בנו של לורד וולדמורט

לורנט בער.

הוא צרח בכל כוחו. ארון המתים בער סביבו כמו מוקד. הצייד הארור המתין בצד השני, שורף עוד קצת מהארון ומתחיל לנעוץ יתד עץ דרך הארון.

איך הגעתי למצב הזה?  חשב בזעם. הכל באשמת הילד הארור. האש הקדושה הותירה אותו חלש וחסר אונים במשך ימים. צייד הערפדים הגיע לטירה ומצא את לורנט בארונו, חלש מכדי לעשות משהו חוץ מלסגור את המכסה. ועכשיו הוא שורף את הארון, נועץ יתד עץ דרך הפחם החלש, ישר אל ליבו.

הוא הכריח את עצמו להירגע. יש דרך. תמיד יש.

אבל הוא לא מצא שום דרך. אם היה בשיא הכושר, היה שולף את הפגיונות שהיו חגורים למותניו, מסתער על הקוסם ומשסף את צווארו. אבל הוא היה חלש. חלש כמו שלא היה מעולם.

לפתע הוא שמע צרחה, והאש כובתה מיד אחר כך. המכסה נפתח.

לורנט הביט בבעתה במצילו.

הוא היה גבוה ולבוש גלימות שחורות. ברדס כיסה את פניו. הוא אחז בידו שרביט, שקצהו הבהב באור ירוק. צייד הערפדים שכב לרגליו, פיו פעור בתדהמה וללא כל סימן מוות נראה לעין.

לורנט יצא החוצה לאט והביט בקוסם שהציל אותו. "למה?" שאל.

האיש בשחור סימן לו לחכות באצבעותיו ורכן לצד הקוסם המת. בעדינות ורכות הוא הרים את פניו של האיש ורכן לעברן.

"גם אתה ערפד!" קרא לורנט.

הקוסם הניד בראשו. חושי הערפד של לורנט זיהו תזוזה בלסתות שלו- הוא פתח את פיו. הוא לחץ באצבעותיו על שרירי הלסת של צייד הערפדים, מאלץ אותן להיפתח. ואז, מתוך הפה של הקוסם המת ריחף עשן כסוף ונצמד לברדס של האיש בשחור. החומר המשיך להגיע מתוך הפה של הצייד, לא נוזל ולא גז.

האיש שאב את הזיכרונות שלו.

הוא לא סיים. מיד אחר כך אור כחול נוזלי מיהר במעלה גרונו של הצייד ונבלע בגרון של האיש.

לורנט היה פעם אחת אזקבאן, כמבקר. הוא ראה נשיקת סוהרסן מבוצעת באותה הפעם.

זה מה שהתבצע כרגע.

הקוסם השליך את ראש הצייד על הרצפה בחוסר עניין וקם. "תאכל," אמר בקול רך. "אתה ודאי תשוש."

הדבר הבא שלורנט זכר הוא ששפתיו היו מוצמדות לצוואר של האיש ולגמו דם רב ככל האפשר. לבסוף הוא הניח את הגופה מרוקנת מדם, והצמא עוד בער בגרונו.

האיש בשחור חייך. "יש לי משימה בשבילך."

לורנט קם על רגליו בזהירות. "מה היא?"

"אתה זוכר את הילד ששלח אותך לכאן? אדוארד טום רידל, כמדומני? אדון צעיר בעל יכולת לחשים אדירה?"

לורנט זכר.

"אני רוצה שתלך אליו ותציע לו את שרותיך."

לורנט הביט ביצור כאילו היה משוגע.

הקוסם צחק. "יש בבעלותו משהו שאני צריך. ממש לפני שעות אחדות הוא עבר לרשותו, וכעת אני לא מוצא אותו. אתה צריך רק לשכנע אותו לבוא אליי."

לורנט הנהן. "ואיפה אתה תהיה?"

"רגע, רגע. אדוארד הוא בנו של אדונך."

פיו של לורנט צנח.

"כן, כן, אני יודע שזה מפתיע. אבל כעת הוא אדונך. הוא רשאי לתבוע את הזכות על חותמך."

ידו של לורנט נשלחה אל ידו השמאלית, שם הוטבע האות האפל בבשרו.

"כעת אדוארד הצעיר הוא אדון האופל, ואוכלי המוות צריכים לסור למרותו. הוא יכול לזמן אתכם באמצעות האות האפל, לשלוט לכם באמצעותו, הכל כמו אביו. אבל אני לא רוצה שתהיה לו שליטה כזו עליך."

לורנט הסכים. "אעשה כל דבר אם תמנע ממנו לשלוט עליי."

האיש פסע ושב על עקבותיו, קול מגפיו הנוקשים על הרצפה מהדהד בכל המבצר. "אני לא בטוח שביכולתי לעשות זאת. הלורד וולדמורט הוא קוסם אדיר, ואני מאחוריו. אני חושב שאני פשוט אשנה את האות לאות שלי. אני אדון האופל הבא, ואתה תהיה אוכל המוות הראשון שלי."

לורנט רעד למשמע אזכור שמו של וולדמורט, אבל הנהן בלהיטות.

"הבא אותו לטירה של אדונו בטרנסילבניה. אחרי שקטל את הרוזן הגדול דרקולה האחוזה שייכת לו. אני אחכה לך שם."

לורנט הנהן. "התחל." הוא הפשיל את שרוולו וחשף סימן לבן, לבן יותר מעורו, שבו נראתה גולגולת שפיה פתוח וממנו מבצבץ נחש.

השרביט של הקוסם הונח בעדינות על האות וחושי הערפד של לורנט הודיעו לו שהוא מתרכז.

"זה ייקח קצת זמן," אמר. "תגיד לי, ממתי הוא לבן?"

לורנט הביט בו בתדהמה. בכל חייו הוא לא הכיר אף קוסם שדיבר, ועוד בקלילות, תוך כדי לחש אילם, ועוד כזה. "מאז שהאדון מת הוא הפך לאדום. הוא דימם כל הזמן, כאילו היה פצע. כלומר, היה מדמם אם היה לי דם. לפני קצת יותר מאחת עשרה שנים הוא החל לדהות. שבע שנים מאוחר יותר, הוא קיבל את הצבע הזה."

"אני יכול לנחש למה קרה כל דבר," אמר הקוסם. "אדונך מת בלי להותיר יורש, אז האות הפך לפצע. כשהוא החל לדהות, אדוארד הפשיר, ואת-"

"מה זאת אומרת הפשיר?" קטע אותו לורנט.

"בלטריקס, אמו, הקפיאה אותו בבטן כדי שתוכל להילחם בלי שההיריון יפריע לה. דמבלדור פיתח את העובר לתינוק ויילד אותו באמצעות כשפים. הוא נשאר קפוא במשך יותר מעשרים שנה."

"וואו." לורנט התנשף כשהרגיש כאב חד בזרועו.

"אכן. בכל אופן, בגיל שבע כוחות הקסם מגיעים לשליטה מלאה ולכן הוא הפך לבן. הוא יחזור לצבעו הרגיל כשאדוארד ישתמש בו."

"אם הוא ישתמש בו."

"נכון. סיימתי."

לורנט צרח מכאב.

הגולגולת התפתלה על זרועו, בעבעה כמו שיקוי פולימיצי. היא התנפחה ושקעה, והחלה לזרוח. ואז הכל נעלם.

סימן אחר הופיע- ראש של סוהרסן שמפיו בוקע ערפל סמיך שיצא והקיף אותו. הסימן היה בצבע דם ודימום קלוש בקע ממנו.

"אני חושב שאלך," אמר הקוסם. הוא הסתובב ופסע לעבר החלון.

"רגע! אדון!" קרא לורנט.

"מה?" שאל בלי להסתובב. רוח הגיעה מהחלון, גורמת לגלימותיו להתנופף.

"מה שמך?" שאל לורנט.

האיש הסתובב אליו באיטיות. הוא יישר את מבטו אל לורנט, ולורנט ראה זוג הבהובים אדומים במקום בו היו אמורות להיות עיניו.

"קרא לי הצל." אמר והתמוסס לעשן שחור, שהתגבש לסילון וטס דרך החלון החוצה.

הארי התפתל על הרצפה וצרח.

הוא חזה שוב מבעד לעיניו של וולדמורט, צופה בדמבלדור משלח סילון של אש לבנה כנגדו. הוא צחק ובכוח רצונו הפך את האש לשחורה ושילח אותה חזרה.

כמה משעשע, חשב. כאן הקסמים תלויים לחלוטין ביכולת הרצון שלך, ולכן אנו שווים לחלוטין.

זה לא מדויק, השיב דמבלדור. גם לנשמה שלך יש כוח. הוא כיבה את האש בכוח הרצון ויצר אנרגיה כחולה טהורה, שהשתלחה מיד ביצור המעוות שהיה הוא.

נשמה ורצון אחד הם, אמר והשתלט על האנרגיה. הוא גיבש אותה לכדור והחזיק אותו  מול דמבלדור. הוא ציווה על הכדור לטוס לעבר דמבלדור.

ראה כיצד אני חוסם אותך בכוח נשמתי בלבד, אמר דמבלדור. הילה כחולה מלובנת התלקחה סביבו וכוח אדיר חטף את כדור האנרגיה מידו והמיר אותו למחסום טהור, שהפריד אותו מפוטר.

ראייתו של הארי היטשטשה ואז התמקדה שוב. הוא לא וולדמורט, הוא הארי פוטר! הוא לא נמצא בעולם המתים, אלא צפה בו מבעד לשער!

אבל הכאב בצלקתו היה חזק, כל כך חזק...

לך מכאן, דמבלדור! צרח. אני חזק ממך! הוא התחבר לכוח של פוטר ושל אותו בן לא יוצלח, אדוארד, וריסק את המחסום לרסיסים. אז הוא כפה את מוחו על זה של דמבלדור והחל למחוץ את נשמתו. סוף- סוף!

הארי מעולם לא הצליח בהלטת הכרה ומעולם לא ניסה מאז מותו של וולדמורט. אבל עכשיו הוא מוכרח. הוא גייס את כל כוח רצונו ופשוט הפסיק להרגיש. הוא דמיין אש שמאכלת את כל המחשבות בראשו והשאירה אותו צף בריק גמור.

לא... פוטר, אני אהרוג אותך! קלט מחשבה אחרונה ואז הוא יצא החוצה מגבולות הראש שלו, הודף את וולדמורט בפרץ של כוח רצון טהור. הוא ראה דרך עיניו שלו שוב, והכאב בצלקת נמוג.

הוא ראה את דמבלדור שולח קרן של אור טהור בגוף המעוות שהיה וולדמורט והרגיש בחלק ממוחו שנלחם בוולדמורט זעם וחוסר אונים. דמבלדור בנה מחסום שמנע מוולדמורט להשתמש בקסמים.

"לך לעזור לאדוארד והאחרים," אמר הארי.

דמבלדור הנהן ונעלם בהבזק אור.

השומר, הנשמה החופשית ששמרה על האזור והגנה על בני האדם שנקלעו לשאול, התגנב בשקט לשומר. השד המטומטם עמד זקוף, מחזיק חנית אש רבת עצמה ביד אחת וכדור אש בשנייה. הוא מלמל כמה מילים והשד צנח לרגליו. הוא רכן והרים מהמגופה פגיון ממתכת אדומה מוכתמת בירוק. תמיד כדאי לצבור עוד כאלה. רק חבל שכולם באיכות כה נמוכה.

הוא המשיך להחזיק בסכין והמשיך בדרכו. לחש ההנגזה עבד טוב מאד. השד הבא לא שם לב כשהתקרב, מרותק לחלוטין למראה בלטריקס המעונה. השומר חייך מוקדם מידי. לרוע מזלו, השד בדיוק החזיר את מבטו לגזרה שלו וקלט אותו. הוא החל להניף את חנית האש שלו ואש פרצה מידו, אבל השומר הטיל את הפגיון שבידו השמאלית בדיוק קטלני. הפגיון פילח את בטנו של השד ויצא מהצד השני. אש אדומה ואור אדום פרצו מעיניו של השד ומפיו. הוא נפל על ברכיו ואז נחת על פניו.

השומר מלמל "אציו," והפגיון זינק חזרה לידו. אין כמו פגיון קוטל שדים בגיהינום.

הוא המשיך בדרכו ואז נעצר, מזועזע. מולו עמד, למזלו בלי להבחין בו, שד לבן. מלאך שהפך מרושע. השדים הלבנים היו בין החזקים שבשדים- הם יכלו ללבוש גוף משל עצמם ולהיכנס בדיבוק, שלטו באש ובלחשים ומעל הכל- יכלו לחסל שדים בכוחות עצמם. השומר קילל בליבו. הפגיונות שלו לא יועילו במיוחד- כדי להרוג שד לבן באמצעות אחד מהם יש לנעוץ אותו בליבו עמוק כל כך, עד שיצא מהצד השני. הפגיון הארוך ביותר שלו בקושי מתאים לכך, אך הוא שלף אותו בכל אופן. את הפגיון הזה הוא לקח מלוחם שדים זריז וקטלני, שנלחם בעזרת שרביט וחרב וכמעט חיסל אותו. הוא היה במצב מצוין וגם נראה טוב- להב כסוף וארוך, הקת עשויה אבן לבנה. הוא כיוון את שרביטו לעבר השד הלבן, שנראה כמו דמות אש לבנה בוהקת, וחיפש במוחו דרך כלשהי להביס אותו.

הטלה לא באה בחשבון- גם אם יצליח לדייק מספיק ולזרוק את הסכין בעצמה מספיקה, השד הלבן יוכל לחסום את הפגיון או לרפא את עצמו. שיסוף של הגרון יגרום לשד להתפוגג, אבל הבזק האור יוכל להזהיר שדים אחרים. הלחש היחיד שעלה במוחו באותו הרגע הוא לחש חיסול שדים. אבדה קדברה לא תועיל, כיוון שהיא משפיעה על הנשמה ולשדים אין אחת. הוא עבר על שלושת המילים במוחו וקיווה שהן יעבדו.

הוא כיוון את שרביטו אל השד ולחש "מורס דמוניס דיסולביס!" קרן אור לבנה בקעה משרביטו ופגעה בגב השד הלבן.

השד נרעד. אור זהוב פעם בליבו. עוד פעימה. ועוד אחת. השד איבד כל צורה והפך לסופת אש משתוללת. השומר התכופף, מתכונן לפיצוץ ללא קול.

הוא לא הגיע.

השומר הרים את מבטו וראה שהשד מתחיל שוב ללבוש צורה, והפעם לא כדמות אש לבנה. הוא החל ללבוש צורת בשר, שבעזרתה יוכל להפעיל כשפים חזקים.

השד התגבש לבחור שנראה כבן ארבעים. אישוניו היו לבנים ושערו לבן בוהק. הוא לבש חליפה לבנה והיה לו זקן קצר. הוא התקדם לעבר השומר והרים את ידו. השומר ריחף באוויר והחל להתקרב אליו, חסר אונים.

השד דיבר. "לא למדת," אמר. מכיוון שהשתמש בגוף אנושי, דיבר בקול אנושי. "היית מטרד לא קטן, אך סוף-סוף נפטרנו ממך."

השומר נהם.

השד צחק. "לא, לא. אני מכיר את הטריק הקטן הזה שלך. תתחיל להתנהג כמו בן אדם במקום כמו חיה." הוא צחק עוד קצת ואמר "כעת, מה חבריך המלאכים זוממים?"

השומר חייך. "אני אספר לך, אבל יש לי כמה תנאים."

השד התקרב אליו במהירות ולפת את כתפו. הוא הניח לשומר לצנוח. "תנאים?" שאל. "תנאים?! נראה שאתה לא קולט את המצב בו אתה נמצא. אני יכול להרוג אותך בשנייה."

השומר חשף שיניים. "לא אם אתה מת." הפגיון שהוחבא בשרוולו נשלף ובתנועה מהירה השומר תקע אותו בחזה של השד.

השד פתח את פיו כאילו בכוונתו לצרוח, אך שום קול לא בקע. השומר סובב את הפגיון בתוך ליבו של השד ואור לבן פרץ מעיניו ומפיו של היצור. פעימות אור לבן- צהוב נראו בחזהו והוא נרעד.

השומר שלף את הפגיון בתנועה חדה.

השד צנח על הרצפה, מת.

השומר ניגב את הדם הלבן שהכתים את הפגיון, חידש את לחש ההנגזה והמשיך בדרכו לאחר שנעצר רגע כדי לבזוז את הגופה.

מורתוס הביט בשער הפועם.

הוא עומד לקחת את נקמתו מהנער. הוא ייקח את נקמתו.

השער זהר באור לבן בוהק ואז הפך לחשיכה.

המעבר התחיל.

בלטריקס צרחה שוב ומורתוס צחק. לפתע הוא הפסיק והסתובב. דמותו המרשימה הבהבה לרגע, הופכת לאש טהורה. הוא הרגיש במוות של משהו רב עצמה ביותר. אחד השדים החזקים ששמרו על המחנה הפנימי מתו!

ואז מורתוס הרגיש במוות של שד זוטר, כנראה משרת. הוא היה קרוע בין השער לרוצח.

ואז השער הלבין.

כשאדוארד, אלבוס ורוזלי נכנסו לשער, הם צנחו באיטיות באפלה טהורה. "מה קורה?" צעק אלבוס.

"אנחנו בדרך," ענה אדוארד. "אנחנו בדרך לשאול."

"והשער?" שאלה רוזלי.

"בטח מעביר עכשיו למקום אחר." ואז הם החלו ליפול מהר.

הם צנחו במהירות עצומה בארובה חשוכה אינסופית, והצרחות של שלושתם החרישו אוזניים.

הכל הלבין והם לא ראו דבר. ואז פתח של אפילה נפער באור ומשך את שלושתם אליו. "זה השער," צרח אדוארד. "הכינו את השרביטים!"

והם עברו.

לרגע הכל קפא. הם הביטו במישורים געשיים אינסופיים, מלאים בזלת. השמיים היו מלאים עשן ובעטלפים רבים כל כך, עד שבקושי היה ניתן לראות שצבעם כתום. היה כוכב גדול, לבן וחיוור, שעמד שם. הוא לא היה זוהר כמו הירח, ובוודאי שלא כמו השמש, אבל צבעו היה דומה לזה של הירח. הרים והרי געש נישאים נראו באופק. סביבם היו יצורים מוזרים רבים ומזבח אבן גדול מולם.

ואז הם קלטו שתי עובדות חשובות.

ראשית, בלטריקס הייתה כבולה למזבח.

שנית, מורתוס עמד שם בגבו אליהם.

"סנקטוס לגניס!" קראו שלושתם.

סילוני אש דקיקים נורו משרביטיהם של אלבוס ורוזלי ואחד עבה מזה של אדוארד, אך הצריבה בקושי דחפה את מורתוס. הוא הסתובב. נראה לכם שכאן תנצחו אותי? קולו רב העצמה הלם במוחותיהם והכאיב להם. זה המגרש הביתי שלי!

מורתוס הרים את ידו כאילו הוא מחזיק כדור והאדמה נרעדה. סדקים נפערו בה ואש פרצה מהם והתלכדה לכדור ביד של מורתוס.הוא הביט בהם ועיניו ניצתו באש. הביטו בכוחי!

השמיים השחירו. צל נפל עליהם. ואז, השמיים הוארו באור אדום-כתום של אש ומאות סלעים בגודל אגרוף, כולם בוערים, נחתו.

"פרוטגו!" קרא אדוארד. הסלעים נהדפו על ידי כוח בלתי נראה.

מורתוס צחק. תעצים את קסמי ההגנה!

עוד סלעים נחתו, בגודל של כדורים גדולים. הם נפלו בהמוניהם מכל הכיוונים, והאש המשיכה לבעור בשמיים.

"פרוטקטיאון!" קרא אדוארד. המטאורים נהדפו שוב.

מורתוס הניד בראשו בלעג. תמשיך ככה. בעוד דקות מספר יגיע המטאוריט הגדול שזימנתי. האסטרואיד היחיד שגדול יותר מזה ומוכר לכם הוא מה שאתם מכנים ירח.

"ורסטילה דפנסוס של!" קרא אדוארד. בועה צבעונית הופיעה סביבם. "דיפינדו!" צעק וכיוון את שרביטו אל הכבלים של אימו. כלום לא קרה.

מורתוס צחק צחוק מגלגל. עוד לא הבנת, בן אנוש עלוב? אני לא חטפתי אותך! היא הייתה מגיעה לכאן במוקדם או במאוחר. למה את הכלל מנסה להציל אותה? זה הגורל שהיא ראויה לו! הוא הביט באלבוס. דודך, פרד. אתה יודע מי שיגר את לחש ההרס שהרג אותו?

אלבוס הניד בראשו באי רצון.

היא! קרא מורתוס בניצחון. מי ניסתה להרוג את סבתך וכמעט הצליחה? היא! מי עזר לוולדמורט לפרוץ למשרד הקסמים? היא! מי עינה את הלונבוטומים? היא! מי רצח מאות אנשים חפים מפשע? היא!

אדוארד כיסה את אוזניו, אבל מורתוס המשיך למנות את פשעיה של בלטריקס. דמעות זלגו על לחייו. למה הוא בכלל מנסה להציל אותה? היא הקפיאה אותו! היא גרמה לו את הכאבים שהוא חווה עד היום! היא עשתה לו את זה! זה מגיע לה!

מורתוס צחק והוריד את ידו. סלעים עצומים נחתו על בועת המגן ואדוארד כמעט התעלף בניסיון להחזיק אותה במקום. הצל העמיק.

מורתוס פתח את פיו ולשונו ליקקה את שיניו. אתם מתים! תודו בזה! אין לכם שום סיכוי, ילדים קט-

צליל מכוער בקע משפתיו של מורתוס ולהב של חרב העשויה מאור טהור בקע מבטנו. הוא החל לרעוד.

עורו של השד העליון הפך שקוף. בתוכו, במקום דם, התערבלו אש, אנרגיה ואפלה. הן פעמו וסערו. הן התנפחו וקרעו את עורו של השד לגזרים. סופת אש אדירה פרצה, ממוטטת את בועת המגן של אדוארד ומלחכת את האדמה. האש עלתה לשמיים והתגבשה שם לסילון שטס משם ונעלם.

מאחורי השד עמד אדם בגלימה חרוכה, שהחזיק חרב שלהבה עשוי מאור לבן-תכול טהור. למרות האור, משהו מוכתם ומרושע היה בחרב. לאיש היה שיער שחור ארוך ופנים מפחידות, אך עיניו הביעו טוב לב. "בואו!" קרא. "המטאור יתפורר אבל החתיכות עלולות להרוג אותנו אם לא נסתלק למקום בטוח!"

"אמא..." אמר אדוארד.

האיש אחז בזרועו. "לעולם לא תוכל להציל אותה. לכאן היא שייכת."

דמעות זלגו על פניו של אדוארד, אבל הוא הלך בעקבות האיש. הם רצו מרחק קצר בעוד האיש מתעסק עם מכשיר לבן זוהר. "הנה!" קרא. "כולם לשים אצבע!"

המכשיר הלבן, שהתגלה כנורה, זהר באור כחול וריחף באוויר. מפתח מעבר. כולם הושיטו אצבע ומיד נעלמו.

הפרק הקודם		הפרק הבא