חייבת לדעת

שלום לקוראים אם נשארתם כאן , ואני כמעט בטוחה שלא:)

הפרק מחולק לשני חלקים, שוב, אז זה קצר (ומזל שכך)
אבל כל מה שאני יכולה עוד להוסיף זה : אינג'וי




האולם הגדול היה מלא בתלמידים.
שולחן בית גריפינדור היה המלא ביותר, לפיכך כמות האוכל שהונחה עליו גדלה.
לילי אכלה בתיאבון למרות מאורעות היום הקודם. שכן לטונקס, שישבה לידה, לא טרחה לספר דבר.

"את רעבה." אמרה טונקס "וזה מעולה, את לא אוכלת לאחרונה." לקחה גם לעצמה פרוסת לחם.

נקישות המזלגות וחיכוך הסכינים היה מחריש אוזניים, אך זאת לא מנע מקול חריקת הדלת וצהלות החבורה מלהדהד במרחב.

לופין, סיריוס, פיטר ולא אחר מג'יימס פוטר הלכו יחד כחבורה מאוחדת של קונדסאים.
הם ישבו ליד חבורת בנות, בצד המרוחק של השולחן ודיברו והשתעשעו.

"את רוצה עוד גבינה?" שאלה לילי בקול הנחמד ביותר שיכלה לגייס. ג'ניפר הנהנה במהירות, אך בנבוכות משהו.
'אני לא מאמינה שדמבלדור נתן לי לטפל בה, היא לא מעמס אני משערת, אבל כשהוא אמר שאני בתוך
העניין לא ציפיתי שזה הדבר הראשון שאדרש לעשות.' חשבה לעצמה, שופכת עוד גבינה
לצלחתה הכמעט ריקה של ג'ניפר.


היום זהו היום האחרון בו יהיו תלמידים בתוך כותלי הוגוורטס- בית הספר לכישוף ולקוסמות. זאת בגלל שחופשת חג המולד קרבה ובאה.

הוגוורטס אקספרס- הרכבת האדומה מעלת העשן הסמיך כבר עמדה ברציף וחיכתה לכול התלמידים ולכול מטלטלם.

זרמי נערים מכל השנים, לבושים בגלימות בתיהם דהרו אל תוך התאים ואט אט מלאו את כולם, לילי וטונקס ישבו בתא נפרד, בסוף המסדרון התלול מכוסה השטיח.
הן חיכו עד שהרכבת החלה להניע את גלגליה ולצפור בחוזקה, אך לילי נזכרה בחובותיה הקודמות.


"או, טונקס, אני מדריכה, אלך לראות שהכול בסדר ואחזור."


"אוקיי." ענתה לה במין נשיפה רוגזנית והצמידה את ראשה לחלון הקפוא.


לילי הלכה לכוון תא המדריכים שניצב בפינה השמאלית של הקרון הראשון, לאחר שקיבלה פקודה בה היא צריכה לעבור בין התאים ולשאול לשלום התלמידים, הייתה מוכנה לחזור לתאה.

צעקות התלמידים חדרו לכול עורק בגופה, עגלת הממתקים חרקה מתמיד אך מדי פעם נעצרה לקול תשואות ורשרושי מטבעות התלמידים.
יד חמימה ונוקשה טיפסה במורד גבה עד שנגעה בכתפה ועצרה אותה מללכת.


"פוטר." נשפה ברוגז.


"לילי, היי." חייך מן חיוך לחוץ ומזויף ותוך כדי התנועע מצד לצד.


"מה?" שאלה.


"אמממ, אני חשבתי לעצמי,"


"הו, זה משהו חדש-" התפרצה לדבריו, אך הוא התעלם ממנה במופגן.


"אני יודע שבאמת אין לזה כל חשיבות למה שקרה אתמול, אני לא מדבר על מה שקרה אתמול אבל...חשבתי,
זאת חופשה ו...רק רציתי לשאול אם...תרצי ללכת לראות איתי סרט."


לחייה של לילי סמקו "סרט?"


"כן, המוגלגי, אף פעם לא יצא לי לראות אחד, אולי זה הזמן הנכון."


היא הסתכלה לתוך עיניו החומות, ראתה את אישוניו מתרחבים, ראתה את זגוגית משקפיו הבורקת לאור המנורות.


"אני לא בטוחה."


"הו, נו לילי, מה יש לך להפסיד?"


'את כבודי, אתה ג'יימס פוטר, אני לילי, לילי אוואנס, מרלין! לא שלטתי במה שעשיתי עד עכשיו אבל לאין עוד אתה יכול להגיע?' חשבה.


"אני לא יודעת." השפילה את מבטה. ג'יימס העביר שוב את אחת משערותיה אל מאחורי אוזנה, העביר בה גל חום מוזר שכזה.


"סיריוס לופין ופיטר ישנים אצלי אבל נשבע שזה לא יפריע לנו, בבקשה?" הדגיש כל הברה במילתו האחרונה, לאחר מכן לחש את אותה המילה שוב.


"טוב."


"יש," צעק, ואז נזכר בנוכחותה, ראה את פרצופה מעלה חיוך "אני אאסוף אותך מביתך מחר בשבע"


"אני אהיה כבר בבית הקולנוע. רק... זה לא דייט."


"לא דייט." הניח יד אחת על חזו ואת השנייה הרים באוויר כמין שבועה.


"רגע...גם פיטר ישן אצלך?"


"כן, אין לי ברירה, אחרת סיריוס ולופין יתחילו לשאול שאלות."


"הו, אז ...ביי, פוטר." שילבה את ידיה סובבה את גבה.


"ביי, לילי." מלמל ספק לה ספק לעצמו.


לילי חזרה כעת בבטחה לתאה ברכבת. אחרי זמן ממושך שנעדרה ממנו.


"מה קרה? למה התעכבת כל כך הרבה?"


"כלום, זה שום  דבר."


"טוב...את עם הבעיות שלך."


קול שקשוק הגלגלים לא הפסיק להישמע ברקע, כך גם קולות התלמידים הלהוטים מהחופשה.


"איפה את הולכת להיות בחופשה?" שאלה אותה לילי.


"כנראה אצל סבתא שלי, ההורים נסעו לחו"ל."


"יפה."


"איך תשרדי עם פטוניה כל כך הרבה זמן ביחד?"


"אני לא יודעת, האמת כשאת מזכירה את זה אני כבר מתחילה להתגעגע להוגוורטס."
שתיהן צחקו צחוק עמוק ולגלגני.

"את תמיד תוכלי לבוא אליי ולסבתא שלי."


"זה בסדר, לא ראיתי את פטוניה הרבה זמן, גם את אמא והשאר."
 

"מובן לחלוטין."

מאותו רגע החלה לעלות בהדרגתיות השתיקה. הרכבת הספיקה לעצור בקינג- קרוס ברציף תשע ושלושה רבעים, המון התלמידים הספיק לרדת עם משאותם,

ואף לילי הספיקה לקחת אוטובוס קומותיים אדום, שם ירדה ליד האחו לביתה החמים, אמה קיבלה את פניה, פטוניה אמרה לה שלום ולאותו יום כאילו נעלמה.

פתיתי השלג צנחו באיטיות על הקרקע וכיסו את גבעת הניצנים שכבר הספיקו לפרוח, למרבד לבן וסגרירי. השמש החלה לשקוע וליצור שמיים ורודים-כתומים,

לאחר שעות מספר היא עלתה לחדרה שכבר זמן מה לא בקרה בו וצנחה לשינה עמוקה- מחכה או לא מחכה ליום הבא, שבו היא כבר יודעת מה יקרה.  


זהו זה :) יהיה המשך , אבל אני מרגישה נואשת מפרק לפרק, אז אני בספק.

אשמח לתגובות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא