גלקסיות בהתנגשות

ברגע שהארי יצא, ג'יימס, אן וניק נכנסו בחזרה. ראיתי את ג'יימס מכניס במהירות לכיסו משהו דמוי חוטים.

"אממ... אנחנו סוג של הקשבנו לכל השיחה,” אמרה אן. “תודות לאוזני-עזר. למה אמרת לנו לצאת החוצה?”

"כי... זה היה משהו שחשבתי שהאר – שאבא של ג'יימס יבין,” אמרתי. “אם כבר שמעתם אז מה אתם חושבים?”

"ל'יודע,” אמר ניק. “איך שהארי יצא הוא ניגש למקונגל והם החלו לדבר ביניהם משהו על לשאול את דמבלדור, הם בטח הלכו לדיוקן שלו, הוא נמצא בלובי...”

"רגע, ליאנה,” קראה אן. “את אשקרה מכוכב אחר! חברים! כאילו שמתם לב לעובדה הזאת שיש לנו חברה חייזרית? כאילו לי בהתחלה, כשגיליתי שאני קוסמת לא האמנתי שקיימים ערפדים! עכשיו מתברר שקיימים חייזרים! חחה... חסר לך שנאס"ה תגלה עליך...”

"שמי?” שאל ניק שלא כמו אן, הוריו היו קוסמים. גם ג'יימס היה נראה מבולבל. “זה ארגון אופל כלשהו?” הוא שאל בפחד.

"מה? לא!” קראה אן. “למרות שבכל הסרטים על גיבורי על הם סוג של הארגון אופל, החבר'ה הרעים...” היא גרדה בסנטרה בהבעה מהוהרת.

"לא בדיוק,” תיקנתי אותה בחיוך משועשע. ניק וג'יימס נראו עוד יותר מבולבלים. “אוח, זה סתם ארגון, זאת אומרת לא בדיוק סתם אבל – קיצור, ארגון שמתמחה בכל מה שקשור למעבר לחלל או בחלל עצמו או משהו כזה – לא יודעת... של מוגלגים כמובן.”

"מה שנקרא, ראשם בכוכבים,” אמרה אן וצחקה.

"אז את זוכרת הכל, כאילו יודעת הכל, מי את וזה?” שאל ניק.

"אאה, כן,” עניתי. מבול של תמונות שוב שטף לי את המוח. אני בתור ילדה בת שלוש... חברה טובה של אימא, אליזבת' באה לבקר אותנו... אבא ואימא מסבירים לי על כדור הארץ ונותנים לי את התליון עם השיקוי... ליאוריס וצבאו משתוללים ברחובות... ליאוריס הורג את אבא ואימא.... אליזבת' מתה...

"ליאנה הכל בסדר?” קולו של ג'יימס חתך את חוט הזיכרונות הבלתי נגמר.

"אני מעדיפה שלא לדבר עכשיו על העבר שלי,” לחשתי. ניק ואן הרצינו. ג'יימס כרך את ידו סביבי וחיבק אותי.

"זה בסדר,” מלמל ג'יימס. הבטתי בו בתודה. “הכל בסדר.”

שיחררו אותי משם עוד באותו היום. אני, אן וניק הגענו להוגוורטס רך רשת הפלו. זה היה ממש דומה בהרגשה למפתח מעבר, רק הרבה יותר צפוף.

"חכי, חכי,” אמרה אן ברגע שנכנסנו לחדר המועדון. “את הולכת להתפרסם חבובצ'יקית.”

"אל תקראי לי בכינוי הזה יותר בחיים,” אמרתי. “ולמה את חושבת שאני הולכת להתפרסם?”

"הידיעה שחייזרית אמיתית ועוד קוסמת לומדת בהוגוורטס תתפשט,” אמרה אן. “את עוד היית בכותרות בתחילת שנה רק בגלל כל הקטע שהגעת מאוחר וכל זה, תארי לך מה יהיה עכשיו...”

"לא יהיה כלום,” מלמלתי, לחוצה. אן הביטה בי בתוגה, כאומרת, 'גורלך נחרץ לאבדון, מצטערת.'

המשכנו לדבר בדבר הפירסום העתידי שמצפה לי עד שניק פלט שהוא גווע והחלטנו לרדת לאולם הגדול לאכול.

ברגע שהתיישבנו משק כנפיים הדהד ברחבי האולם שהיה יחסית ריק, רוב התלמידים עדיין שהו בביתם. ארול, הופיע לפתע, מחזיק במקורו מכתב. ושק קטיפה שחור.

פתחתי את השק השחור בסקרנות. הוא הכיל תליון מוכר עד כאב. התליון היה משושה ועל חזיתו הייתה חרוטה מילה 'פינאטיס'. שם הכוכב שממנו הגעתי.

"ח..חשבתי שהם אמרו שלא בטיחותי למסור את זה בדואר,” גמגמתי, נרעשת.

"טוב, נראה שנחסך לך טיסה לישראל,” אמרה אן. “שני טיסות בעצם, או יותר נכון מפתח מעבר...”

"ליאנה, אני חושב שאת צריכה לספר על התליון הזה לפרופסור מקונגל,” אמר ג'יימס. “שהוא אצלך, היא תדאג להחביא אותו במקום בטוח, ז..זה הדבר הזה.... הוא – ווואו...”

"וואו" היה הדבר היחיד שגם ניק ואן חשבו כי הם פשוט בהו בי בפיות פעורים.

ענדתי את התליון לצווארי. התחושה הייתה טבעית, והחזירה אותי לרגע לימים אחרים.

"כהיא תחזור,” אמרתי. והצבעתי על כסאה הריק בשולחן המורים. “היא ממילא לא פה.” ופתחתי את המעטפה.

מיס בייקר

אני ומר פוטר שוחחנו עם דיוקנו של פרופסור דמבלדור.

אנו משערים מספר השערות בנוגע לכאב שחשת בידך השמאלית.

במקרה של עוד חלום כמו החלום האחרון שלך, אנא הגיעי במהירות האפשרית למשרדי.

פרופסור מקונגל

מנהלת בית הספר, הוגוורטס

"זה היה מוזר,” אמרה אן לאחר שסיימתי להקריא בקול את תוכן המכתב.

"בכלל לא,” אמרתי. “תבינו,” הוספתי למראה מבטיהם המבולבלים. “היא לא התכוונה לעוד חלום שבו אני נזכרתי בעוד דברים. אני כבר לא חושבת שאני אחלום עוד חלומות כאלה, הרי עכשיו אני זוכרת הכל. היא התכוונה לחלום האחרון שחלמתי, שבכלל לא היה קשור לזיכרונות שלי.”

"שמענו משהו כזה, כשצותתנו לך ולאבא של ג'יימס,” אמרה אן. “על מה בדיוק דיברתם?”

סיפרתי להם בקצרה על החלום האחרון. “אתם מבינים? זה בכלל לא קשור לזיכרונות שלי, זה היה משהו אחר... אני אומרת לכם.”

ג'יימס היה נראה חיוור מאד והוא הביט בי מבמט לחוץ. “ליאנה, מ..מה שתיארת עכשיו, ז.זה היה נשמע לי ממש מוכר,” הוא אמר. “זה היה נשמע בדיוק כמו החלומות שהיו לאבא שלי עם וולדמורט.”

"מה??” קראה אן. “תשמע, ג'יימס. אני באתי ממשפחה של מוגלגים, קראתי את הארי פוטר ומסדר עוף החול לא יודעת כמה פעמים, זה לא תואר ככה החלומות של אבא שלך, הוא בכלל חלם כל הזמן על דלת לא?”

"מהה?” קרא ג'יימס ונראה היה שהוא שכח לפתע ממה שאמר. הוא הביט באן בתדהמה. “את מוכנה לחזור שוב על מה שאמרת?”

קולה של אן המספרת לג'יימס על הספר החמישי בסדרת הארי פוטר נעשה מטושטש לפתע. שקעתי במחשבות. אן טועה, טוב לא בדיוק טועה. הארי כן חלם בהתחלה על דלת, אבל בסופו של דבר הוא חלם חלומות בדיוק כמוני, זה אומר משהו??

מחשבה מפחידה, מבעיתה הזדחלה לאיטה. גירשתי אותה לפני שהיא תתגבש למילים. לא!! אין סיכוי!!

העפתי מבט בתקרת האולם שהשקיפה את השמים שבחוץ. הם היו קודרים, וכמעט לגמרי חשוכים.

"אני ממש עייפה,” אמרתי במהירות. “עליתי לישון, ביי.”

ועזבתי את האולם הגדול. עליתי לחדר המועדון בעוד המחשבות מתרוצצות במוחי. החלפתי בגדים ושקעתי במיטה. בהיתי בשמיים החשוכים מהחלון. הם היו מעוננים לגמרי. אף פיסה כחולה לא נראתה. לפני ששמתי לב (מתי כן שמים לב לזה?) עיני נעצמו ושקעתי בשינה.

אני קמה מן המיטה באיטיות. אני מורידה את התליון ואוחזת בידי בחוזקה. אני פוסעת בזהירות ויורדת לחדר המועדון. הוא ריק ושקט. רק קול האש המפצפצת באח נשמע. השעון מורה על השעה שתיים וחצי לפנות בוקר.

אני מרימה את ידי וממלמלת "אציו גלימת היעלמות.”עובר רגע והגלימה הכסופה של ג'יימס נחה בידיי. אני מתעטפת בה ויוצאת מחדר המועדון.

אני יורדת למטה במהירות. אני מגיעה לאולם המובאה של הטירה ויוצאת החוצה. אוויר הלילה הקר מקדם את פני אך הוא לא מפריע לי.

אני מגיעה לשער בית הספר. אני ממלמלת לחש מוזר שאיני מכירה ואז פוסעת היישר אל תוך שער הברזל. אני עוברת דרכו כאילו היה אבק.

ברגע שאני יוצאת משטח הוגוורטס אני מתעתקת על מקומי. אני נמחצת לרגע ואז מרגישה כאילו מישהו משך מאוזני פקקי שעם ואני נוחתת על אדמה מוצקה.

אני בתוך מרתף חשוך. המקום זר לי ולא מוכר אך אני פוסעת במהירות למרכז המרתף.

אני ממלמלת לחש ומצביעה בשרביטי אל התליון. הוא נפתח באיטיות. בתוכו נחים שני בקבוקי זכוכית קטנים ופתק חום מקופל. בקבוקון אחד ריק והשני מלא במשקה סגלגל.

אני פותחת את הבקבוקון המלא ולוגמת לגימה קטנה. השיקוי מעקצץ בגרוני וממלא אותי בתחושה מוזרה. אני פותחת את הפתק המקופל במהירות וממלמלת את הלחש שבתוכו. “אנסומונדרה!”

האוויר שסביבי מתערבל במהירות. הוא תופס צבע ומתגבש. אני נסוגה לאחור ומביטה במחזה נפעמת.

קווי מתאר של משולש גדול מתגבשים באוויר. עורי מעקצץ מעוצמת הקסם. האוויר שבתוך המשולש מתערבל בתמידיות. לאט לאט הוא מאט עד שאני מצליחה לזהות דמויות מטושטשות בתוך המשולש.

המרפק של ידי השמאלית מתחיל לעקצץ. הוא עקצץ כל הזמן רק עכשיו אני שמה לב שהוא מתגבר, אך זה לא מציק לי, כשם שזה לא הציק לי עד עכשיו.

אני מורידה את הגלימת היעלמות ואוחזת בכך ידי הימנית את הבקבוקון המלא עד החצי ואת הפתק עם הלחש ומכניסה את ידי אל תוך המשולש. אני חשה ביד, של בן אדם לוקחת ממני את הבקבוקון ואת הפתק. אני מחייכת חיוך קטן ומוציאה את היד מן המשולש המוזר.

אני עוטה על עצמי בחזרה את הגלימת היעלמות ומתעתקת בחזרה לשערי הוגוורטס. שוב ממלמלת את אותו לחש לא מוכר ועוברת דרך השער כאילו היה אוויר. אני נכנסת לטירה ועולה לחדר המועדון. אני מניחה את גלימת ההיעלמות על אחד הפופים ועולה לחדר השינה.

אני נשכבת במיטתי ועוצמת את עיניי.

פקחתי את עיניי והבטתי סביבי. המרפק השמאלי שלי כאב. זיעה קרה כיסתה אותי. התיישבתי באחת ופתחתי את התליון. הוא היה ריק.

הפרק הקודם		הפרק הבא