רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 16: רגשות אשם 

"הארי, אל תדאג," ניחמה אותו הרמיוני, "זאת לא הייתה אשמתך."

"אני יודע," נאנח הארי, "אך עם זאת, זה לא גורם לי להרגיש יותר טוב." מלותיה של הרמיוני לא הצליחו להרגיע או לנחם אותו בשום צורה. רון שכב שם במיטת בית החולים והכל בגללו.

"הם יצליחו לטפל בו," אמרה הרמיוני, "הם מנוסים במקרים כאלו."

"איפה הוא? איפה הוא?" הגברת וויזלי הגיעה בחרדה מגרם המדרגות שהוביל אל קומה ג', "הוא בסדר? תגידו לי שהוא בסדר!"

"הנה זה בא..." אמר הארי בקול כבד.

"הם מטפלים בו כעת," אמרה הרמיוני בקול אומלל. "אבל אסור להיכנס אליו עכשיו," היא אמרה לה לאחר שזו ניסתה להיכנס אל החדר.

"אני חייבת לראות אותו!" קראה הגברת וויזלי ודפקה על הדלת.

"גברת ויזלי, צריך להתאזר בסבלנות. הם אמרו שנוכל להיכנס ברגע שהם יסיימו עם ה..." הרמיוני לא הצליחה להביא את עצמה לסיום המשפט.

"הם אמרו משהו? מה...המצב...שלו?" שאלה הגברת וויזלי, והתיישבה על כיסא לידם, עדיין מתנשפת ומתנשמת.

'אין לה מושג מה קרה', חשב הארי. כלום לא הצליח לנער את הרגשתו כי אילו רק היה פועל אחרת, הכל היה יכול להיות שונה.

"אנחנו מחכים בינתיים שהמרפאים יגידו משהו..." הרמיוני

"אני לא מאמין שגרמתי לכל זה לקרות..." הארי הטמין את ראשו בידיו.

"לא יכולת לדעת שזה מה שעומד לקרות..." הרמיוני הניחה את ידה על כתפו. הארי נרתע לאחור. למרות שהוא האמין כי אף אחד לא יאשים אותו במה שקרה הוא הרגיש שזאת הייתה אשמתו הבלעדית. המסדר צדק כשלא בטח בו. הוא כמעט גרם למותו של רון.

"פעלתם בחוכמה כאשר מיהרתם לפנותו לבית החולים," הודתה להם הגברת וויזלי.

"הוא יהיה בסדר," הרמיוני אמרה להארי, אם כי נדמה היה כי היא מנסה יותר לשכנע את עצמה בכך.

"נותר לנו רק לקוות," ענה הארי לאחר נשימה ארוכה והביט בהרמיוני. היא הייתה על סף דמעות.

עברו דקות ארוכות שלאחריהן יצא אחד המרפאים מהחדר. הארי, הרמיוני והגברת וויזלי כולם, קמו ממקומם והתקרבו אליו.

"אתם יכולים לראות אותו עכשיו."

שתיים עשרה שעות לפני כן:

ארי פקח את עיניו בבהלה, משב רוח העיר אותו. לאור הברק שהבזיק בשמיים הארי ראה שהוא לא היה במיטתו. כשנשמע הרעם הבין שהוא נמצא מול מיטתו של רון, עם שרביט מונף.

מה לכל הרוחות הוא עושה? במשך כמה שניות הארי היה פשוט קפוא. הוא זרק את שרביטו הצידה בבהלה. השרביט פלט ניצוצות וקול נפץ קל, כאשר פגע במזרנו שהיה על הרצפה.

רון השמיע נחירה קלה, והתהפך. הארי הסתובב, גם הרמיוני הייתה עדיין שקועה בשינה. יכול להיות שזה היה סתם נדמה לו, אך הארי חשב שחש בכאב חד מכיוון צלקתו. הוא הרים את השרביט, החזיר אותו לכיסו, ועזב את החדר במהירות.

מה היה קורה אילמלא התעורר? תהה הארי. מה בכלל קרה עכשיו?

אולי היה לו חלום מציאותי במיוחד... הארי התחיל להלך מצד אחד של החדר אל צידו השני. הוא ניסה בכל כוחו להיזכר על מה חלם, אולם ללא הצלחה. צעדיו נעשו מהירים יותר.

זה בוודאי כלום, ניסה לשכנע את עצמו. הלמות הגשם בחלונות נחלשו מעט.

במחשבה כי ספל בירצפת ירגיע מעט את הלך רוחו, הוא ניגש אל המטבח ומזג לעצמו מן המשקה המחמם.

ואז חלחלה אל מוחו מחשבה מצמררת. אולי הוא תחת קללה? אולי כשלא שם לב הצליח אחד מאוכלי המוות שהבחין בו להטיל עליו קללת אימפריוס? בטח סנייפ, חשב הארי בחריקת שיניים, או לסטריינג', כשסגרה את החלון.

הוא לא שם לב לכך שידו רעדה, עד שהרגיש זרזיף בירצפת על רגלו. הוא היה שקוע מדי במחשבות על אוכלי המוות.

הארי הרהר בכך דקות מעטות לפני שמצא את הפגם בתוכנית הזו. קודם כל, הוא לא הרגיש מעורפל או לא זכר שמישהו ציווה עליו לפעול באופן מסויים. שנית, אם אוכלי המוות היו מבחינים בו, הם היו תופסים אותו, כי הוא זה שמעניין אותם, ולא היו שולחים אותו להרוג את חבריו.

הארי סגר בטריקה את החלון, שנפתח על ידי הרוח החזקה. הוא התיישב באחד מן הכיסאות שהקיפו את השולחן, ואז קם במהירות. הוא לא היה יכול לשבת עכשיו. הארי סיים את הבירצפת בלגימה אחת ארוכה ואז חזר להלך בחדר.

הייתכן שוולדמורט אחראי לכך? שמה שוולדמורט חש באותו הרגע היה כל כך חזק עד שהוא לא הצליח למנוע מהארי להרגיש אותו גם, בניגוד לשנה שעברה? אך האם יכול להיות שאף יותר נורא מכך קרה, ווולדמורט הצליח להגשים את מטרתו ולהשתלט על גופו?

"זה לא אומר כלום, פשוט הייתי מוטרד," הארי מצא את עצמו אומר בקול רם. אולי אם ישחרר את המילים לאוויר הן תהיינה נכונות.

ואולי בסוף, ככלות הכל, הארי באמת היה בסך הכל מוטרד מאירועי היום?

המחשבות הסתחררו בראשו של הארי מהר כל כך, עד שהוא לא היה יכול לחשוב על הנושא יותר. הארי חש כי אם רק יתעלם מהאירוע, כל זה יהיה כלא היה מעולם. ברק פילח את השמיים. לאורו הבהיקה ההגיגית שעמדה בפינת החדר.

הארי ניגש אליה ובהה בה. מתוך החומר הכסוף עלתה דמותו שלו, ספק השתקפות, ספק מחשבה.

רעם אדיר הרעים בחוץ.

הוא ידע שהמעשה הנכון לעשות יהיה לספר על כך לרון ולהרמיוני, שלא לדבר על המסדר, אבל למרות כל זאת, גמלה בלבו ההחלטה שלא יעשה זאת. מדוע לא? אפילו הארי בעצמו לא ידע.

זה היה בוקר רגיל ככל הבקרים. דבר מלבד הרחובות הרטובים לא השאיר סימן לסופה העזה שהתחוללה בליל אמש. קרני שמש ליטפו את פניו של הארי.

הארי התעורר, ליל האתמול נראה לא יותר מסתם חלום רע. הוא החליט להדחיק את שקרה ולא לחשוב על כך יותר לעולם.

"הארי, מה אתה עושה כאן?" שאלה הרמיוני, "נרדמת כאן?"

"כן, החלטתי שעדיף לי לקרוא עוד קצת," שיקר הארי.

"יופי!" ענתה הרמיוני במחיאת כף, "טוב, אני אהיה במטבח אם מישהו רוצה אותי..."

הארי הציץ אל חדר השינה, רון עדיין לא התעורר. ישן לו, ללא כל שמץ של מושג מה קרה בלילה.

אחרי חצי שעה כבר היו ישובים שלושתם סביב שולחן העץ, רון עדיין בפיג'מה ונעלי בית. הארי לעס באיטיות את האוכל, כריכי הבייקון של הגברת וויזלי, בניגוד לרון, שזלל את שלו ברעבתנות ולאחר דקות ספורות כבר חיסל את הכריך השני שלו. הבטן של הארי הרגישה מוזר. הוא לא היה כל כך רעב, אפילו לא לבישוליה המעולים של הגברת וויזלי.

"קרה משהו?" שאלה אותו הרמיוני, שכהרגלה הבחינה בכל פרט.

"לא... כלום," אמר הארי, "אני סתם לא רעב."

"אה?" שאל אותו רון בפה מלא.

"טוב, בכל מקרה," אמרה הרמיוני, שסיימה את המנה שלה, "אני חושבת שאקפוץ רגע לחנות, להביא מצרכים, לפני ששוב ייגמר להם המלאי, עם כל האנשים שיבואו לשם עכשיו, כשהסופה שככה."

"אבל עדיין נשאר לנו אוכל שאימא שלי שלחה, נכון?" שאל רון בבהלה.

"כן, ברור," ענתה הרמיוני בתוכחה, "אבל אנחנו לא יודעים מתי הסופה תתחדש ולכמה זמן."

"צודקת," אמר רון, שכעת לעס את המסטיק הכי מתנפח של דרובל, וזרק את העטיפה על הרצפה.

הרמיוני שלחה בו מבט חודר. הארי מיהר לתחוב את הדרובל שלו לכיס. הוא התקרב אל החלון. לא היה שום סימן לאוכלי המוות או לכל תזוזה מכל סוג שהיא בבית האחרון ברחוב. הארי נשען על האשנב בריקנות, הוא ידע כי לא היה צריך לצפות לכלום. אולי אם היה פוגש בהם בשנית היה יכול לברר אם הם קשורים לעניין.

"את חושבת שבחנות כבר הספיקו לחדש את המלאי שלהם?" שאל הארי בקול מרוחק, "ואם מדברים על זה, אנחנו צריכים לחדש את מלאי השיקויים שלנו, לכל צרה שלא תבוא."

"אז עכשיו מצאתם לכם תעסוקה בזמן שלא אהיה פה," סיכמה הרמיוני בחיוך, ונעלמה בקול נפץ.

"מה חסר לנו?" שאל רון בעייפות.

"תן לי לראות רגע," אמר הארי ופנה אל המזווה, "סמי נגד, שיקוי מבלבל..."

"...לא נשארו גם הרבה משיקויי ההתנפחות..." אמר רון לאחר שהעיף מבט מהיר במזווה.

"יש סיבה מיוחדת שנזדקק להם?" שאל הארי.

"עזוב, לדעתי נכין רק סמי-נגד"

"טוב, אנחנו נזדקק לכל אלו," הארי אסף אל ידיו מספר רכיבים ובקבוקונים ריקים.

"אז כדאי שנתחיל," אמר רון בקול אנחה.

"אחריך," אמר הארי ושניהם חזרו לחדר המרכזי.

"לב דרקון..." קרא הארי.

"לב דרקון..." חזר אחריו רון ומילא אחר ההוראות.

"שורשי עשבים יבשים..."

"הוספתי."

"בחישה סיבובית ארוכה במשך של כשתי דקות..."

"לפני רגע."

"הוספת גם זנבות עכברים?"

"כן, שלושה."

"תמיסה מדוללת של אבן ירח?"

"אני לא בטוח שיש לנו," אמר רון בהיסוס, "אתה יכול ללכת לבדוק?"

"אתה צודק," אמר הארי לאחר שחזר.

"אנחנו יכולים לנסות לאלתר..." אמר רון באיטיות, "אולי כל אבן תספיק?"

"אני לא בטוח בנוגע לזה," אמר הארי, אך רון כבר החל לכתוש במרץ, "אולי כדאי שתוסיף עכשיו את החומצה."

"בסדר," ענה רון וזרק את כל המרכיבים לקדירה, "אתה יכול להביא לי מעט שורשי חרציות?"

בדיוק ברגע בו הארי פנה להסתובב נשמע פיצוץ עז שהדף אותו אל הקיר. עננה שחורה הציפה את החדר.

"רון!" זעק, אך אף תשובה לא הגיעה.

"סיימתם כב-" הרמיוני הופיעה בקול פקיקה כאשר ידיה עמוסות מצרכים אשר נשמטו מיד אל הרצפה. "מה קרה כאן?"

ועכשיו הם היו שם בבית החולים, בקומה ג' - הרעלת שיקויים וצמחי פלא (פריחות, הקאות, צחקוק בלתי נשלט וכו'...) מביטים ברון מחוסר ההכרה. הכוויות הרבות שעיטרו את ידיו כוסו בתחבושות.

"איך זה קרה?" שאלה הגברת וויזלי את הארי והרמיוני.

הגברת וויזלי ליטפה בעדינות את ראשו של רון, וחיבקה אותו.

"אימא," השתנק רון מבעד לסדינים, "את חונקת אותי!"

"רונאלד!" הגברת וויזלי חיבקה אותו עוד יותר חזק ממקודם. רון גלגל אליהם עיניים.

הארי התקרב אל מיטתו, וחייך. "איך ההרגשה?"

רק הרמיוני עמדה מאחור, אפה נפוח ועיניה אדומות.

"היה יכול להיות יותר טוב," ענה רון בקנטרנות, "עוד לא היה לי ממש זמן להסתגל לכך."

"כל כך דאגתי לך!" הגברת וויזלי אמרה ברגשנות יתרה, "איך יכולת לעשות לי את זה?"

"אימא! זה בסך הכל היה שיקוי שהתקלקל..."

"אם לא יהיו אילו שהם סיבוכים בהמשך, אני מאמין כי נוכל לשחרר את הבן שלך עוד יומיים-שלושה," אמר המרפא בעל החלוק בצבע ירוק-לימוני, "אני אשאיר אתכם לבד כעת."

כל כך הוקל להארי כי רון היה כרגיל, אך הוא לא הצליח להתנתק מתחושת האשמה שחש. אם רק לא היה אומר לו להוסיף את החומצה.

הגברת וויזלי נשארה עימם עוד כחצי שעה ואז קמה ואמרה, "טוב, אני חייבת ללכת, דאגתי שיחליפו אותי אבל עכשיו אני באמת חייבת לחזור. להתראות, מתוקים."

"להחליף אותך איפה?" שאל רון.

הגברת וויזלי רק חייכה חיוך סתום ועזבה את החדר.

"כבר עברו שנתיים והיא עדיין לא מספרת לנו כלום," קיטר רון, "אנחנו כבר בוגרים ויכולים לדאוג לעצמנו."

הרמיוני נעצה בו מבט והרימה באצבעותיה בקבוקון קטן, מנופץ חלקית שהעלה אדים ועשן שחור.

"אני מתכוון ללכת לקפיטריה," אמר הארי, "אתם שניכם רוצים משהו?"

הוא עטה על עצמו את גלימת ההיעלמות, "אף אחד מיותר לא צריך לדעת שאנחנו כאן."

הגורם האמיתי להצעתו היה רצונו לעבור בקומה הרביעית, בה נמצאו הוריו של נוויל.

הוא התגנב חרש, נזהר שלא להיתקל באנשים עד שהגיע אל מקום חפצו. הוא הביט בדלתות השונות וחיפש אחר הדלת הנושאת את השם 'ג'אנוס ת'יקי' אם זכר נכון.

"אלוהומורה!" לחש הארי, והתבונן מסביב. כשאף אחד לא הסתכל הוא פתח בעדינות את הדלת והשתחל פנימה.

אל עיניו נגלה מראה אחר משזכר. המחלקה התרחבה וכללה כעת מספר רב יותר של אנשים. בניגוד לפעם הקודמת, המחלקה אכלסה כעת כמות רבה יותר של אנשים שנפגעו על ידי אוכלי המוות. את סיפורם העצוב הצליח להבין מכל מיני משפטים שקלט בעת שחלף על פני מיטותיהם.

לא היה להארי מושג מה כלל הוא הולך להגיד ללונגבוטומים, לא היה לו מושג מה הוא הולך לעשות. בטנו השמיעה קריקור עצבני, וגרמה להארי להיזכר בדרובל ששמר בכיס. נראה כאילו עבר נצח מאז הבוקר. הארי לעס את המסטיק מספר שניות כדי להירגע, ושיחק עם העטיפה בידיו. ואז עלה במוחו הרעיון.

הוא הגיע אל קצה המחלקה הסגורה ושם הוא ראה אותם. אימו של נוויל נראתה עוד יותר עייפה מאשר בפעם הקודמת בה פגש אותה. פרנק, אביו של נוויל שניתן היה לראות כי פעם היה אדם חסון וגבה קומה, היה כעת היה שפוף ולא שקט. הם מחכים כאן כבר כמעט שש עשרה שנים, לא מפסיקים לחדול מביצוע תוכניתם.

הארי תהה אם הגיע לאוזנם הסיפור על מה שקרה במשרד הקסמים לפני יותר משנה, ועל הגבורה שהפגין בנם.

הוא פסע בצעד לא בוטח אל עבר מיטותיהם.

בלי שהארי ציפה לכך הוא לפתע חש לפיתה עזה בזרועו הימנית, הוא הסתובב וראה את מר לונגבוטום שולח את ידו לכיוונו, על אף שעטה על עצמו את גלימת ההיעלמות.

בשבריר שניה, הצליח הארי להתחמק לאחור, ובאותו הזמן לשמור בדרך נס שעדיין יוסתר על ידי גלימת ההיעלמות. פרנק הישיר אליו מבט חודרני מבעד לעיניו הטרוטות.

ספק אם רואה אותו, ספק אם הוא סתם בוהה דרכו באוויר. הארי השליך את עטיפת הדרובל על הרצפה, ובצעדים מדודים החל ללכת אחורה, כשגבו מופנה אל הדלת.

על עטיפת הדרובל שזרק כתב הארי מבעוד מועד מילה אחת יחידה : 'בוצע'.

מבעד לאשנב הזכוכית שבדלת, ראה הארי את אליס לונגבוטום מרימה את העטיפה מהרצפה, ומעבירה אותה לבעלה. שניהם הרימו את ראשיהם לכיוון פוטר, כאילו רואים אותו, והנידו בראשם באיטיות.

הארי לא הבין למה הנידו ההילאים לשעבר בראשם, ותהה על פשר המחווה הזו כל הדרך חזרה אל חדרו של רון. לבסוף החליט להניח לסיפור לעת עתה. הוא התפרץ בסערה דרך הדלת.

"חז-" התחיל להגיד, אולם כאשר בא להסיר את גלימת ההיעלמות מעל פניו, הבחין כי רון והרמיוני ישבו בידיים שלובות, כשפניהם במרחק סנטימטרים ספורים אחד מהשני. הרמיוני ליטפה את תחבושותיו של רון שכיסו את ידיו.

"ה-הארי!" שיחררה הרמיוני צווחה פתאומית ונסוגה לאחור במהירות. ניכר היה שהתאמצה להישמע כאילו היא שמחה לראות אותו.

"לא שמנו לב שנכנסת," אמר רון חלושות.

"אהה...הארי, כמה זמן אתה כבר כאן?" אמרה הרמיוני, עדיין עם חיוך מאולץ.

הארי עמד קפוא כשחצי גופו עדיין בלתי נראה. רון והרמיוני גם הם הסמיקו ועמדו ללא תזוזה. רון הפנה את מבטו אל עבר התקרה בעוד שהרמיוני נעצה את מבטה בעציץ קטן שהיה בפינת החדר.

הארי הרגיש נבוך ואף מבוייש יותר מאשר רון והרמיוני עצמם.

"הארי," הרמיוני ניסתה לשבור את הקרח, "לא אמרת שהלכת ל...קפיטריה? איפה מה שהבאת?"

"אה," אמר הארי, גם הוא מופתע כחבריו, "כן, נכון. שכחתי ללכת לשם..."

רון הסתכל עליו במבט תוהה.

שתיקה מביכה שררה בחדר עד שהארי הפר אותה.

"אז אני אלך לי לקפיטריה," אמר הארי במהירות, "אתם רוצים משהו?"

"אני שמח שזה נגמר," אמר רון ופתח בעזרת שרביטו את כל הנעילות המיוחדות שהתקין מודי. הם לא רצו להסתכן בהתעתקות פנימה. מי יודע למה התפתח השיקוי בהיעדרם? הארי והרמיוני עקבו אחריו אל תוך החדר.

"אוונסקו!" קראה הרמיוני על העננה הסמיכה שצבעה כעת הפך לירוק עמוק, "רואים? זה מה שקורה כשלא עוקבים אחרי ההוראות."

"את יודעת מה, הרמיוני? את לגמרי צודקת," אמר הארי, "בפעם הבאה ניתן לך להכין את השיקויים," הוסיף בחיוך.

"אז מה נעשה עכשיו?" שאל רון וצנח בעייפות על הספה.

"טוב, יש לנו הורקרוקס למצוא, ואני חושב שאני יודע איפה להתחיל," אמר הארי וניגש אל ההגיגית.

הפרק הקודם		הפרק הבא