה.

"הארי!" זו היתה הצעקה של הרמיוני שהוא התעורר ממנה.

"מה, מה?" הוא נבהל והתיישב באחת.

"מהר, הולכים להציל את ג'ק." היא הוציאה בבהילות תליון מוזר שענדה.

"מה? איך? איפה הוא?"

"במשרד של פליטיק, עומדים להביא לו נשיקה. דמבלדור היה כאן, הוא דיבר עם ג'ק והוא מאמין לו, והוא אישר לי להשתמש במחולל זמן הזה להציל אותו. קדימה!"

הארי היה מבולבל ביותר. "למה לא הערתם אותי?"

הרמיוני הביטה בו במבט צונן. "אתה חושב שלא ניסינו?" ובעצבנות היא מלמלה משהו שנשמע באופן חשוד כמו, "בנים."

הוא העיף מבט אל המיטה מולו, שם שכב, כמדומה, רון. "למה את לא מעירה גם אותו?"

המבט שהיא שלחה בו היה מקפיא. "רוצה לנסות?"

הוא התחרט במהירות, קפץ מהמיטה והתקרב אליה. "בואי נלך, מה שזה לא אומר. מהר, נגמר הזמן."

עד מהרה הם היו באולם הכניסה.

"כאן כנראה היינו לפני שעה," לחשה הרמיוני.

"רוצה להסביר לי איך התעתקנו בתוך תחומי הוגוורטס?" הוא לחש בחזרה.

"לא התעתקנו." היא מלמלה בעצבנות. "חזרנו בזמן, למקום שבו היינו לפני שעה."

"בדרך להאגריד." השלים הארי, מרוצה מעצמו שחשב מהר.

"כנראה בדרך חזור," לחשה הרמיוני בבהלה ומשכה אותו אל המדרגות למרתפים הסמוכות. הם צפו בעצמם יחד חוזרים חסרי פחד מהאגריד, בדרך אל פלאפרמוס.

הרמיוני משכה אותו עוד אחורנית בחשש גלוי, והוא היה נופל במדרגות אלמלא התנגש ישירות בדראקו מאלפוי. לו להארי היה זמן, הוא היה מתלבט מה היה מעדיף, ליפול או להתנגש, אבל הוא היה עסוק מדי בלחשוב, "אההה!"

"מה אתם עושים כאן?" חקר מאלפוי אחרי שזז הצידה, מניח להארי להשלים את הנפילה שלו, שדווקא נעצרה בזכות ידה המושטת של הרמיוני.

"מה אתה עושה כאן?" השיב הארי בחזרה.

"כל מה שאני רוצה," הוא השיב בהתנשאות. "מה אתם עושים?"

"הי, מאלפוי," לפתע עלה להארי רעיון מבריק. "אתה מחבב את פלאף, לא?"

מאלפוי הרים גבה. "זה רעיון… עם פוטנציאל קטנטן להיות מעניין. למה?"

"כי אתה יכול לשכנע את החברים שלך שלא לתקוף אותו! זה מעמיד את חייו בסכנה איומה!" אמר הארי בשמחה.

מאלפוי, עם הגבה המורמת, נעץ בו מבט שדמה באופן מפחיד למבט שהרמיוני נעצה בו כששאל למה לא העירה אותו. "חושב?" הוא שאל בקור. הארי התחיל לחשוב שהוא מפספס משהו.

"לא," ענתה הרמיוני במקומו. "מאלפוי, אתה יודע שפלאף הוא בעצם ג'ק?"

"לפני שעה מישהו מסלית'רין גילה את זה," הוא השיב בפנים חמוצות.

"אכפת לך בכלל?" שאל הארי בלגלוג.

"כן, ולצערנו, כך גם לכל בית סלית'רין." הוא הצליח לגרום למילים להישמע כאילו העליב זה עתה את אימו של הארי.

"ממתי אכפת לך שכולם אצלכם חושבים כמוך?" התעצבן הארי. לא כי היה על מה להתעצבן, אלא כי התחושה שהוא מפספס משהו רק גברה.

"כולם אצלנו לא חושבים כמוני," מאלפוי התעצבן בחזרה. לא כי הרגיש שהוא מפספס משהו, אלא כי הארי היה מעצבן. "אם אתם חייבים לדעת, כולם ברגעים אלה אצלנו מתכננים את סופו של ג'ק. מאלפויים ובלקים ביחד."

"מאלפויים ובלקים מה?"

מאלפוי נעץ בו מבט כאילו שאל מה זה קווידיץ'. "הקבוצה שלי והקבוצה של בלק. בשכבה שלנו וזו שמתחתינו בסלית'רין."

"אמ… אבל אתה ובלק חברים." טען הארי.

מאלפוי הביט בו בבוז. "רק מול האויב המשותף." הארי ממש הרגיש שהוא מפספס משהו. משהוים.

הרמיוני תפסה במהירות לאן זה עומד להדרדר ושינתה נושא במהירות. "אה, אז, מה גרם למאלפויים ולבלקים להתאחד, דווקא הפעם?"

מאלפוי פנה אליה. "מול אויב חדש. הבלקים שונאים את פלאף, וקופצים על ההזדמנות לחסל אותו. החבר'ה שלי חיבבו את השיעורים איתו אבל כועסים שהוא שיקר להם, ורוצים לחסל אותו. אף אחד לא מנסה להבין אפילו שאם פלאף הוא באמת אוכל מוות כמו שהוא טוען אז עדיף לכולנו לשתוק ולתמוך בו בשקט."

הרמיוני הביטה בו בהבנה. הארי בבלבול. "אז כולם הולכים יחד לתקוף אוכל מוות?"

מאלפוי נאנח בייאוש. "בקרוב, אם הם לא יהרגו אחד את השני קודם, אם יהיה לנו מזל." הוא הביט מעבר לכתפו והוסיף, "לא יהיה לנו מזל."
"טוב, יופי לך, מאלפוי," אמר הארי, בדיוק כשהרמיוני הרימה את מבטה משעונה ומשכה אותו בדחיפות במעלה המדרגות.

"אנחנו הולכים להציל את ג'ק," הסביר הארי כשהתרומם מהרצפה, ומיהר בעקבות הרמיוני אל דלתות הכניסה.

מאלפוי משך בכתפיו. "בהצלחה."

"אנחנו לא הולכים למשרד של ג'ק?" לחש הארי לאוזנה של הרמיוני.

"לא," היא השיבה, צועדת בחיפזון על המדשאות הרטובות. "אנחנו לא טיפשים."

"אה!" מלמל הארי בהפתעה. "טוב לדעת."

ממש ליד בקתת המטאטאים החשוכה הם פגשו בדמות נוספת.

הרמיוני נעצרה, והארי התנגש בה. "מה אתה עושה כאן?" היא לחשה.

"מה אתם עושים כאן?" לחש קולו המופתע של נוויל.

הרמיוני, בבחירה מושכלת לדלג על השלב הזה, נכנסה לבקתת המטאטאים.

"אנחנו מצילים את פלאף," הארי ערך לו סקירה מהירה כשנכנסו מאחוריה. הוא הספיק לראות את נוויל מהנהן במרץ לפני שהדלת נסגרה והאור נעלם.

"אנחנו מחפשים מטאטא? לא היה פשוט יותר להביא מהחדר שלי את הנימבוס 2000?" לחש הארי אל דממת הבקתה האפלה.

הרמיוני שלחה אליו מבט רושף, והארי נרתע.

הרמיוני בחרה שלושה מטאטאים, נתנה אחד להארי ואחד לנוויל ואמרה להארי, "אני מאחוריך."

"אממ…" מלמל נוויל במבוכה. "לא עדיף שאני אהיה מאחוריו?"

הם בהו זה בזה לרגע, והארי אמר, "אולי אני פשוט אלך לבד?"

נוויל התחיל להנהן אבל הרמיוני קטעה אותו. "לא."

"למה?" שאל הארי בעלבון.

"כי אני לא יודעת שאתה לא תחליט פתאום שיותר חשוב לך ללכת להתווכח עם מאלפוי במקום. וכי אני עצבנית עכשיו."

"אוקי… אז אני מעדיף שגברת עצבנית לא תהיה בעמדה נוחה לתקוע לי סכין בגב," ניסח הארי בעדינות.

וכך הוכרע שהרמיוני תעוף מאחורי הארי ונוויל ירכב על המטאטא השני לבדו.

הם יצאו מבקתת המטאטאים ועלו על המטאטאים הטובים ביותר שהיו לבית הספר להציע.

הם שקעו זמן מה בחיפוש אחר החלון של פרופסור פיליטיק, כיוון שרק הרמיוני שמעה את הוראותיו של דמבלדור בנוגע לכך והיא היתה, כאמור, עצבנית.

לבסוף הם פרצו את החלון ונכנסו לחדר בו ג'ק היה יושב על כיסא מול האח.

"אמ," קטע לבסוף נוויל את הדממה. "אני לא חושב שזה פלאף."

"אה, לא, בחורי הצעיר," אמר ג'ק, בוהה בתוגה אל מעל האח. "זה עדיין אני. פשוט לא על פולימיצי."

נוויל הנהן. הארי הופתע. לו זה לקח קצת יותר זמן.

"בוא, יש לנו מטאטא בשבילך," לחשה הרמיוני.

"הייתי, תמי," חייך ג'ק. "אבל אולי לא שמת לב, אני קשור לכיסא הזה."

ואכן, שלשלאות קשרו בין ג'ק לכיסא, מרגליו עד לראשו, שנקשר כך שפנה תמיד אל מעל האח.

בזמן שהרמיוני הוציאה את שרביטה, ג'ק אמר, "בואו נעשה משחק ניחושים. מי יודע למה החדר הזה ריק? לאן נעלמו השומרים?"

"כי הסוהרסן עומד להגיע," השיב הארי מיד, דפיקות ליבו מאיצות.

"משעמם, כרגיל," התלונן ג'ק. באותו רגע הדלת אכן נפתחה, והאח כבתה בקולות פצפוצים.

הרמיוני הוציאה ספר עב כרס.

"הרמיוני," מלמל הארי בבהלה. "אני לא חושב שספר משפיע על הסוהרסנים האלה."

אבל הרמיוני לא זרקה את הספר, היא פתחה אותו ומלמלה, "לחש הפטרונוס… נו…"

"זה, אקספקטו פטרונום," אמר נוויל בקור רוח בזמן שהארי התחיל לשמוע צרחות מרוחקות.

ואז, כמו נזכר, נוויל התייצב וקרא, "אקספקטו פטרונום!"

והארי הצליח להתמקד שוב, למולו דמות כסופה של אריה. הסוהרסן נעלם. הרמיוני הספיקה לגשת לג'ק והתחילה להתיר את הקשרים. עד מהרה ג'ק הצטרף לעזור לה, ותוך פחות מדקה כבר עמד על רגליו. הוא התכופף והוציא מגלימתו דף מקומט, פתח אותו ולחש משהו שנשמע כמו:

"הנני נשבע… (משהו לא מובן) לגיגית, אני מחפש צרות!" הוא סקר אותו לרגע, קיפל והוציא מבין קפלי גלימתו שרביט.

"מהר! לפני שהם יגיעו!" הוא לחש ונעלם, לא פחות ולא יותר, דרך הקיר. לרגע הם עמדו, ואז מיהרו לתפוס את מטאטאיהם. ראשו של ג'ק הופיע דרך הקיר באופן מלחיץ למדי. "הי ג'יי ג'יי! אולי תקפוץ לבקר אותי בקיץ?" באותו רגע הסתובבה ידית הדלת, וג'ק נעלם חזרה, כשהם צללו מטה מהחלון לעבר המדשאות.

"הם לא לקחו לו את השרביט?" שאל נוויל בבלבול כשהתרחקו במידת מה.

"הם כן," השיב הארי בשביעות רצון. סוף סוף משהו שהבין.

מנוויל נגזלה ההזדמנות לענות כיוון שהם הגיעו לבקתת המטאטאים, השליכו את כלי התעופה ורצו משם בבהלה למרפאה, נאלצים לחכות דקה או שתיים לפני ששמעו אותם נעלמים.

"אז, ג'ק ימשיך ללמד?" שאל הארי בתקווה, מתיישב על המיטה החמימה.

"בהתחשב בזה שהוא ברח כפושע נמלט… אני לא בטוחה," אמרה הרמיוני, שבאיזשהו אופן קסום לא נראתה מותשת.

הארי פיהק. "זה היה מעייף. כנראה זה אומר שדמבלדור לא יסכים לי להתארח אצלו."

"טוב, ג'ק טכנית גר אצל פלאפרמוס, אז אני לא בטוחה. ואתה תמיד עייף." אמרה הרמיוני בעצבנות.

"את אומרת את זה כאילו זה דבר רע," מלמל הארי בקול מנומנם, ונרדם לצליל "מתבגרים" מצד הרמיוני.

אי שם, בחדר המורים הקודר, בו המורים זנחו לבסוף את כיסאותיהם והתיישבו בזה אחר זה על הרצפה בייאוש, מלמל מישהו, "ארבע פחות אחד שווה שלוש."

תגידו וואו

הפרק הקודם		הפרק הבא