ויהי בימי שפוט הפלישתים

אחיה הצביע על עשב מוזר." עוד חמש דקות, שימי את זה על מצחו, למשך שבע רגעים בדיוק. אחר כך הוא יתעורר."

"בסדר." אמרה, ואחיה הודה לה ופתח את הדלת.

"רק רגע-" קראה לו.

"מה תרצי?" שאל אחייה השילוני.

"בהצלחה," נאנחה.

"תודה." אמר אחייה ויצא מהמקום.

מטח של חיצים נורה לעברם. אדם התכופף.

"הזהר-" שאג מישהו.

מיד הם הכירו. "אלקנה!"

"אדם?" נדהם אלקנה. "מה אתה עושה פה? לא יצאת במשלחת אל המלך?"

אדם חייך לעומתו. "לא התחשק לי. איך אתה יודע על זה?"

"סודות לא מגלים." חייך אלקנה וצעק בבהלה כשראה חץ מפלח את האוויר.

"למה אתה כאן? אתה יודע, נשלחתי אל המלך, כלא אותי, הייתי עבד וכו וכו."

"מילואים במשכן. אההה.."

"בן כמה אתה?"

"שמונים ושתיים." אמר אלקנה.

"אז למה אתה יוצא ובא?"

"אולי זקן אני, אך עוד יודע להלחם."

"טוב לדעת."

הלחימה הומשכה, וחץ טס לכיוונם, ופגע בחייל סמוך מאוד.

הלחימה הומשכה, בה נפלו כמה לוחמים אחד אחרי השני, ואדם, בדעתו לקצור תהילות בחרבו מחוץ לחומות, קפץ מעליהן, אך כולם, שראו שהוא לוחם עז נפש, קפצו בעקבותיו.

"למה אתם באים אחריי?" קסדתו של אחד החיילים נשמטה, אבן פגעה בו, והוא צנח. מת. כולם נסגו אחור.

הפרק הקודם		הפרק הבא