למה אני?

לא עידכנתי חודשששששששששששששש

*בכייייייייייייי*

לא ראוי

חייבת המשך, ועושה המשך!

יאללה

מימי בעטה ברעול הפנים, ואיכשהו כעבור כמה הוא היה מעולף על הרצפה, כפות בחבלים ומאובן. (אני יודעת שנמאס לכם מתיאורי קרב אז דילגתי) 

מימי גררה אותו אל מחוץ לחדר, וגררה אותו במורד המדרגות עם השרביט.

ראשו נחבט בכל מדרגה שהיא עברה בה, והיא נהנתה מהצליל (אוייייייש). 

כשהגיע למטה היא הרחיפה אותו, פתחה פח זבל וזרקה אותו פנימה.

"במקום הראוי לך." זו הייתה המילה הראשונה שאמרה מאז שהתעוררה.

השמש כבר התחילה לעלות מעל גגות הבתים, ומימי שיערה שכבר בסביבות 5-4 בבוקר...

היא באה לעלות למעלה, כשנזכרה בילדים שנלחמו מול הענק.

היא יצאה החוצה, והתמתחה לאור השמש העולה.

הילדים שנלחמו קודם לא נראו בסביבה.

מימי ישבה שם למשך כחצי שעה, וחזרה בראשה שוב ושוב על האירוע, וההדמעות כבר לא עלו לעיניה. היא החליטה שהיא בכתה מספיק, ואם כל חייה הם מלחמות, היא תילחם בחזרה, עד שהיא תנצח.

היא חזרה פנימה, ריעננה את עצמה ויצאה שוב החוצה בשעה 8, ושם, קולין עמד וחייך אליה.

"נו? איך היה הלילה הראשון כאן?" הוא שאל,

מימי החליטה לענות בציניות: "היה ממש בסדר, היות ותקף אותי איזה מטורף באמצע הלילה וענק נלחם בשני ילדים מתחת לבנין..."

החיוך ירד מפניו של קולין והתחלף בתדהמה.

"מההההההההההההההההההההההה???????????????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!-

חייבים להודיע לדמבלדור! דחוף!"

ורץ מהמקום בהיסטריה, שוכח את מימי לגמרי.

מימי, שלא הבינה לאן הוא רץ, פשוט רצה אחריו. מזלה שהיא הייתה מהירה, אחרת הייתה מאבדת אותו בין כל הפניות...

לבסוף הם הגיעו לבנין קטן ואפור, עלו לקומה 3 וקולין נקש על הדלת הימנית בהיסטריה.

כעבור כמה שניות נשמע קול: "מי זה?" 

"זה קולין! בבקשה זה דחוף!"

"היכנס בבקשה" דמבלדור מילמל לחש מתחת לשפמו והדלת נפתחה.

קולין רץ אל השולחן מולו ישב דמבלדור ואמר "את מימי תקף הלילה ביל! חייבים לטפל בזה!" 

דמבלדור הזדקף מעט אך לא הראה שום סימני מצוקה.

"קרא לעלמה בראון לכאן."

"מימי!"

מימי לא שמעה אותו. היא עמדה בפתח המשרד שהיה מעוצב בדיוק כמו הוגוורטס

ובהתה סביב. היא לא מצאה פרט שונה, וחמימות מילאה אותה.

"מימי!" קרא קולין בשנית.

מימי התנערה וניגשה אל השולחן.

"כן?"

דמבלדור פנה אליה: "איפה נמצע עכשיו ביל?"

"ביל?" שאלה מימי

"האדם שהגיע אליך בלילה."

"אה, בפח!"

"סליחה?"

"הכנסתי אותו לפח! הוא קשור, משותק ומאובן!" ואחר כך גיכחה "החתולות מרימות איתו מסיבה...."

"אהה... אני אשמח שתובילי אותנו אל הפח." אמר דמבלדור.

מימי הנהנה וניגשה אל הדלת. קולין צעד אחריה ודמבלדור פסע במאסף, נועל את הדלת אחריו. מימי כבר זכרה את הדרך בעל-פה, והובליה אל הבנין. שם היא פתחה את חדר האשפה, והצביעה אל הפח.

קולין הביט בדמבלדןר, מחכה לפקודה.

דמבלדור כיוון את שרביטו והמכסה התרומם מהר ובהדף.

קולין ניגש, הסתכל פנימה, ומיד נרתע אחורה.

"כן. זה הוא."

דמבלדור הרחיף את ביל החוצה, ונקש פעמים באצבעותיו.

כאילו הגיע מן האוויר, הופיע אוח ענק וחום במהירות.

"מסור לכוחות שיגיעו לכאן מיד."

האוח הבביט סביבו פעם אחת, ובמהירות התרומם ממכסה הפח שישב עליו ועף החוצה.

כמה אנשים שראו אותו, נכנסו לראות מה קורה, ולכן מימי הסיקה שזו הדרך לקריאת מצוקה.

לאחר דקה בערך, הגיעו אנשים לבושים בגלימות כחולות בהירות אל המקום על מטאטים, וזה שנראה המפקד מביניהם פנה ישר אל דמבלדור.

השאר נחתו ונעמדו דום מחוץ לחדר האשפה ובכניסה אליו בעוד הם אוחזים את המטאטים ביד ימין.

מימי חיכתה בזמן שדמבלדור דיבר עם האדם, וקולין ניגש אליה. 

"הם נקראים 'הגלימות הכחולות'." הוא לחש לה.

מימי שמה לב תוך כדי שהוא מסביר לה שלכל אחד מ"הגלימות הכחולות" יש תג בצבע שונה על החזה.

הם בקושי מיצמצו. 

קולין ראה שהיא מביטה עליהם בעניין. "הם אחראים לביטחון, ואת קוראת להם באמצעות 2 נקישות באצבעות ביד שמאל והמחשבה על המילה 'מצוקה'. אחרי זה מגיע אוח, כמו שראית, והוא חום. אם מגיע אוח לבן או שחור, או סוג אחר של ציפור,  העיפי אותה. אסור לך להגיד לה כלום." 

מימי הנהנה, והוסיפה שאלה. 

"ולמה יש להם תגים?"

"זה מסמל דרגות. אני רק יודע ששחור זה הכי גבוה, וכחול כצבע הגלימה זה הכי נמוך. לרוב אם תקראי להם, יפנה אלייך השחור וכל השאר יחכו לפקודה שלו. אלו גדודים שבכל גדוד יש את כל הרמות, היות וחלק שוחכים מה שהם למדו ברמות אחרות. יש בערך 50 גדודים, זה משתנה כל הזמן היות ולפעמים הם עוברים לקרן הנצח. "הוא נרעד.

מימי הנהנה, והביטה באנשים שנאספו סביב לכל הגדוד, מנסים להידחק ולראות מה קרה.

היא די השתעממה, אז היא התחילה לחשוב על הוריה, ועל אחיה הקטן.

קראו לו ניק... הוא היה בן שלוש...

מימי התנערה מתחושת העצב, וראתה שבחוץ החלו לרדת טיפות.

היא אמרה לקולין שהיא רעבה (כן, גם בעולם המתים אתם נעשים רעבים ואתם מזדקקים לאוכל), והם יצאו לשוק למצוא משהו לאכול.

הם קנו קצת ירקות ועוד דברים שנחוצים לארוחה, ווהטיפות נהפכו כבר לגשם סוער והתחילו כבר לפתוח מטריות. קולין זימן לעצמו מטריה, אבל מימי לא רצתה לעמוד מתחתיה.

היא נהנתה מהתחושה הזו, שכה התגעגעה אליה, שבה הטיפות נופלות עליה ואז ראתה אותה.

היא ראתה נערה ג'ינג'ית, מתגנבת לדוכן של פירות, חוטפת כמה תפוחים, ומתחילה לרוץ בלי לשלם עליהם.

קולין פנה אל מימי באותו הרגע בשאלה "איזה לחם את מעדיפה?" והיא אמרה במהירות בל לחשוב "עם מנדרינה." 

"אוקיי" קולין פנה אל המוכר, ועד שהבין וקלט שאין כזה סוג לחם ואמר "הייי..." מימי כבר טסה ברחובות אחרי הבחורה הג'ינג'ית.

כשזו שמה לב למימי האצה אחריה היא הגבירה מהירות, וכך גם מימי.

מימי צעקה אליה, "אני לא אחרייך בגלל התפוחים! לא אכפת לי מהם!"

הנערה הג'ינ'ית זקפה גבה אך המשיכה לרוץ.

היא זרקה חצי מהתפוחים שהיו לה ביד, ומימי התעלמה מהם והמשיכה לרוץ.

הג'ינג'ית עצרה בפתאומיות, ועכשיו חזרה אחורה אל מימי המתנשפת.

היה ניכר בה שהיא חושדת.

היא עצרה כשהייתה ממרחחק של מטר ממימי, וזקפה גבה.

"אז מה את כן רוצה?" היא שאלה.

מימי התנשפה בכבדות. לרוץ את כמות הקילומטרים הזו במהירות הזו הייתה משהו קצת קשה.

"אני רוצה לדעת אם את היית הלילה ברחוב "אקספליארמוס" ונלחמת בענק." היא השתעלה.

-"רגע, זו את ששיתקת אותו?."

-"כן, אני עמדתי מהחלון וחבר שלו טיפס לי אל החדר."

-"וואו."

שתיקה השתררה, עד שלבסוף הג'ינג'ית שוב דיברה.

"סליחה על הריצה הזו. קוראים לי ג'סיקה, או ג'ס, ואני בת 16 או בת 154. מה שנוח יותר."

עיניה של מימי נפערו.

"וואו!!!!!" עכשיו זה היה תורה להתפלא.

"כן, מתתי כשהייתי בת 16 ממגפה קשה. ההורים שלי כמה ימים אחרי. השנה חגגתי 148 מאז המוות שלי.",

"אוווו- את עצובה על זה שמתת?"

"לא. טוב לי כאן.היו לי גם מלא חברים בגילי ויש לי עוד כמה, אבל הרבה מהם עברו לקרן-הנצח, כמו גם ההורים שלי.

כמה דקות אחרי שהם עברו לכאן, עוד לא הספקתי לפגוש אותם והם עברו. שנאו אותם הרבה." היא אמרה בעצב. "הם מתו כמה ימים אחרי..."

מימי ידעה שאין טעם לשאול מה זו קרן הנצח.

התפוחים שקודם ג'סיקה זררקה, התגלגלו חזרה במורד הרחוב, ומימי תפסה אותם.

"אני חייבת לחזור לקולין. את רוצה אולי... לבוא אליי? היום ב 4:00? שנכיר?"

ג'סיקה הנהנה.

"זה בסדר שאקח איתי גם את ידיד שלי?"

"בסדר. איך קוראים לו?"

"הוא היה איתי אתמול בלילה, קוראים לו-

טוב ביי!

מוחעחעחעחעחעחע

ניחשתם מי זה?

הראשון ששולח לי ינשוף עם התגובה מקבל 5 חרמשים.

וואי

השקעתי

לקחו לי שעתיים

יצא ארוך

וגרוע

ומשעמם

תודו

טוב

ביי!

הפרק הקודם