הו לילי!

מצטערת על הזמן שלקח לי לעדכן, יש לי יותר מדי לחץ...

בכל מקרה, הייתי רוצה לשאול אתכם הקוראים שאלה: אתם מעדיפים לקרוא קטעי הומור, או קטעי רגש? אשמח אם תחלקו לי את דעתכם באחוזים (הרי יופיעו גם קטעים כאלה וגם כאלה). לדוגמא: "אני מעדיף\ה ששישים אחוזים יהיו קטעי רגשות, וארבעים אחוזים יהיו קטעי הומור".

אשמח אם תענו על השאלה^^^

תהנו מהפרק.... :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"אה... סוו?"

סוורוס ישב על הסחרחרת המוגלגית שבגינה הקרובה לביתו. הוא ניסה לסחרר אותה במהירות המירבית בעזרת ידיו - הרי נאסר עליו להשתמש בקסם מחוץ לתחומי הוגוורטס - כדי להעלים את מחשבותיו, אך נחל כישלון. הוא שנא את החולשה ששלטה בו, את העובדה שלא יכל לסחרר עצמו בסחרחרת מבלי להתעייף. הוא שנא את כוחותיו שנטשו אותו תמיד.

הוא הסתובב אחורנית, מביט בלילי בהפתעה. אומנם ידע שתבוא לשוחח עימו, אך עדיין לא הצליח שלא להתמוגג מאושר על כך ששמע אותה הוגה את שמו לאחר כזמן רב שלא דיברו. הוא חייך אליה, מנסה להיראות רגוע, ועצר את הסחרחרת במאמץ רב. לאחר מכן, טפח על משטח לצידו וסימן לה להתיישב עליו.

לילי בחרה להתיישב מולו, לצערו הרב.

"יש משהו חשוב שאני צריכה להגיד לך." פתחה, והוסיפה, "דרך אגב, אני שמחה שאתה לא כועס עליי."

"אני לא כועס," חייך סוורוס, "הרי עשית הכל בלית ברירה. פוטר מכריח אותך. לא ציפיתי ליותר." במהלך היומיים האחרונים קרא סוורוס יותר ויותר מיומנה של לילי, ולמד להכירה בדרך שלא חשב שאפשרית: דרך מחשבותיה. היא כתבה ביומנה רבות על החבורה אשר מטרידה אותה כל פעם מחדש, חבורה שסוורוס למד להכיר כל כך מקרוב. אך הוא עדיין חיפש נואשות ווידוי קטן - "אני אוהבת את סוורוס" - שלא מצא.

"אני יודעת שאכזבתי אותך," נאנחה לילי, "אני יודעת שלא הייתי אמורה לוותר על הקשר שלנו בכזו קלות. אבל אתה חייב להבין, סוו, הם מאיימים עליי. אם אמשיך לדבר איתך הם מסוגלים לפגוע בך, ואני לא מוכנה שזה יקרה. עכשיו ג'יימס גם מכריח אותי להיענות לו ביתר מאמצעם, כך שהאיום בו יגיד כי יפגע בך מתקרב."

סוורוס ידע שזה מה שרצתה להגיד. בשביל האימרה הזו, שבטח טרחה והכינה עוד לפני, היא חיפשה אותו בכל השכונה. כדי להזהיר אותו, להגיד מה עלול לקרות. אך למרות שכל הדברים הללו קרו ללילי, ציפה סוורוס ליותר. הוא קיווה כי היא תתודה על דברים עמוקים יותר, על דברים שלא קרה ביומנה. בכל מקרה, הוא נחל כישלון.

"בסדר." ענה בעצב.

"סוו!" היא קראה, מפרשת את דבריו אחרת מכוונתו, "אל תדאג. אני לא חושבת שפוטר באמת יפגע בך, לא כל עוד אתם לומדים בהוגוורטס."

"אני לא מפחד מפוטר," אמר בשקט, לא שולט בדבריו, "אני מפחד שאת שתכחי אותי. שאת לא תדברי איתו יותר בגללו."

"הו, סוו!" היא קראה, "אל תהיה שלילי כל כך! כמובן שנשמור על קשר! נוכל להיפגש בחופשות, בחגים..."

"ואת יכולה להבטיח את זה?" קרא סוורוס, "את יכולה להבטיח שתמשיכי לשמור איתי על קשר? שפעם בשלושה חודשים תתראי איתי פעם אחת? אני מצטער שאני אומיר את זה, ליל, אבל זה נשמע לא ממש אמין."

"סוו." היא נאנחה, "כמובן שנשמור על קשר, ואני מבטיחה לך את ההבטחה הזו רשמית. לא משנה מה יקרה, אזכור אותך לעד."

דבריה השתיקו את סוורוס משום מה. הוא תהה האם קיבל את מה שרצה, אך לפני שהספיק לחשוב לילי להקרבה אליו. בטוח כי היא עומדת לנשקו הוא עצם את עיניו, אך לילי רק העניקה לו חיבוק קצר.

"אל תבכה בגללי, או בגלל פוטר והחברים שלו. הם יחלפו. יום אחד, כשתתחתן ויהיו לך ילדים, אתה תראה שכל זה לא באמת היה מפחיד."

סוורוס נאנח בעצב. אהבתו אל לילי הייתה כה חזקה, אך הוא ידע שאם לא יתחתן איתה והם יוכלו לספר לילדיהם על 'כיצד הנער הכי מקובל חיזר אחרי לילי אך היא בחרה בסוורוס', התקופה הזו ועוד איך תיזכר לעד, והיא תישאר מפחידה. הוא פשוט ידע את כל זה.

"אני אוהב אותך, לילי אוואנס," הצליח ללחוש רק לאחר שהתרחקה.

הפרק הקודם