עשרה בקבוקים של אמת

מאלפוי העביר את מבטו בין שלושתם. “בואו לפה,” הוא החווה בראשו אל המסדרון שפנה ממבואת הכיתה.

הם נכנסו לאחת הכיתות. זאת הייתה הכיתה שבה הארי למד בשנה שעברה גילוי עתידות, עם פירנזה.

הארי ניגש לגזע עץ כרות והתיישב עליו. “א..אני לא מבין, איך זה קרה? אם מישהו דיבר על זה – היינו אמורים להרגיש משהו...”

"זה לא משנה, זה קרה!” אמר מאלפוי. “הדבר הראשון שעשיתי הבוקר היה לשלוח מכתב להורים שלי ולומר להם שהכתבה הזאת היא בלבול של שטויות.”

"א..אבל היא לא,” אמרה הרמיוני. “היא לא בלבול של שטויות, מאלפוי.”

מאלפוי בעט בשולחן שעמד לצידו. “את חושבת שאכפת לי, גריינג'ר? ההורים שלי לא אמורים לסבול מהשגיאות שעשיתי!”

"שגיאות?” הארי נעמד והביט בדראקו בתרעומת. “א..אתה מתחרט על ה'שגיאות' האלה?”

"קראתי להן שגיאות פוטר, תסיק את המסקנה בעצמך,” הטיח בו מאלפוי.

הארי הביט במאלפוי בזעם. “בואו,” הוא הורה להרמיוני ורון בשיניים חשוקות מבלי להסיט את מבטו. “ניתן לו להסתדר לבד מול ההורים הטיפשים שלו ואדונו האהוב.”

"שלא תעז לצאת על ההורים שלי פוטר!” צעק מאלפוי. “אין לך מושג – מה זה ככה להיות, שום מושג! אז תפסיק - “

" - אין לי שום מושג כי ההורים שלי מתים!” שאג הארי. “וולדמורט הרג אותם, אותו וולדמורט שאתה מעריץ. אה, ודרך אגב, משאלת נפשו של הוולדמורט הזה היא להרוג אותי.”

מאלפוי השתתק כאילו מישהו סגר את הפה שלו ברוכסן.

"והוא נתן לך הוראה להרוג את דמבלדור!! ואתה כמו ילד טוב, מיהרת להקשיב לו!”

"הוא איים על ההורים שלי!” התיז מאלפוי. “הוא איים עלי!”

"ומה היה קורה אם הוא היה אומר לך להרוג אותי דראקו, הא? גם אז היית מקשיב לו?? חתיכת פחדן בן - “

"סתום את הפה!” צרח מאלפוי. “סתום את הפה!”

הארי פסע אל מאלפוי במהירות, מתעלם מציוצי הלחץ שנשמעו מכיוונה של הרמיוני. רון תפס בידו של הארי על מנת לרסן אותו אך הארי התנער ממנו וניגש למאלפוי.

"מ..מה אתה – ?” החל מאלפוי לומר, מופתע וכועס.

הארי תפס את ידו השמאלית ולפני שמאלפוי הספיק להגיב הוא הפשיל את שרוולו וסובב את ידו. ושם, לכל אורך האמה היה מקועקע הסימן האפל. גולגלת ונחש מתפתל היוצא מתוך פיה. הארי שמע את קריאות ההלם של חבריו.

הארי הביט במאלפוי, הביט בקעקוע השחור, ואז עזב את ידו של מאלפוי כמעט כאילו הוא נגעל ממנה.

"מה חשבתי לעצמי?” הוא מלמל יותר למאלפוי מאשר לעצמו. ואז הוא הסתובב. “בואו,” הוא אמר שוב לרון ולהרמיוני והוא יצא מהכיתה כשהם בעקבותיו, מותיר את דראקו לבדו.

"הארי, אתה מבין מה זה אומר?” אמר רון ברגע שהם היו בחוץ ופצחו בהליכה מהירה.

"מה אומר מה?” אמר הארי. ראשו היה טרוד במאלפוי ובשני תלמידות הפלפאף משנה רביעית שבהו בו.

"זה סנייפ,” סינן רון באוזנו של הארי. “הארי, זה כזה ברור. הוא הלשין עליכם.”

"מה? רון א - “ אך הרמיוני השתתקה כי הם חצו את המבואה שוב שהייתה מלאה בתלמידים, ושוב כולם השתתקו ובהו בהארי.

"כישפת את מאלפוי?” קרא לפתע תלמיד סליתרין ענק מהשנה השביעית.

"שפכת לו שיקוי אהבה באוכל?” הצטרפה אליו הנערה שעמדה לידו. אדי גיחוכים פשטו באוויר.

"סנייפ לא הלשין על אף אחד,” אמרה הרמיוני ברגע שהם התרחקו מספיק מהמהומה ועלו בגרם מדרגות ריק. “הוא בצד ש ל נ ו ! “

"דראקו בעצמו אמר שהוא מעולם לא היה איתנו,” קרא הארי. “הוא היחיד שידע ויכל לספר לוולדמורט.”

הרמיוני נאנחה ביאוש. “כמה פעמים אנחנו חשבנו שהוא נגדנו,” היא אמרה כאילו שהיא מדברת עם ילד קטן. “הארי, נו באמת. סנייפ איתנו. נ. ק ו ד ה.”

"אז מי סיפר, הא?” דרש הארי. “מי חוץ ממנו יכל לספר? אם מישהו אחר סיפר אז אני ודראקו היינו מרגישים, לא?”

"הייתם מתים,” תיקן אותו רון. “מוות מלא בייסורים.”

"האגריד ידע...” החלה הרמיוני לומר.

"האגריד לא הלשין עלינו,” קצף הארי. “את חושדת בהאגריד ולא בסנייפ??”

קול צעקה רחוק נשמע לפתע.

"מה זה היה?” שאל רון. אך הם התעלמו ממנו

"אני לא חושדת בהאגריד,” אמרה הרמיוני בקול רגוע. "אני רק פורסת בפנינו את האופציות שיש לנו ו - “ עיניה לפתע נהיו עגולות. עגולות מאד.

"מה?” אמרו הארי ורון יחד.

"אתה ומאלפוי נשבעתם שאסור לאף אחד לספר על המשחק, נכון?”

"כן.” אמר הארי, לא מבין לאן היא הולכת.

"הארי, מה היו המילים המדויקות שלכם?”

הארי קימט את מצחו. “אני לא יודע, הרמיוני, הייתי שיכור... אני לא זוכר כלום.”

"אתה כן זכרת שנשבעתם, נכון?” טענה הרמיוני. “תעשה מאמץ הארי, מה היה המילים המדויקות שלכם?” היא הפצירה בו.

הארי עצם את עיניו בריכוז וניסה להיזכר. “טוב, בהתחלה נשבענו שנשחק... ואז... אממ, אה, נשבענו על בלייז, שדראקו לא יהרוג אותו... אחר כך... אחר כך היה את מי שישחק, החלטנו מי ישחק... אני העלתי את הרעיון של הווריטסרום... נשבענו גם על זה... ואז... ואז אמרתי מהר לביילז לפני שהלחש יתפוגג שיהיה אסור לדבר על מה שנעשה, וזהו.”

"ואלה היו המילים המדויקות שלכם?” שאלה הרמיוני בקול לחוץ.

הארי הנהן בראשו. הוא כבר החל להבין למה היא מתכוונת. “אנחנו נשבענו שיהיה אסור לדבר על המשחק עם אנשים אחרים, על כל דבר שיאמר במהלך המשחק.”

“אז מישהו כתב,” אמר רון באיטיות. “מישהו פשוט שלח מכתב לריטה סקיטר ו...”

"איך אתה יודע שזאת ריטרה סקיטר?” שאל הארי.

"למה שמישהו ישלח מכתב לריטה סקיטר?” שאלה הרמיוני.

"זאת הייתה ריטה סקיטר,” אמר לפתע קול מאחוריהם. “אבל אני לא שלחתי לה שום מכתב.”

הם הסתובבו ביחד בבהלה.

פנסי פרינקסון עמדה מספר מדרגות מתחתם, עיניה היו אדומות ובידה היא החזיקה מכתב אדום מעלה עשן.

הפרק הקודם		הפרק הבא