האמת הנוראה מכול

XVII:שנייה אחת

תזוזזה אחת.נשימה אחת. ושתי מילים. שתי מילים שנאמרו בשנאה רבה כל כך,בכוח רב כל כך, ובניצחון משכר. ג'יני אמרה את המילים הללו כשהיא ידעה שהיא מנצחת, היא ניצחה.זהו. הרמיוני מתה, אז למה היא מרגישה כל כך גרוע? לא היה לה זמן לדון בכך.

"שתק!" נשמע קולו של הארי פתאום. ג'יני לא יכלה לזוז ממקומה, והארי צלע להרמיוני. הוא ניער אותה וקרא לה בשמה, הוא צרח שתעורר- אך לא קרה שום דבר. פניה של הרמיוני החווירו והחווירו, והיא נראתה כמתה. היא מתה. זה נגמר.

"את." סינן הארי ועמד מול ג'יני. הוא היה כועס וג'יני ניסתה לומר לו שלא הייתה לה ברירה, שהיא הייתה חייבת..שהיא.. מצטערת? כן, מצטערת. שהיא מצטערת על כך שהיר הרסה את הכול, היא כל כך אהבה אותו, כל כך סגדה לו מהפעם הראשונה שראתה אותו. מהרגע הראשון היא חשבה שזה הוא, הנער שלו היא חיכתה. אבל כנראה שזאת סתם הייתה מערכת יחסים תמימה של נערים, חלום כמוס של ג'יני, לא יותר מזה.  הארי הרים את שרביטו וג'יני רצתה לעצום את עיניה חזק חזק ולשמוע את המילים האלו. אך לא קרה שום דבר. ג'יני הסתכלה על פניו של הארי במבט אדיש, היא רצתה לבכות, היא רצתה לצרוח, אבל היא הייתה משותקת. כמו בובה, בובה על חוטים שהארי שולט בה.

"שלחתי מברק למשרד הקסמים; עוד מעט יבוא אמבולנס קסום, ושוטר, בשבילך. איך יכולת?" אמר הארי. ובאמת, איך היא יכלה לעשות כזה דבר?

"את.. את ג'יני וויזלי, אחותו של החבר הכי טוב שלי. את היית האהבה הראשונה שלי, את היית אשתי." הוא אמר.

"ועכשיו? עכשיו את שום דבר, את.. אישה מעוררת רחמים ג'יני, זה מה שאת." הארי לחש ונגע בשערה של ג'יני. צמרמורת חלפה בגופה. שאר הרגעים היו לה כמו נצח, עד שהגיע האמבולנס הקסום ולקח את הרמיוני. הוא לקח איתו גם את הארי, וג'יני נשארה שם עם חוקר ממשרד הקסמים.

"להתראות ג'יני," אמר הארי את שתי המילים הללו, שתי המילים שגרמו לג'יני למות מבפנים.

הפרק הקודם		הפרק הבא