אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

נקודת מבט - הרמיוני

לא יכולתי לישון. ברגע שהראש שלי צנח על הכרית, ציפיתי שעיניי יעצמו ואני ארדם. טעיתי. המשכתי לשחק ולהסתובב ובכל הכח ניסיתי לברוח מהמחשבות לפחות לשנייה אחת. כל פעם שהסתכלתי על השעון, נידמה היה שהזמן האט. כבר היה חצות והתחלתי לחשוש שאני לא אשן הלילה. בהנחה שאני ישנה, דניאל התנגבה החוצה לפני כמה שעות. אני לא צריכה לחשוב פעמיים כדי לדעת שהיא הייתה עם מרכוס. זה היה ברור כשמש. ככל שהמשכתי לבהות בתקרה החשוכה, המחשבות שלי הדהדו למקום שהייתי בו כל הלילה.

דראקו.

אנחנו כבר מסתדרים כל כך טוב בזמן האחרון. זה לא רגיל, באמת. אבל אז הדרך בה הוא ניכנס והסתער מיד החוצה... זה היה מוזר. אני רוצה לדבר איתו. אני רוצה לשאול אותו מה היה כל העניין. לא הייתי מסוגלת להפסיק לחשוב על זה. לא רק זה, אבל אני חושבת שאני ודראקו חצינו את הגבול לאזור החברים. זה מרגיש מוזר. אתם יודעים, להסתדר איתו. אני כל כך רגילה שאנחנו מושכים אחד לשני בשיערות ששכתי כבר מהי ההרגשה של להיות חברים באמת. אחרי העבר שלי ושל דראקו, הפחד שההיסטוריה תחזור על עצמה גרמה לי להיזהר ממי שחיבבתי. אני הצבתי סטנדרטים כל כך גבוהים שהיה לי רק חבר אחד. ברור, יצאתי לדייטים שונים, במיוחד כשניכנסתי לסצנה ההוליוודית, אבל אף פעם לא היה לי יותר מחבר אחד רציני.

שמו היה רון. פגשתי אותו בשנה הראשונה שעברתי ללוס אנג'לס. הוא היה אחראי על להראות לי את התיכון ואני מניחה שהסתדרנו די טוב. לפני שידעתי את זה, היינו החברים הכי טובים. אני, כמובן, הייתי קצת פרנואידית אבל החלטתי לקחת את הסיכון הזה. יצאנו במשך ארבעה חודשים. אני לא יכולה להגיד שהייתי מאוהבת בו. אני לא חושבת שהייתי. אבל אני כן אהבתי את מערכת היחסים שלנו. הוא היה בחור מתוק, נחמד, וכנראה אחד החברים הכי טובים שם בחוץ. למרבה הצער, כמה חודשים לפני שפגשתי את אוסטין, רון עבר לניו יורק. נפרדנו, הבטחו לשמור על קשר, ולקחנו דרכים נפרדות. כבר מזמן לא שמעתי מרון, אבל אני תמיד אזכור אותו בתור החבר הראשון והיחיד שלי. אני זוכרת יום אחד שהוא אמר לי בטלפון להיפתח למערכות יחסים חדשות, ללכת ולהתאהב ולא להיסתגר בפניי אנשים. לא לקחתי אותו ברצינות. לא עד לאחרונה. ביום שנפתחתי לדראקו על אבא שלי היה ביום שהבנתי שאפילו אם אנחנו שונאים -או שנאנו- אחד את השני, תמיד הייתה לו השפעה קצת מוזרה עליי. מה זה? אפילו אני לא יודעת. אני רק יודעת שאני מוכנה לגלות. בדרך זו או אחרת, אני רוצה לדעת למה דראקו משפיע עליי כל כך.

הצצתי שוב בשעון, קמט הרחיב את שפתיי. עברו בקושי חמש דקות. אני הופכת לפחות עייפה אני באמת מתחילה לדאוג שהלילה הזה יהיה לגמרי בלי שינה. החזרתי את עצמי למצב של ישיבה, העיניים שלי סורקות את החשיכה. אני יכולה לרדת למטה ולבדוק אם יש משהו בטלוויזיה. אני יכולה גם לצאת ופשוט לשכב על החוף, לצפות בכוכבים. יש לי גם את האפשרות לבדוק אם דראקו ער...

לא, אני לא מאמינה שחשבתי אפילו על דבר כזה. דראקו כנראה כבר ישן, כמו שאר הבנים. אני לא חושבת שקראב יצא מחדר ובלייז יצא רק לשניה אחת. אחר כך יש את גויל שירד לארוחת הערב בלבד. מרכוס, לעומת זאת, יצא עכשיו עם דניאל והם מבלים ובטח מתכרבלים ביחד. דראקו לא היה תירוץ. הנער בטח היה מותש, במיוחד אחרי שקם כל כך מוקדם ועוד אחרי הנגאובר מטורף. אני לא יכולה להאמין שברצינות שקלתי לבדוק אם הוא ער. מה לא בסדר איתי? באירוע רגיל המחשבה הייתה נעלמת. כבר יצאתי מדעתי.

החלטתי שאני הולכת למטה ומבלה את הלילה על הספה. קצת טלוויזיה לא תזיק. אולי זה יעזור לי להירדם. זה שווה לנסות. קפצתי מהמיטה שלי ויצאתי מהחדר בשקט, כדי לוודא שאני לא מעירה אף אחד מהבנים. למרות שהייתי בספק. הם ישנים עמוק.

כשהתהלכתי במסדרון, צליל מוכר הביא אותי לעצירה. זה היה קול. מישהו שר. קימטתי את מיצחי, פונה לכיוון המקור. זה הגיע מחדרו של דראקו. ממש מעבר למסדרון, דראקו מאלפוי שר בשקט. ובכן, לא כל כך בשקט מאז ששמעתי אותו במידה מסויימת. למרבה הפלא, התקרבתי לדלת, נישענת עליה.

"... And I remember sharing lips with her. The coming weeks were to be a blur"

מצאתי את עצמי מחייכת לקול השירה של דראקו. אני לא בטוחה למה. אני מניחה שאולי הפעם היחידה ששמעתי אותו שר הייתה בהופעה שמרכוס הודיע שאנחנו 'יוצאים'. אבל משהו תפס את תשומת ליבי. אפילו שהרגשתי כאילו אני אולי שמעתי את השיר הזה קודם וידעתי בבירור שזה שלו, המילים היו בעלות משמעות.

"... 'Cause time with her is like no other. She can make a winter's day feel like the summer"

כל כך רציתי להשעין את הראש שלי על הדלת. רציתי לשמוע קרוב יותר. למרות שפחדתי שאעשה רעש. אבל אולי רק קצת...

אופס. ברגע שצעדתי קרוב יותר, הרגל שלי פגעה בתחתית הדלת. קפצתי, הרעש היה חזק יותר משהתכוונתי. שיט, חשבתי. שיט, שיט, שיט, שיט. דראקו הפסיק לשיר. הוא שמע אותי. שיייייט. בדיוק עמדתי ללכת אחורה, להסתובב ולברוח אבל לא היה לי זמן. הדלת ניפתחה ושם עמד דראקו, הבעה זועפת על פניו.

"אהמ, היי." אילצתי חיוך מבויש, נאבקת להוריד את עיניי מהחזה החשוף של דראקו. אני אמורה כבר להתרגל לזה. כל מה שהוא לבש היה תחתוני בוקסר.למרות שלא ניראה כאילו אכפת לו. אם לא הייתי כאן, אני בטוחה שהוא היה עירום.

"לא מצליחה להירדם?" דראקו שאל. בלעתי את רוקי, צופה איך שעיניו הכסופות סורקות את שלי לתשובה.

"לא ממש." הודיתי. "בדיוק באתי לרדת לצפות בסרט, אבל שמעתי אותך שר..." דראקו גיחך וזז הצידה מסמן לי להיכנס לחדרו. היססתי לפני שניכנסתי פנימה.

"ברוכה הבאה למועדון ללא שינה." הוא התבדח, סוגר את הדלת מאחוריי. אז הוא לא הצליח להירדם. תהיתי מה השאיר אותו ער. זה לא יכול להיות אותו דבר. בהחלט לא.

"אז, את מרגלת אחריי, הא?" דראקו התגרה כשהוא התיישב על הריצפה ליד המיטה שלו והשעין את זרעותיו על ברכיו. גיחכתי, מגלגלת את עיניי ומרשה לעצמי לשבת לידו.

"בחייך, דראקו. הדבר האחרון שהייתי עושה עם החיים שלי הוא לרגל אחריך." בדרך כלל, היינו מתלוצצים, אבל הדברים בינינו רחוקים מלהיות כמו בדרך כלל. דראקו צחק קלות, גורם לתחושה מוזרה בבטן שלי. בחיי, הצחוק שלו מקסים.

לא, לא. זה לא. אני חוזרת בי. הצחוק שלו לא יפה. הוא דוחה. זהו-

הוא צחק עוד קצת.

זה יפה.

"מה אתה שר?" שיניתי את הנושא במהירות, בתקווה שהמחשבות יוצאות הדופן שלי יעלמו.

  הוא ענה וחייך בגאווה. "זה מהאלבום שליץ אחד מהאהובים עלי"."Time well spent medley" 

"אני בטוחה." חייכתי חזרה. "נישמע נחמד."

"תודה." הוא הסתכל למטה וכימעט סירבתי להאמין לסומק שנוצר על לחייו. הוא לא יכול להסמיק. הוא יכול? וזה לא יכול להיות בגללי, נכון?

"אז," כיחכחתי בגרוני, מתעסקת בשולי החולצה שלי. "מה השאיר אותך ערה?" עיניו של דראקו פגשו שוב את שלי..

"רק מחשבות. מה איתך?" לפני שקיבלתי הזדמנות להמשיך, דראקו המשיך. "זה האבא שלך?" הופתעתי מההנחה שלו. אני מתכוונת, אני יודעת שזרקתי את החיים הפרטיים שלי שלא במתכוון עליו. אני מניחה שאני לא מופתעת שהוא חשב שזה בכלל אבא שלי. אבל עצם המחשבה על אבי מביאות דמעות לעיניי. התחמקתי מכל המחשבות עליו. רציתי להישאר חיובית, אבל אז כשדראקו מביא אותו, אני מבינה שאני מתגעגעת לאבא שלי יותר מתמיד.

"היי, את בוכה?" שאל דראקו בסקרנות ואז שמתי לב שעיניי החלו לדמוע. הרמתי את ידי במהירות וניגבתי אותן, מפנה את ראשי מעיניו של דראקו.

"אני מצטער." הוא השיב מיד. "לא התכוונתי להעלות אותו."

"זה בסדר." חיבקתי את בירכיי קרוב לחזה. "זה רק שאני מנסה להישאר חיובית לגביו אתה יודע? אבל זה קשה. יכול להיות שהוא לחש משהו בתרדמתו, אבל הוא עדיין שברירי. הוא קשור בחבל דק בין החיים למוות." בלעתי את רוקי, עוצרת את הדמעות הבאות. "לפעמים אני תוהה אם אזכה לראות את העיניים הכחולות שלו שוב, ואם אי פעם נלך לקרנבל ביחד." הקול שלי נסדק, אבל אני הצלחתי לרסן את הבכי. הוא עושה את זה שוב, הבנתי. דראקו גורם לי לשפוך את הרגשות העמוקים ביותר שלי, אפילו בלי להתאמץ. אני מניחה שאני בחיים לא אדע איך הוא עושה זאת. הוא פשוט עושה.

"אני מצטער." דראקו התנצל שוב ואני צריכה למצמץ פעמיים כדי לוודא שאני לא מדמיינת את העיניים הכסופות שלו דומעות. הוא על סף בכי? אני הפכתי את דראקו מאלפוי לרגיש? בשום אופן לא. בלתי אפשרי.

"את יודעת," דראקו התחיל לומר, עיניו מרצדות אל כפות ידיו. "הייתי בן שבע כשההורים שלי התגרשו. לא ידעתי מה קורה באותו זמן, אבל אני זוכר שבכיתי על זה הרבה." מה הוא עושה, חשבתי לעצמי. למה הוא מספר לי את זה? ויותר מכל, למה אני פתאום מצטערת בשבילו כשהוא רק התחיל את הסיפור?

"זה היה כנראה הזמן הגרוע ביותר בחיי." דראקו גיחך במרירות. "לא רציתי שההורים שלי יתגרשו. זה היה קשה. לקח לי זמן להתרגל. לפעמים אני פשוט הייתי הולך למיטה וחושב על זה... והייתי מתחיל לבכות." היססתי לפני שנתתי ליד שלי ליפול על זרועו של דראקו שהייתה מונחת על ברכו. ראיתי איך שהוא מניח את ידו על שלי, גורם ללב שלי למהר. מה לכל הרוחות קורה איתי בזמן האחרון?

"אני מניחה שהסיטואציה דומה אבל שונה." הבנתי, מדברת בשקט. "למרות שההורים שלי אף פעם לא התגרשו, אני יודעת איך זה מרגיש להיות בלי אבא בסביבה."

"כן." דראקו הזיז את שיערו מעיניו, ואילץ חיוך על שפתיו המושלמות. "בנימה אופטימית יותר, חולצה יפה." קימטתי את מצחי, מציצה בחולצה הלבנה שלי. הפנים שלי התחממו במהירות כששמתי לב לחזייה הבהירה שלי ניראת מתחת. לא, אני לא ישנה עם חזייה. זה רק עם הבנים בסביבה, החלטתי שכמה ימים לא יזיקו. שיחה טובה.

מתעלמת מהחיוך החצוף של דראקו, באתי להסיר את ידי מהברך שלו כדי לחזות את החזה שלי, אבל הוא עוצר אותי, אצבעו שלובה מעליי. נשכתי את שפתי, רוכנת קדימה במבוכה. ממזר סוטה.

"היי," שיניתי את הנושא במהירות, לפני שיהיה מוזר יותר. "למה ברחת מהחדר שלי קודם?" פניו של דראקו נהיו אדישות ואני ידעתי שהוא לא יגיד לי. מה זה לא היה, אני אצטרך לגלות את בעצמי.

"זה שום דבר."

"שקרן." אמרתי בכעס. "קדימה, דרייק. מה זה היה?"

"זה שום דבר." הוא חזר, יורה בי מבט כזה שבאמת יכול להרוג. לחשוב שהתחלנו להסתדר... אבל אז הבנתי שידו לא עזבה את שלי. אולי לא הייתי צריכה לדחוף אותו. אנחנו מסתדרים בסדר גמור, לא רוצה להרוס דברים עכשיו.

"בסדר." נאנחתי. דראקו גם נאנח, אבל שלו היה יותר לכיוון ההקלה. הסקרנות כרסמה בי. אם דראקו לא יגיד לי, מישהו אחר יכול. אולי אחד הבנים יודע. בדרך זו או אחרת, אני לא יכולה פשוט להניח לזה. אני רוצה לדעת, אבל החלטתי לשחרר אותו לבנתיים. פיהוק ברח מבין שפתיי ובהיסח דעת, ראשי נפל על כתפו של דראקו. הוא נדרך בהפתעה, אבל מהר מאוד נרגע, מאשר לידו להדק את האחיזה סביבי.

"הרמיוני?" דראקו מלמל פתאום. עצמתי את עיניי, מגיבה בצורה פשוטה. "מממ?"

"אנחנו חברים? זאת אומרת, אנחנו עדיין שונאים אחד את השני?" הוא שאל. "אנחנו לא יכולים להכריז על הפסקת אש?" חיוך מחליק על שפתיי. קשה לסלוח את דראקו. אני לא בטוחה אם סלחתי עדיין, אבל אני בהחלט לא שונאת אותו.

"הפסקת אש."

נקודת מבט - דראקו

התעוררתי לצליל מעיכה נוראי מעצמותיי. נאנחתי, מטיח את הכרית על הראשי בסיחרור. אני אפילו לא צריך לשאול כדי לדעת שזה קראב שקפץ עליי עכשיו. זו הייתה אחת מהדרכים המפורסמות שלו להעיר אותי.

"קראב" מחיתי. "רד ממני! אני גמור!" וכך הייתי. אחרי שלא הצלחתי לישון בלילה, הרמיוני מצטרפת אליי, וזה שהיא נירדמה על הכתף שלי, הייתי צריך לשאת את גופתה למיטה. זה היה מאוחר ואז, אז כשהצלחתי להתרסק, ישנתי כמו תינוק.

"כבר צהריים!" קראב הודיע לי. "תזיז את התחת הארור שלך מהמיטה! זה היום האחרון שלנו כאן." הוא דקר את צווארי, מקפץ על הגוף שלי. אם לא הייתי כל כך חלש עכשיו, הייתי דוחף אותו מהמיטה ללא חרטות.

"דראקו!" קראב זימר, תולש את הכרית ממני וזורק אותה הצידה. מתוסכל, הפניתי את ראשי כדי להביט בו. הוא לא רואה כמה מותש אני?

"גאד, דראקו." קראב הרים את גבותיו. "מה השאיר אותך ער כל הלילה שאתה כזה מותש?"

הרמיוני, חשבתי לעצמי. לא רק היא פיזית, אלא גם מנטלית. לא יכולתי להוציא אותה מדעתי. זה מוזר. אף פעם לא חשבתי על בחורה כמו שאני חושב עליה. ובכנות, אני אפילו לא יודע איך אני מרגיש כלפיה. כל מה שידעתי הוא שאני רוצה להיות בסביבתה.

"איפה הרמיוני?" שאלתי, מתעלם מהשאלה של קראב. קראב הרים גבה, מתיישב על גופי ומשלב ידיים.

"האם היא זה מה שהחזיק אותך כל הלילה?

בלעתי רוק, מסמיק טיפה ומביט למטה. "לא יכולנו לישון." לואי גיחך, מושיט יד ופורע את השיער שלי.

"אז החלטתם לשמור על הנכוחות אחד של השני? כמה ידידותי." קראב קרץ. מעמיק את הסומק שלי ואני נאבקתי להסתיר את זה. מעולם לא הסמקתי. למה אני מסמיק?

"אז שחכת מהנשיקה?" שאל קראב. "בינה לבין בלייז?" הידקתי את שיניי, המחשבה על זה גורמת לי להתכווץ.

"לא."

לואי גיחך. "אל תדאג לגבי זה, חבר. אולי זה היה רק הזיה שיכורה." הצהרתו של קראב גרמה לי לחשוב. אולי הוא צודק. יכול להיות שהייתי כל כך שיכור שדמיינתי את זה? אני מאוד מקווה כך. המחשבה על הרמיוני ובלייז הייתה בלתי נסבלת.

"אתה יודע," סימנתי לקראב ודחפתי את עצמי למעלה, מביט בחברי הטוב. "אתמול בלילה, שאלתי אותה אם אפשר לקרוא על הפסקת אש ושנהיה חברים."

קראב לא ניסה להסתיר את מבט ההפתעה שעל פניו. "ומה?"

"היא הסכימה." לא יכולתי שלא לחייך קצת, מציץ על כפות ידייי במבוכה. "אבל אני פשוט לא מרגיש שזה מספיק. אני מרגיש כאילו היא פשוט לא סלחה לי." פתאום, פניו של קראב הפכו לרציניות. הוא התקרב, התיישב לצידי והניח את ידו על הברך שלי. כמו שהרמיוני עשתה לי אתמול, מצאתי את עצמי מחייך קצת.

"זוכר מה אמרתי לך ביום ההוא?" קראב התחיל. "לגבי זה שאת הצריך להוכיח לה שאתה הרבה יותר ממה שאתה הראית לה?" הנהנתי, עיניי נעוצות בשפתיו של קראב בזמן שדיבר, כדי לתפוס כל מילה.

"עכשיו זה הזמן, חבר." הנער המבוגר יותר דחף אותי. "מה אתה הולך לעשות?"

"אני לא יודע," התחלתי לומר, אבל הפסקתי. תיארתי לעצמי נורה צהובה מופיעה מעל ראשי כמו בסרטים. הרעיון שעלה בדעתי היה כל כך מבריק, שהרגשתי שאני מחייך כמו אידיוט מטורף.

"בעצם, אני כן יודע."

נקודת מבט - הרמיוני

התעוררתי מהקול של מישהו מושך את הווילונות, מסנוור אותי באור חזק. כיסיתי את ראשי בשמיכה, פולטת את הגניחה החזקה ביותר. מי זה שעל פני כדור הארץ מעיר אותי כל כך מוקדם? ידי נופלת על המזרן הרך. אני במיטה שלי. דראקו כנראה נשא אותי בחזרה אחרי שנירדמתי על כתפו. אשמה מציפה אותי. אני לא בדיוק אדם קל, במיוחד כשאני ישנה.

"הרמיוני!" קול נשי צייץ והשמיכה נותקה מגופי. נאנחת שוב ומיסתכלת על הדמות שהפריעה לשנתי.

דניאל.

היא חייכה אליי, ידיה על מותניה, ושיערה החום והמתולתל אסוף בקוקו. היא קמה מוקדם, כמו שאני רואה. אבל ברגע שהעיניים שלי נעצרו על השעון, חזרתי בי. כבר היה צהריים. היא לא קמה מוקדם. זאת אני שקמה מאוחר.

"את ישנה הרבה." היא ציינה. "יותר מבלייז ואני נהגתי לחשוב שזה לא אפשרי." היא צחקקה והתחילה ללכת למזוודה שלי ששכבה ליד הארון, פתוחה לרווחה ומבולגנת.

"מה-" עמדתי לשאול אבל היא קטעה אותי.

אל תשאלי שאלות. פשוט לכי להתקלח. אני אביא לך את הבגדים ברגע שאבחר אותם ואז עדיף שתביאי לי לאפר אותך." היא ציוותה. מיליון שאלות לא פתורות מילאו את ראשי. מה קורה פה? למה דניאל רוצה להלביש ולאפר אותי? אנחנו הולכים למסיבה כלשהי שלא ידעתי עליה? הבטתי בה כשהיא זרקה זוג מכנסיים קצרים שלי על כתפה. לא תכננתי ללבוש אותם. אי פעם.

"ובכן, למה את מחכה?!" היא קראה. "צאי לדרך!" עם זאת, ניכנעתי וקפצתי מהמיטה שלי. נראה כאילו אני לא הולכת לקבל הסבר. נאנחתי, גוררת את עצמי למסדרון ולעבר האמבטיה. היה שקט לא רגיל, ותהיתי אם הבנים כבר קמו. כנראה או כנראה שלא. הם בלתי צפויים. עם מחשבה סופית זו, ניכנסתי לחדר האמבטיה ונעלתי את הדלת אחריי.

הפרק הקודם		הפרק הבא