כישופי זמן, אהבה וכול מיני שטויות אחרות

הפתעה! המשך!

לכול מי שחיכה במשך חודשים על גבי חודשים להמשך ולא קיבל כלום... סליחה. באמת סליחה. אני מודה, קצת זנחתי את הפאנפיק הזה כבר זמן מה אבל עוד יש לי לא מעט פרקים מוכנים על המחשב שבאמת לא הייתה לי סיבה אמיתית לא לפרסם, פשוט שכחתי. אני לא משתמשת קבועה כאן והמשתמש הזה נוצר רק כדי לפרסם סיפורים. בימינו אני כותבת פחות ועוד פחות מזה בעברית, אז אין לי הרבה שימוש בו, כך שבאמת לא יצא לי להכנס לאתר. אני מתנצלת על עוגמת הנפש. מה שכן, יש לי עוד לא מעט פרקים. אני לא מבטיחה שהסיפור הזה ימשיך עד הסוף אבל סיכוי טוב שלפרסם אותו ככה ייגרום לי לחזור אליו. בכול מקרה, יש לי כחמישים פרקים על המחשב, אז רבים מכם כנראה יחליטו ששווה לקרוא.

עוד פעם, סליחה, ותודה לכול מי שהגיב וחיכה כול הזמן הזה. עברו בדיוק שמונה חודשים מאז העדכון האחרון אז כול הכבוד לאלו מכם שעדיין כאן. דמיינו שיצאתי לחופשה במחנה יופיטר.

ועכשיו, לפרק, ועוד פעם, סליחה. אתם כנראה תרצו להציץ בשני פרקים הקודמים כדי להיזכר מה קרה בסיפור.

קריאה נעימה!

"פרסי," אמרה הדמות מן הצללים.

"ניקו?!" אמר פרסי בהלם. אבל כן, מולו עמד ניקו די אנג'לו במלוא הדרו. תוך שתי שניות הוא מצא את עצמו מחובק. עד כמה שפרסי זכר, הייתה זו הפעם הראשונה שניקו חיבק אותו. במשך כמה רגעים הוא היה בהלם, אבל מיהר להשיב את החיבוק בהיסוס.

"חתיכת מטומטם!" צעק עליו ניקו ברגע שהרפה ממנו והכה אותו קלות על ראשו (הלא פגוע, למרבה ההפתעה), "אני הרגשתי אותך מת! מת!" לחיו של ניקו היו סמוקות מכעס, מה שנראה מעט מוזר על פניו החיוורים. פרסי הרגיש את לחייו מתלהטות לגוון דומה.

"אני בסדר-" התחיל פרסי להגיד.

"לא, אתה לא. כול המחנה הולך ליפול הערב," אמר ניקו והשפיל את מבטו לרצפה, "כולכם תמותו."

"תודה על האזהרה," השיב פרסי אוטומטית אבל התחרט על כך מיד. פגיעה הבזיקה בעיניו של ניקו. "אני מצטער," הוא התחיל להגיד, "זה רק ש... טוב, לא ידענו מה קורה איתך חצי שנה ו-"

"פרנק וריינה מתים." זה עצר את שטף דיבורו של פרסי.

"מה?!" הוא שאל. 'הורדת לו שני מפקדים,' אמרה לו אנבת'. יכול להיות ש...?

"מתנקשים של אוקטביאנוס-" פרסי הרגיש רע על הנשימה שהוא שחרר באותו הרגע, אבל ניקו התעלם ממנו. "-לא שהוא יודה בזה. הוא ניסה לגרום ללגיון לחשוב שהייזל הרגה אותם. שהיא בוגדת. היא ברחה משם על אריון." פרסי שפשף את עיניו וניסה להתיישב בצורה יותר ישרה על המיטה.

"היא בסדר? מה...?" לא היה לו כוח לשאול את כול השאלות שלו אבל נראה שניקו הבין, כי הוא סיפר הכול מההתחלה.

"הם היו איום לאוקטביאנוס, ואתה יודע איך הוא. הוא סידר שיהרגו אותם בשנתם. כשגילו שהם מתים הוא האשים את הייזל, הם היו אמורים לעשות לה משפט אבל אחד האנשים השפויים שם נתן לה ללכת, היא ברחה עם אריון, מצאה אותי וסיפרה לי הכול. היא... בסדר זה מושג יחסי." זה לא נשמע טוב, אבל לפחות היא לא הייתה פצועה פיזית.

"איפה היא?" שאל פרסי והרגיש צמא שוב. "יש לך מים?" הוא שאל. ניקו הוציא בקבוק מים מתיק הגב שלו (זה היה חדש, ניקו לא הסתובב עם תיק בדרך כלל) והגיש אותו לפרסי. פרסי גמר אותו בכמה לגימות.

"לקחתי אותה לדירה של אמא שלך, אני מקווה שזה בסדר," אמר ניקו, מעט מתבייש.

"בטח שזה בסדר," הוא ענה, מרגיש יותר טוב עם כול טיפת מים שנכנסת לגופו. "אמא תשמח לעזור."

"זה מה שהיא אמרה," הודה ניקו. "ברגע שראיתי שהייזל בסדר באתי לכאן."

"כדי לוודא שאני לא מת?" שאל פרסי. הוא ציפה שניקו יגלגל את עיניו.

"כדי להציל את המחנה." עיניו של פרסי התרחבו בהלם.

"אל תיראה כול כך מופתע, ג'קסון. חשבתי שאתה מת ו... חשבתי שהיית רוצה שאני אציל את המחנה המטופש." פרסי חייך. ברגעים כאלו, ניתן היה לראות שהניקו שעמד מולו היה אותו ניקו שהוא פגש בפנימיית ווסטר הול לפני כול השנים האלו.

"אז מה התוכנית?" הוא שאל, מחליט לשנות את הנושא ולהציל את ניקו מהמבוכה.

"אותה תוכנית שהייתה לי למלחמת הטיטאנים, אני ואתה הולכים לנהר הסטיקס." פרסי הרים גבה.

"העלנו את הרעיון של טבילה בסטיקס-" הוא התחיל להסביר אבל ניקו קטע אותו.

"לא בשביל לטבול בסטיקס, למרות שזה די כרוך בעסקה." פרסי נראה מבולבל.

"הסכין של אנבת'," אמר ניקו כאילו זה מסביר הכול.

"היא איבדה אותו בנפילה לטרטרוס," אמר פרסי, לא יורד לסוף דעתו.

"להב מקולל, פרסי," אמרה ניקו בחוסר סבלנות. פרסי הביט בו במבט אטום. "אתה הסברת לי את זה! הלהב היה מקולל כי הוא הגיע עם הבטחה."

"כן," הסכים פרסי, "לוק הבטיח לאנבת' שהם יהיו משפחה. הוא הפר את ההבטחה שלו."

"זו לא הנקודה," אמר ניקו, "משפחה היה החלום של אנבת', משאלה שלא התגשמה, ואתה יודע לאן הולכים כול החלומות של בני האדם?" פתאום זה היה נורא ברור. הוא כמעט יכול היה לשמוע את קולו של כארון לוחש באוזנו: "בני אדם. במשך אלפי שנים, בכל פעם שחציתם את הנהר, השלכתם לכאן את הזבל שלכם – תקוות, חלומות, משאלות שמעולם לא התגשמו."

"נהר הסטיקס," אמר פרסי בהבנה.

"כן," אישר ניקו.

"אבל למה אנחנו צריכים את הסכין של אנבת'?" הוא לא הבין.

"הסכין הזאת הרגה טיטאן. לפי כול המקורות שמצאתי, בטוח יש בה כמה שאריות מהאנרגיה שלו," אמר ניקו.

"ואתה חושב שזה מספיק כדי לנצח את המלחמה הזאת?" ניקו נשך את שפתיו.

"אולי לא, אבל זה ייתן לכם עוד זמן."

"לנו," תיקן אותו פרסי, "ניקו, אתה אחד מאיתנו." ניקו בחר להתעלם ממנו אבל מבט חטוף בעיניו אמר הכול: "אתה באמת מאמין בזה, פרסי?"

"אז אתה בפנים?" הוא שאל.

"ברור, מתי יוצאים?"

"ברגע שתחליף בגדים. ותעשה איזו מקלחת, אני צריך אותך הכי חזק שאפשר." פרסי הנהן והתרומם בהיסוס על רגליו רק כדי להתיישב במהירות חזרה.

"אפשר כוס מים קודם?" הוא שאל בקול חלוש, "אולי עוד טיפונת אמברוסיה?" ניקו נראה מהסס אבל שלף אמברוסיה מהתיק שלו, נתן לפרסי ופנה אל השירותים שלו כדי להביא לו כוס מים.

אחרי זה פרסי הרגיש מספיק טוב כדי ללכת בעצמו לשירותים, לעשות מקלחת (כלומר, לשפוך על עצמו הרבה מים שלא באמת הרטיבו אותו ולא ממש ניקו אותו אבל גרמו לו להרגיש קצת יותר טוב) ולהתלבש בקושי בחולצה כתומה של המחנה ומכנסי ג'ינס. הוא קצת סבל כשהוא שם את הסווטשירט שלו אבל הצליח להחניק את זעקת הכאב. אחרי רבע שעה הוא היה מוכן.

"זזים?" שאל ניקו כשראה שפרסי מוכן. פרסי הנהן, רק מכניס בקבוק מים אל תוך תיק הגב שלו, שעוד היה ארוז מהטיול האחרון שלו (שהיה קצר בהרבה משפרסי ציפה).

"כן," הוא ענה. ואחז בידו של ניקו. מחכה להתפוגג אל הצללים.

"פרסי?" אמר לפתע ניקו. פרסי פקח את עיניו.

"כן?" הוא שאל.

"אני שמח שאתה לא מת." ובמילים אלו, הם עזבו את המחנה החצויים.

הפרק הקודם		הפרק הבא