האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

עברו שבועיים מאז המסיבה, וההתרגשות כבר דעכה.
העונשים שלו אצל מקונגל כבר נגמרו, והוא ערך אימוני קווידיץ כמעט כל יום, מתכוננים למשחק הראשון של העונה- גריפינגור נגד סלית'רין, שייתקיים בסוף השבוע. זאת אומרת, עוד יומיים.
ההמולה הרגילה של הינשופים בארוחת הבוקר העירה את ג'יימס מהרהוריו.
הוא הרים את ראשו, וזיהה בתוך מאות הינשופים שתיים מהינשופים של המשפחה שלהם.
הם סחבו ביניהם סלסלת קש ענקית, והתקרבו אליו במהירות הרבה יותר מדי גדולה.
"אוי, תזיזו את ה..." הוא ניסה להזהיר את מי שישב סביבו, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
שני הינשופים נחתו על השולחן והפילו קנקן של מיץ דלעת וקערת סלט.
הוא מלמל התנצלות לכל המבטים הנזעמים סביבו והתיר את הסלסילה מרגלי הינשופים, שנשנשו בינתיים מהדגנים שלו.
בתוך הסלסילה היו מיני מאפים ועוגות שהיו אהובות במיוחד על ג'יימס, מעשה ידי אימו, או, יותר מדויק, מעשה ידי גמדונת הבית שלהם.
מעל לכל המאכלים שכב לו גם מכתב, והוא לקח עוגיית שוקולד שהייתה ארוזה בשקית ופתח את המכתב.

ג'יימס,
לא שמענו ממך בכלל השנה!
אני מניחה שזה גם טוב כי זה אומר שלא עשית שום דבר שמצריך ינשוף להורים שלך.
פה קרו הרבה דברים:
אדל ילדה! זה בן וקוראים לו מקס.

ג'יימס חייך.
אדל הייתה אישתו של בן דודו ג'ייסון.
ג'יימס תמיד אהב אותו כי כשהיה קטן הוא תמיד הביא לו צעצועים ומשחקים קטנים, ותמיד הייתה לו סבלנות אליו.
הוא התחתן לפני כמה חודשים עם אדל, אישה קטנטנה וחייכנית.

גם קלנקרס המליטה ארבעה גורים חמודים, ומסרנו כבר שלושה.

החיוך שלו התרחב.
קלנקרס הייתה הכלבה שלו.
כשהיה בן עשר הוא התחנן מההורים שלו לכלב, ואז ביום הולדתו ה-11 ההורים שלו הביאו לו את המכתב שמודיע לו על קבלתו להוגוורטס במקום עם ינשוף, עם גורת לברדור קטנה.
ג'יימס היה מאושר.
הוא אילף אותה ואימן אותה, והוא היה מאוד אה ביכולות שלה.
הוא לקח עוד עוגייה והמשיך לקרוא.

השיפוצים סופסוף נגמרו, והבית נראה מדהים.
כשתחזור הביתה לא תוכל להכיר את הקומה העליונה.

החיוך של ג'יימס התרחב אפילו יותר.
זה היה בלתי נסבל לגור בית שלו בכמה חודשים האחרונים, כי אימו החליטה לשפץ את הקומה העליונה מתוך שלוש, והפועלים שהגיעו כל יום בשש בבוקר הקימו רעש נורא.
אימו המשיכה לספר לו על בערך כל מה שקרה בבית בשלושה חודשים האחרונים, וכתבה את אותו נ.ב שכתבה לו במכתבים ששלחה לו לפני החופשות מאז השנה הראשונה שלו בהוגוורטס.

תזמין את סיריוס לחג במולד, לא ראינו אותו כבר הרבה זמן!

"היי, סיריוס, רוצה לבוא אליי לחג המולד?" הוא פנה אליו, ורק אז שם לב שגם הוא קורא מכתב, והבעת הפנים שלו התקדרה ככל שהמשיך לקרא.
"אני לא יכול", הוא אמר בעצבנות וזרק את המכתב על השולחן.
"למה?"סיריוס סימן עם ידו על המכתב, וג'יימס סובב אותו אליו.
המכתב היה כתוב על קלף אכותי, סמל האביריום של בית בלק היה בחלקו העליון של הדף ומתחת המוטו "טהורים תמיד" באותיות מסולסלות.
"אני צריך לחזור הביתה לחג, בת דודה שלי מתחתנת", הוא אמר בדיכאון ובמין זעם, ואולי אפילו גועל.
"הבית שלי משוגע, באמת", הוא הסביר לחבריו. "והכי משוגעים ההורים שלי. המשוגעים מנהלים את בית המשוגעים."
"אוי..."
ג'יימס תיאר לעצמו כמה סיריוס היה מדוכא. הוא לא אהב אפילו לדבר על המשפחה שלו, והעדיף לבלות את זמנו רחוק מבית המשפחה כשרק היה יכול.
"היי, סיריוס, קיבלת את המכתב?" ג'יימס שמע פתאום קול לידו, והוא הסתובב.
ליד שולחן גריפינדור עמד רגולוס, חיוך מלגלג על פניו, ובידו הוא החזיק מכתב כמו זה שסיריוס קיבל.
"מה אתה רוצה?" סיריוס שאל אותו בעצבנות.
"אהה, כלום, רק רציתי לראות כמה אתה שמח על זה שאתה צריך להיות תקוע איתנו שלושה שבועות ברציפות."
"רגולוס, עוף מפה, שאני אוכל לפחות להעמיד פנים שאני בן יחיד", הוא אמר בכעס.
רגולוס חרץ לעברו לשון ואז חזר לשולחן סלית'רין.
"ההורים שלי לא יכלו להפסיק אחרי אחד, הם היו חייבים עוד אחד..." הוא מלמל.
"ברצינות, סיריוס, אתה לא אוהב אותו אפילו קצת?" שאל אותו רמוס.
"טוב, אני חושב שמסיבות ביולוגיות אני חייב לאהוב אותו, אבל חוץ מזה..." הוא לא המשיך את המשפט, וג'יימס תיאר לעצמו מה היה אמור לבוא עכשיו.
"טוב, סיריוס, אתה יודע מה אומרים", הוא אמר באופטימיות "ככל שגדולה השנאה כך גדולה האהבה שמסתתרת מאחוריה..."
השתררה שתיקה של כמה שניות.
"מי אומר את זה ג'יימס?" שאל אותו רמוס וסיריוס הנהן.
"לא יודע, מישהו אמר את זה, לא?" הוא הסתכל על חבריו שהנידו בראשם.
"טוב, מישהו היה צריך להגיד את זה", הוא התגונן.
"לא, אף אחד לא היה צריך להגיד את זה כי זה משפט מפגר ולא נכון", השיב לו סיריוס. "הנה, קח דוגמה ממני."
ג'ימס גלגל עיניים.
"שיהיה. מה אתכם?" הוא פנה לרמוס ופיטר.
"אני חוזר הביתה", אמר רמוס.
"גם אני", פיטר אמר בפה מלא.
"אז... אף אחד לא יהיה פה?" ג'יימס שאל.
"לא, נשאיר פה את הרוחות רפאים שלנו, למקרה שאחד המורים יתגעגע אלינו", אמר סיריוס.
ג'יימס אפילו לא טרח לגלגל עיניים.
היה לו רעיון...

הוא חיכה באותו מחסן מטאטאים בו דיבר עם לילי בפעם האחרונה, וכשראה אותה עוברת הוא משך אותה וסגר את הדלת.
"מה, ג'יימס, זה הפך להרגל?" היא שאלה בכעס.
"לא", הוא אמר לה בחיוך והדליק את השרביט שלו. "אני פשוט צריך לדבר איתך ואת בחיים לא מסתובבת לבד", הוא חייך.
"מה, זה מין חוק כזה שבנות חייבות להסתובב כל הזמן בחבורות?"
"טוב, על זה רצית לדבר איתי?" היא שאלה וגלגלה עיניים.
"לא, האמת שלא", הוא אמר והתיישב על הארגזים שהיו מלאים בחומרי ניקוי.
"סיריוס ופיטר ורמוס הולכים הביתה בחופשה..." הוא אמר לה בשובבות.
"נו, אז?" היא שאלה, אדישה.
"אז מה את אומרת שנישאר פה רק שנינו?" הוא שאל בהתלהבות, והיה קצת מופתע שהיא לא חשבה על זה בעצמה.
פניה התקרו.
"אממ", היא נשכה את שפתיה ואמרה "אני לא יודעת אם זה רעיון טוב..."
"למה לא?"
"טוב, מה אם מישהו יגלה עלינו?" היא שאלה אותו בהתרסה.
"לילי, אנחנו רק שניים, שלושה אם סופרים את דמבלדור, שיודעים את זה", הוא קירב את ראשו אליה. "את יודעת, שלושה יכולים לשמור סוד...
"טוב, כן, שלושה יכולים לשמור סוד... אם שניים מהם מתים..." היא חייכה בהתגרות. "זה לא שלי, בנג'מין פרנקלין אמר את זה."
"אני חושב שאני אקח את הסיכון", הוא חייך.
"טוב, רק אל תגיד שלא הזהרתי אותך."
"נו, יש לך עוד איזה תירוץ?" הוא שאל אותה בקוצר רוח.
"טוב, אני לא יודעת אם ההורים שלי יאהבו את זה", היא אמרה לו בהיסוס.
"יש לך הורים? אהה אז זה מבטל את התאוריה שלי שבקעת מביצה של השטן", הוא אמר בהרהור.
פניה הזדעפו. "אני רצינית, ג'יימס."
"נו, לילי, תחשבי על זה", הוא הפציר בה. "עם מי את מעדיפה להיות? איתי, התגלמות השלמות, או עם אחותך והחבר המשעמם שלה?" הוא נזכר בשיחה שניהלו על המשפחה המוגלגית שלה.
"מממ", היא עשתה כאילו היא מהרהרת "טוב, אני מניחה שאפילו אתה יותר טוב ממנו..." היא אמרה בהתגרות.
"אווץ', זה כאב."
"אני יודעת", היא חייכה אליו."זהו, אפשר ללכת?" היא התחילה לפתוח את הדלת של המחסן.
"לא, עדיין לא", הוא אמר לה וסובב אותה בחזרה.
"למה?"
הוא הסתכל עליה לכמה שניות ואז שם את שפתיו על שפתיה ונישק אותה.
היא נענתה לו, והוא לא ידע כמה זמן הם היו שם עד שהיא הניחה את ידיה על חזו והרחיקה אותו.
"בוא, אנחנו צריכים ללכת, או שנאחר וסלגהורן יהרוג אותך", היא פתחה את הדלת.
"מה זאת אומרת אותי? מה איתך?" הוא נעמד מאחוריה.
"אה, לי הוא לא יעשה כלום, הוא מת עליי", היא אמרה ויצאה למסדרון.
"טוב, איך אפשר שלא?" הוא שאל.
"באמת איך אפשר שלא?" היא ענתה לו בסמכותיות והמשיכה ללכת.
ג'יימס לא הצליח לעצור את החיוך הקטן שעלה על שפתיו.

"אני לא מבין את זה, למה אתה רוצה להשאר פה בחופשה?!" שאל אותו סיריוס בפה מלא תפוחי אדמה.
הוא סיפר לחברים שלו ממש לפני ארוחת הצהריים שהוא הולך להשאר בהוגוורטס בחג המולד, ואף אחד מהם לא הבין למה.
"אמרתי לך, כבר, סיריוס", הוא אמר, יגע. הוא היה צריך לחזור על התרוץ שהמציא לפחות שלוש פעמים עד עכשיו.
"לבן דוד שלי נולד תינוק והוא בטח יהיה אצלינו כל הזמן, ואין לי כוח לשמוע בכי של תינוק כל החופשה."
זה היה שקר. הוא השתוקק לראות את התינוק שנולד ג'ייסון, אבל זה היה התרוץ הכי טוב שהצליח למצא.
"אז אתה מעדיף להשאר פה לבד?"
"טוב, אני לא אהיה לבד", הוא התגונן "בטח עוד ילדים מהשכבה שלנו ישארו פה.." הוא לא התכוון להגיד בדיוק אילו ילדים.
"אני עדיין לא מבין את זה..." סיריוס מלמל, וג'יימס משך בכתפיו.
"סיריוס, עזוב אותו", רמוס אמר ולקח לעצמו פשטידה. "אני מבין אותך, באמת", הוא אמר וטפח על שכמו ש ג'יימס. "כשאחי הקטן נולד לא יכולתי לישון אפילו דקה. זה היה נוראי", הוא הניד בראשו. "אני מעדיף שעתיים של שיקויים מאשר להיות עוד פעם חודשיים שלמים ליד תינוק בן פחות משנה", הוא רמה והכניס לפה חתיכת עגבנייה. "זאת אומרת, באמת, זה די מדהים איך משהו במשקל עשרה קילוגרם יכול לעשות כל כך הרבה רעש", הוא המשיך, וסיריוס פלט צחקוק.
"טוב, מי אני שיעצור אותך..." מלמל סיריוס. "אני האחרון שיכול להגיד משהו על משפחות."
הוא הסתכל על לילי מהצד השני של השולחן, וגם היא נראתה באמצע דיון דומה עם חברותיה.
"אממ, בכל מקרה, יש לנו היום אימון קווידיץ'", הוא ניסה להסיח את דעתם מהתוכניות שלו לגבי חג המולד.
"נו איך הקבוצה החדשה?" שאל סיריוס בהתלהבות.
"האמת שכולם ממש טובים", הוא אמר, ונזכר בכמה אימונים האחרונים שלהיו הם.
כולם היו בכושר מצוין, והמשחק זרם. הוא לא הצליח לדמיין כישלון עם הקבוצה הזאת.
חבריו המשיכו לפטפט על קווידיץ', אבל מחשבותיו היו כבר הרחק משם.
בסדר, אז הוא שכנע את החרים שלו, אבל זה היה החלק הקל.
הוא ידע שאמא שלו תגיב בהיסטריה כשהוא יגיד לה שהוא לא חוזר הביתה בחג במולד, והוא התלבט איך להודיע לה שהוא נשאר בהוגוורטס.

כל הערב הוא ישב וניסה לנסח את המכתב להורים שלו.
בסוף, ממש שניה לפני האימון הוא סיים את המכתב, ובדרך למגרש הוא עבר בינשופייה ושלח את אחת התנשמות לביתו.
כשהוא הגיע למגרש כולם כבר היו שם, כמו תמיד.
כשרק עלהלאוויר הוא ראה שמשהו לא בסדר.
מייק, קורין ושרלוט צחקקו כל הזמן, ולחייהם היו אדומות.
עוד לפני שהם אפילו התחילו את האימון כל אחד מהם כמעט נפל המטאטא לפחות פעמיים.
"פיטר!" הוא קרא חובט מקצה המגרש, וזה טס אליו במהירות.
"מה נסגר איתם?"
דן, שהיה בשכבה שלהם הניד בראשו. "מייק השיג בקבוק של וויסקי אש, אין לי מושג מאיפה, וכמה ילדים", הוא החווה בראשו לעברם, "התחילו לשתות. אין לי מושג כמה, אל נראה לי שהרבה, לפי איך שהם מתנהגים..."
"אוי לא", ג'יימס גנח.
היו להם רק עוד יומיים עד המשחק נגד סלית'רין, והוא לא היה מוכן להפסיד.
"טוב, בסדר, נתחיל ונראה איך הם יהיו", הוא אמר לו והמשיך משם לפני שהוא הספיק למחות.
הם התחילו לשחק, ושתי דקות אחרי תחילת האימון קורין כמעט התנגשה בצ'לסי. קורין, במקום לסטות או לבקש סיחה רק צחקקה ושיהקה. ג'יימס, בניגוד לכל היגיון התעקש להמשיך.
זאת הייתה טעות.
בערך חמש דקות מאוחר יותר צ'לסי זרקה לשרלוט את הקופאל, ובאותו זמן התקרב אליה גם מריצן, אבל ג'יימס לא דאג.
הרי יש את פיטר ודן, שהיו חובטים מעולים.
אבל, כנראה שדווקא לא היה את פיטר ודן.
דן היה עוסוק בלהדוף מרביצן  שהתקרב לקורין, ופיטר היה בקצה השני של המגרש.
בסדר, לא נורא, שרלוט יכולה להתחמק מהמרביצן, היא טובה בזה.
אבל שתי שניות מאוחר יותר הוא הבין שהיא טובה בזה כשהיא פיכחת, לא אחרי ששתתה בקבוק של וויסקי אש.
היא תפסה את הקואפל, וקלטה את המרביצן שנייה אחת מאוחר מדי. היא הפנתה אליו את ראשה באיטיות ונראתה מבולבלת.
המרביצן פגע שרלוט יש בפרצוף, והיא ישר איבדה את הכרתה.
היא נפלה מהמטאטא, וראשה נחבט בידית ודם החל לזלוג מאפה, אבל הכי גרוע היה שהיא התחילה ליפול במהירות.
ג'יימס טס אליה הכי מהר שיכל.
הוא ראה במטושטש מסביבו שגם פיטר, דן וצ'לסי מיהרו אליה.
הוא שם לב שבערך במחצית הדרך היא החלה להאט קצת, וכשהסתכל למעלה הוא ראה את צ'לסי עם שרביט שלוף.
הוא הגיע לקרקע, ושנייה אחר כך גם דן ופיטר נחתו לידו.
הוא זימן בקסם אלונקה, ושנייה אחר כך, במקום לנחות על האדמה היא נחתה עליה.
"אוי לא..."
הם כולם הצטופפו סביבה.
התחילה לצמוח לה חבורה גודולה ליד הרקה, וכל הפנים שלה היו מלאות בדם.
"צריך לקחת אותה למרפאה", אמר דן באבחנתו הדקה.
"אני יודע, אבל לא נראה לי שהיא ממש מסוגלת ללכת עכשיו..." אמר לו ג'יימס בכעס.
הוא ידע שהוא לא אשם, אבל הרגיש צורך להוציא את העצבים שלו.
"היא לא תלך, ג'יימס", אמר לו דן בכעס ואז התכופף ולקח אותה בידיו. "אני אקח אותה." הוא יצב אותה בזרועותיו והתחיל ללכת.
"רגע, דן!" דן הסתובב אליו.
"תן לי אותה, אני אקח אותה, זו אשמתי." הוא אמר לו בשקט והושיט את ידיו.
דן בחן אותו לרגע, ואז העביר לו אותה בעדינות.
ג'יימס ידע שזה באמת אשמתו, אבל יותר מזה, הוא פשוט רצה ללכת למרפאה מתחת לגלימת ההעלמות, כדי שאף אחד לא יראה אותו.
ברגע שהוא ידע שהם לא יכולים לראות אותו, הוא הוציא את גלימת ההעלמות והתעטף בה.
לא היו כמעט אנשים בשעה זו בטירה, כך שהיה לו קל ללכת.
כמה מטרים לפני שהגיע למרפאה הוא הוריד את גלימת ההעלמות.
הוא נכנס למרפאה, ולמזלו לא היה שם אף חולה.
מדאם פומפרי הסתובבה אליו כששמעה אותו אף ופניה לבשו הבעת בהלה.
"מרלין פוטר, מה קרה?!" היא שאלה והורתה לו להניח את שרלוט על אחת המיטות.
"היא נפלה מהמטאטא", אמר לה ג'יימס וניער את ידיו שכאבו מהדרך.
"מממ..." מדאם פומפרי המהמה ונדה בראשה.
"היא תהיה בסדר?" הוא שאל בדאגה.
מדאם פומפרי ניקתה את הדם מפניה ובחנה אותה.
"כן, היא תהיה בסדר", היא אמרה לו בהיסח הדעת. היא הייתה יותר עסוקה בה.
"אבל היא בשום פנים ואופן לא תוכל לרכב על מטאטא בימים הקרובים", היא אמרה בחומרה והסתובבה אליו.
"מה?! " הוא לא האמין שזה קורה לו. "אבל עוד יומיים יש לנו משחק!"
"אני מצטערת מאוד, פוטר, אבל אני ממש לא יכולה לתת לה לשחק במצב כזה", היא אמרה לו, וג'יימס ידע שממש לא כדאי לו להתווכח.
מדאם פומפרי לא אהבה לתת לחולים שלה לצאת מהמרפאה, ובוודאי שלא לשחק ווידיץ' כשהם במצב כזה.
"טוב, תודה", הוא אמר, מובס.
"אני אבוא לבקר אותה מחר", הוא הוסיף, אבל מדאם פומפרי כבר לא הקשיבה לו.
הוא חזר לחדר המועדון במהירות, וצנח בכורסא ליד ליד החברים שלו.
"מה קרה?" שאל אותו רמוס. "ראינו את כולם נכנסים, והם נראו די מודאגים."
"שרלוט נפלה מהמטאטא", הוא פלט.
"אוי... זה לא טוב...", מלמל רמוס.
"אה כן? נראה לך?" אמר לו ג'יימס בכעס ורמוס נסוג.
"המשחק הוא עוד יומיים! עיך אני אמור למצא לה מחליף?" הוא היה ממש מיואש, ורק עכשיו הוא הבין כמה המצ חמור.
"היי, ג'יימס, אני יודע מי יכולה להחליף אותה..." אמר לו סיריוס, מהורהר.
ג'יימס נדרך. "מי?"
סיריוס אמר לו, וג'יימס פרץ בצחוק.
"אתה רציני? היא משחקת קווידיץ'?"
"טוב, זה מה שהיא סיפרה לי", הוא התגונן.
"ג'יימס, לך תדבר איתה, זה לא כאילו שיש לך הרבה אפשרויות אחרות", אמר לו רמוס בהיגיון.
"טוב, בסדר", הוא קם בכבדות מהכורסא. "אוי, זה הולך להיות השיחה הכי מביכה בעולם..."

ואני רוצה לדעת איזה פרק הכי אהבתם, אז אם אתם יכולם, תגידו בתגובות, תודה :)

הפרק הקודם		הפרק הבא