כוח הקסם היהודי

בס"ד

כמה משפטים בבולד לתחילת הפרק. כנראה זה לא היה ברור מספיק, אבל לפי מה שנעמה אמרה בסוף (וגם לפי זה שיש שני פרקים שהם אותו הדבר) - דודו, עדנה, שת, שיר וניר עברו ככולם את החוויה המשונה הזאת בארמון של קורידון. לכולם קרה אותו הדבר, מה שמתואר בפרקים, וכל אחד מהם עבר את זה לבדו. לכן הפרק כתוב בגוף שני, לאדם גנרי, כי זה קרה לכל אחד מהם.

קורידון הוא באמת פרי דמיוני, בניגוד לאשמדאי, נעמה, יוסף, לילית, עזאזל, קטב מרירי ועוד כמה שדים שקפצו לביקור קטן. אני המצאתי את קורידון והשטויות שלו, ואם תכניסו את המילה coridon לגוגל תרגם ותלחצו "אתר שפה" תקבלו את הפירוש של השם שלו. יאללה פרק!

הילל, רומי וענבר הביטו על פיסת הקלף שנעמה נתנה להם לפני שנעלמה. הם קראו אותה שוב ושוב, מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה, מלמטה למעלה, משמאל לימין, ממזרח למערב, שתי וערב, מבפנים אל החוץ ובספירלה. הם החליפו כל אות באות שלפניה, ואז באות שאחריה, ובכל אחת מאותיות האל"ף בי"ת העברי, האנגלי, הערבי, הרוסי, היפני, המנדריני, התילאנדי, הפיניקי ואפילו כתב גזר.

עומר לא היה איתם. עומר ישב לו על גזע עץ כרות, מרוחק מהם, מפחד שאם יתקרב אליהם הם יתנכלו לו או שאולי יהרוס להם את מה שהם מנסים לעשות. הוא היה מכונס בתוך עצמו, מחכה לאיזשהו שלד שיבוא אליו ויבצע בו את זממו ויסיים את הסיפור הזה. לא טוב לא פה והוא רוצה לחזור הביתה.

"ילד, מה אתה עושה פה לבד?"

עומר קפץ בבהלה כששמע את הקול, מפחד שאיזה שד מטריד מצא אותו, אבל זה בסך הכל היה דודו.

דודו! הם חזרו!

"הילל!" קולה של שיר נשמע, היא רצה לעברו וחיבקה אותו בעוז. הילל החזיר לה חיבוק חם ומפנק. השיער שלה, שהיה מפוזר ומבולגן, שמנוני ועלוב עם ענפים וגרגירי בוץ בתוכו, נכנס לתוך אפו של הילל בשעה שהתחבקו. הוא לקח נשימה עמוקה, ממלא את ריאותיו בריח של שיר.

"איזה ריח משכר," הוא אמר, "הרבה יותר טוב מהארומה המשרדית שהייתה לך שם, במוסד."

שיר רק הידקה את החיבוק שלה, במקום להחזיר עקיצה.

ניר ניגש לרומי. "שלום," הוא אמר לה, "מה זה הדף הזה? איפה הייתם? מצאתם את בניהו? מה עומר עושה?"

"איך יגעתם איפה למצוא אותנו?" שאלה שיר.

ניר הצביע על שת, שהיה עסוק במכשיר הטלפון שלו.

"מסתבר שהמכשיר הזה יכול לאתר אתכם," הוא ענה.

"ספרו לנו מה זה," אמרה עדנה והצביעה על הפתק, "מה קרה?"

"זה כתוב פה," אמר ענבר, "אמנם זה רק הסוף של מה שקרה, וההתחלה הייתה גם היא די מסעירה, אבל אני לא הייתי שם."

בזמן שענבר סיפר את סיפורם של הילל, עומר ורומי במלון טראגוב, שהתגלה שזה בעצם "בוגארט" מהסוף להתחלה, דודו זימן כיסא עץ בשרביטו והתיישב ליד עומר המכווץ.

"מה יש?" שאל אותו דודו, "אני לא יכול לראות מישהו במצב כזה."

"תתרחק ממני," אמר לו עומר, "מה אתה רוצה ממני?"

"שתהיה שמח," אמר דודו.

"אני לא יכול להיות שמח," אמר עומר, "לא כשכולכם פה מתנגדים לי."

"מתנגדים לך?" התפלא דודו, "מה זה אומר?"

"זה אומר שענבר ורומי מבלים להם יחד, ניר עזב את אשתו ההריונית רק כדי לשמור עליי, אתם כולכם מסתדרים לכם במסע הזה ורק אני פה עושה בעיות. אני מבין למה אתם לא סומכים עליי, למה אין לי אף אחד שאוהב אותי. ואל תגיד לי שזה לא נכון, כבר ניסו לעשות לי את השיחה הזאת מספיק פעמים," ענה עומר.

דודו נאנח. "אתה לא רוצה לדבר? קצת לצחוק? לשמוח? תראה, כולם פה בריאים ושלמים למרות שעברנו עכשיו כמה זוועות, אתה יודע, הלכנו לאיזה שד פסיכי שהשאיר לי מסכרת קטנה על שורש כף היד."

דודו הביט בפרצוף שקורידון השאיר לו, שחייך חיוך רחב ומטריד.

"זה מלחיץ, דבר כזה," אמר דודו, "אבל בכל זאת אנחנו כאן איתך, עומר, אתה כאן מסיבה. אז מה אם אתה מרגיש שאתה לא עושה כלום? מה כבר אני עשיתי?"

"אתה הסעת אותנו לפה בשטיח," ענה עומר.

"בסופו של דבר זה היה אשמדאי, ואז אני ושת עשינו קצת בלאגן עם לילית, וזהו. פה הסתיימה התרומה שלי," ענה דודו, "וזה לא שיש לי להפסיד הרבה. אין לי משפחה אוהבת כמו לך."

"יש לי רק אימא משוגעת שלא מכירה מציאות אחרת," ענה עומר, "וכולם חושבים שהיא גולדי. אפילו אני השתכנעתי בשטות הזאת."

"יותר ממה שיש לי," אמר דודו, "הילדים שלי שונאים אותי וההורים שלי מתו לפני שנים. אני לבד בעולם הזה ואני מתפרנס כנהג בעבודות מזדמנות. רק במזל מצאתי את העבודה הזאת. ותחשוב כמה דודואים יש בארץ שלא היה להם מזל כמו שלי, וכשאני אחזור לדירת החדר בנס ציונה שבה אני גר אני אקבל תלוש משכורת מפנק על הדבר הזה שאמנם יעזור לי להתקיים, אבל איזו משמעות תהיה לחיים שלי אחרי שאחזור? כלום. אבל עכשיו אני נמצא פה במשהו שכן יש לו פה משמעות, מבין? פה אנחנו צריכים לעשות את מה שטוב."

"אבל הם מסתדרים בלעדינו!" ענה עומר, "תראה!"

שאר חברי הקבוצה ישבו בקרחת היער במעגל על האדמה, כששיר בדיוק סיימה לספר על מה שנעמה אמרה לה כשהביאה לה את הפתק עם המספרים.

"זהו, ואז היא נעלמה, וכולם הופיעו סביבי," אמרה שיר, "ומסתבר שכולנו עברנו את הדבר הזה אצל קורידון. ממש משונה. אף אחד מאיתנו גם לא שמע עליו לפני כן, גם לא עדנה או שת. ועכשיו כולנו נגועים."

"ואיך אנחנו מפענחים את הצופן?" שאל הילל, "איך אנחנו מגלים איפה בניהו נמצא?"

עדנה נעמדה בייאוש. "אתם לא מבינים?" היא אמרה, "אתם, הילל ורומי, אמרתם שהיה במלון ההוא גם בחור שתקן אחד. אני מוכנה להתערב איתכם שזה היה בניהו."

"מה הסבירות שזה יהיה הוא?" שאלה רומי, "אנחנו לא יודעים אם הוא חי בכלל. אנחנו צריכים לפענח את הצופן בשביל זה."

"אז טוב שיש מפתח," ענה ניר, "אילו רק היינו יודעים איך הוא פותח את הצופן."

כשעומר שמע את זה הוא לא היה יכול לעצור בעצמו. נכון, הוא לא סומך עליהם, הוא מרגיש לא אהוב, אבל יש משהו חשוב יותר מזה, וזה הצלחת המשימה שלהם. אז הוא יאמר להם את מה שהוא יודע ויחזור להתמרמר בצד מיד לאחר מכן.

"עומר! חזרת אלינו!" אמרה לו רומי בחיוך מתוק כמו תפוח בדבש. עומר חייך בצורה לא רצונית. רומי המעצבנת. היא מוציאה אותו מהמוד העצבני.

"אני יודע," אמר עומר, "זה קוד כזה שכל מספר מייצג מילה מסוימת במסמל מסוים. יש איזשהו טקסט ורשימת מספרים, וצריך להחליף כל מספר במילה שהמספר הסידורי שלה הוא המספר הזה."

"מה?" שאל ענבר בבלבול.

עומר בלע רוק והמשיך לדבר. "לדוגמה בצופן שנעמה הביאה לנו," הוא אמר, "נניח שרשום במפתח שנעמה הביאה לכם את המספר אחת. מה המילה הראשונה בצופן?"

שיר בחנה את הפתק. "השוטטות," היא הקריאה.

"יפה," אמר עומר, "אז את המספר אחת צריך להחליף במילה 'השוטטות'. מה המילה השישית?"

שיר ספרה שש מילים. "לא," היא הקריאה.

"יפה אז את המספר שש במפתח נחליף במילה 'לא'."

"תראה, עומר, זה רעיון יפה, אבל קצת לא ישים. אתה מבין?" אמרה לו שיר, "יש פה יותר מאלף וחמש מאות מילים, והמספרים במפתח גדולים בהתאם. מה, אתה מצפה שעכשיו נספור את המילים שוב ושוב?"

"כן," אמר עומר, "שכל אחד ייקח מילה או שתיים, יספור ויחליף אותה. אנחנו לא מעט אנשים."

כולם הביטו אלה באלה.

"טוב," אמר שת, "אני סופר את כל המילים עד מאה ומחליף אותן במפתח שלי."

"היי, יש רק שלוש מילים כאלה," אמר דודו, "זה לא הוגן. אני אקח את כל מה שגדול מאלף."

"וואו, משימה קשה," אמרה רומי, "אני אקח את כל מה שבין מאה למאתיים."

וכך הם חילקו את העבודה ביניהם. בעזרת קסם הם שיכפלו את הצפנים והמפתחות והתחילו לספור מילים, כשכל אחד מהם שלף עט ורשם הערות ופירושים על הדפים שלו.

"בואנ'ה, כתובה פה כל מילה אפשרית!" אמר ענבר בהתלהבות כשגילה שהמילה הארבע מאות שישים ושבע היא "בהוגוורטס", "איך אמרנו או השתמשנו בכולם? זה מדהים!"

"יש פה כמה משחקי מילים," אמר ניר כשספר ארבע מאות ושבעים מילים ומצא את המילה "פה".

"יש כמה הפניות למילים שונות שכולן המילה 'לא'," התלונן הילל.

"די, יהיה בסדר," אמרה לו שיר שספרה גם היא, "הנה, תראה, כבר יש לי את המשפט הראשון."

כולם השתתקו והביטו בה, ושיר הקריאה: "בניהו נמצא במקום מאוד לא צפוי."

"טוב, המשפט הזה הוא דווקא מאוד צפוי," העיר עומר בציניות. ענבר לא היה יכול להתאפק שלא לגחך.

"שתוק!" צעק עליו עומר.

"טוב, סליחה, מה כבר אמרתי?..." מלמל ענבר בשקט. הוא לא אהב את עומר החדש.

"תבדקו אם יש מספרים שחוזרים על עצמם," אמר שת, "אולי זה יצמצם את העבודה."

"דווקא מי שחיבר את הקוד הזה עשה עבודה די טובה," העירה עדנה, "הנה, המילה שמופיעה פה הכי הרבה פעמים היא המילה 'הוא', אבל בכל פעם היא מיוצגת על ידי מספר אחר."

"הוא... לא...." פיענח ניר, "טוב, חבר'ה, בניהו לא בהוגוורטס."

"הוא חי?" שאלה רומי.

"כן," אמר דודו, "1216 זה 'בחיים'. כמה זה 131?"

"'הוא'" ענתה רומי.

"אז כן, הוא בחיים," ענה דודו.

"אוי, זה לא טוב," אמרה שיר, "המילה במקום ה1045 היא 'הגשם'. מה זה יכול להיות?"

"מה המילה שלפניה?" שאל אותה הילל.

שיר עיינה בצופן. "ביער," היא ענתה.

"לא, לא המילה בצופן, המילה במפתח," ענה הילל.

שיר הביטה ברצף המספרים, ואז ספרה מילים בטקסט שנעמה השאירה.

"ב... ביער," היא ענתה, "זו אותה מילה."

"מעניין, יכול להיות שעדנה צודקת?" שאל הילל.

"בוודאי שאני צודקת," אמרה עדנה, "קדימה, אילו מילים נשארו?"

"1382, 789 ו6," אמר שת, "ו6 זה 'לא' כמו שאמרנו."

"מה שאומר," אמרה רומי, "שסיימנו..."

כל אחד הביט בדף שלו, שהיה מלא בהערות שלו ושל האחרים. מול עיניהם היה הרמז שנעמה העבירה להם בשני חלקים, הרמז שהם עברו דברים רבים כדי להשיג אותו, וזה מה שהיה כתוב בו:

"בניהו נמצא במקום מאוד לא צפוי. הוא קרוב. הוא בחיים. הוא לא בהוגוורטס או בקסטלוברושו, הוא כאן, ביער הגשם. הוא לא בארץ. הוא ממש פה."

"טוב, אם זה לא אומר שאני צודקת ושהשתקן ההוא היה בניהו, אני לא יודעת מה כן," אמר עדנה, "והיער כל כך גדול, איך נמצא אותו?"

"לו רק היה לנו איזה חפץ שהיה שייך לו שהיינו יכולים להשתמש בו," אמר הילל, "אני מכיר כישוף איתור מצויין."

"אז בואו פשוט נאתר אותו," אמר שת, "החזיקו בי חזק! אציו בניהו!"

כישוף כזה יכול לעבוד רק אם בניהו היה בקרבת מקום, והוא אכן היה. מיד שת והשאר שאחזו בו חזק נעו קדימה לעבר העצים. הם עברו דרכם בזהירות ועם זאת במהירות גדולה כך שהכל היה נראה מטושטש סביבם, ותוך מספר שניות הם ריחפו בגובה של סנטימטר באוויר מרוב שנעו במהירות מבעד לעצים. בדיעבד זו הייתה יכולה להיות חוויה מלאת אדרנלין, בה כולם היו נהנים עד אין קץ, אם לא אחד מחברי הצוות שהיה צריך להיות מחובר לאדמה כל הזמן.

בהתחלה זה כאב. השורש שחיבר את ענבר לקרקע היה מתוח כתוצאה מהמהירות והריחוף, ומכך שלא פעם הם ריחפו מעל סלעים או אבנים ולא מעל האדמה הטהורה כך שחבל הטבור שלו נאלץ לבצע עיקופים כדי לעמוד בקצב המהיר. אבל ענבר היה רגוע, הוא הרגיש שהוא הולך לשרוד את התעופה הקטנה ההיא. הביטחון שלו התחזק כשהוא ראה שהם הגיעו לקרחת יער שעל אדמתה צמח דשא צפוף וירוק, כל כך הרבה דשא שלגרוך עליו הרגיש כמו לדרוך על ענן. מה שהיה מנחם עוד יותר היה שבמרכז קרחת היער ישב האדם הנמוך והקירח שהילל, רומי ועומר תיארו, ושמולו עמד קוסם ששוחח איתו.

אך לדאבונו של ענבר, הנחיתה הייתה מהירה מדי, וחבל הטבור שבין כה היה מאחור התנתק ברגע שגופו החסון של ענבר נחבט בקרקע. ענבר עבר דברים רבים בחייו. הוא נלחם באש ובני אדם, בזבובים גדולים, שדים ורוחות. לא כך הוא רצה למות. זה לא הוגן.

הראשונה שהבחינה בכך שמשהו לא בסדר בענבר הייתה רומי. השורש הכרות שיצא מטבורו ונגדע באיבה במרחק של כחצי מטר ממנו היה תלוי מגופו של ענבר ברפיון. ענבר עצמו שכב על הקרקע, חסר אונים או כח שיסייע לו להיעמד. הנשימות המהירות שלו העידו על כך שמצבו לא טוב, וגם העובדה שמהקצה הגדום של השורש שלו יצאו אבקנים קטנים, צהובים וזוהרים שהתפעפעו עם האוויר לא עודדה אותו ואת רומי במיוחד. זה היה נראה כאילו כח החיים שלו הולך ממנו.

"לא," אמרה רומי בקור, "אתה לא תמות היום."

היא התיישבה לצידו על הדשא ואחזה בידו. "מה אפשר לעשות כדי להציל אותך?"

ענבר הניד בראשו חלושות, כאילו אומר שאין מה לעשות.

"אתה הצלת אותי מבעל זבוב, אתה הבאת אותנו לרמז הראשון שיוביל אותנו לבניהו, אתה עזרת לנו למצוא את הטבעות, אתה לא יכול ללכת! לא ככה! לא בתאונה המזורגגת הזו!" המשיכה רומי לדבר, "אתה דאגת לי כל כך במסירות! אתה אדם-סליחה, אדן שדה כל כך טוב ואצילי. אתה תישאר בחיים! מבין?"

ענבר הנהן בראשו בחולשה, ממשיך להתנשם במהירות. שאר חברי הקבוצה כבר התגודדו סביבו, מתרחקים מבניהו והקוסם ששוחח איתו כאילו הם לא קיימים.

"זה אבוד, רומי," לחש לה הילל בעדינות באוזן. רומי הנהנה, הראייה שלה מטשטשת בגלל הדמעות שמאיימות לצאת.

דודו הביט המום. "זהו? ככה? כל כך מהר? פשוט למות?" הוא שאל.

ענבר חייך בשעשוע. הוא תמיד אהב את התמימות של דודו, אבל המוות אורב תמיד מעבר לפינה. אלה פשוט האנשים שבוחרים להתעלם ממנו.

ענבר סקר בעיניו את כל מי שעמד סביבו. שיר הביטה בו בעצב, עדנה ושת התלחששו ביניהם, כאילו הם חושבים על דרך להציל אותו. ענבר הרגיש חיבה כה עזה עבור האנשים האלה. הוא בחר לעזור להם כי... כי... למה באמת? כנראה מתוך רצון טוב, והם קיבלו אותו כאילו היה אחד מהם כל הזמן. הוא לעולם לא יטיל דופי בבני אדם, אפילו אם הם סולדים ממנו.

"עו...עו.." החל ענבר לומר חלושות, מנסה לקרוא לעומר. עומר מעולם לא סימפט אותו במיוחד, אבל זה לא משנה. הוא רוצה להיפרד ממנו כראוי.

"אתה רוצה את עומר?" שאלה שיר בהבנה, וניר ניגש לקרוא לעומר שעמד במרחק מה מהם. עומר ניגש לשם באי רצון.

ענבר סימן לעומר שיתקרב ולחש באזנו, "תשמור... על... רומי..."

האבקנים הזהובים חדלו מלהתאייד באוויר וענבר נבלע באדמה המלאה דשא. מקום כל כך יפה למות בו.

"May I help you?" שאל אותם מישהו במבטא אנגלי כלשהו, אבל הם רק המשיכו להביט בחלקת הדשא שבה האדמה טמנה את ענבר.

"זה נגמר, זהו," אמר שת, "תיארנו לעצמנו מראש שדברים כאלה יקרו. יש לנו משימה."

שת ועדנה ניגשו לעבר בניהו והאדם ששוחח עימו. האדם ההוא היה זה ששאל אותם אם אפשר לעזור להם, כך גילו שת ועדנה.

ובינתיים, רומי שכרעה על ברכיה מעל הדשא, עדיין המומה ממה שקרה לנגד עיניה באותו הרגע ומכל מה שעבר עליה באותו היום, אם כי השהייה במלון טראגוב נמשכה יומיים.

שיר והילל ניגשו אליה, כרעו לצידה והציפו אותה במילות נחמה.

עומר, עדיין בריחוק מסויים מהשאר, עמד בקצה קרחת היער והפנה את גבו אליהם.

באופן כמעט אוטומטי, דודו התכונן לגשת אליו, אבל ניר אחז בזרועו ועצר אותו.

"אנחנו לא כופים את עצמינו," אמר לו ניר, "אם עומר מרגיש שזה מה שטוב בשבילו לעשות אז זה מה שנעשה."

"אבל תראה אותו!" המשיך דודו, "מסכן הילד!"

"אבל זו עדיין בחירה שלו," המשיך ניר, "ואם הוא לא רוצה לעזור לנו כרגע, לא שמישהו אחר כן עושה משהו עכשיו, זה לא מפריע לנו וזה לא ענייננו."

רומי, לעומת זאת, חשה את ההיפך הגמור מריחוק. היא הייתה עטופה בשיר והילל שלא הפיסקו לעודד אותה עד שאמרה להם, "עם כמה שאתם מדברים על עדנה שהיא אימהית, עם כל הדאגה והמסירות שלכם כלפינו אתם באמת כמו זוג הורים."

שיר הביטה בהילל, מסמיקה עד השורשים הבלונדיניים של שיערה החום. הילל, לעומתה, דווקא נראה משועשע מכל העניין.

סופסוף הקוסם הבריטי ההוא עזב את בניהו ושת ועדנה ניגשו אליו.

"מסכן," מלמל בניהו בקול שקט מאוד, כל כך שקט שכדי לשמוע אותו היו עדנה ושת צריכים להתקרב אליו, "הוא רק גילה לא מזמן על סטיבן רוזנברג."

"מי?" שאל שת בבלבול.

"אה," המשיך בניהו בשקט, "הוא היה חברו הטוב של הארי... חלק מהרביעיה המפורסמת של הארי, סטיבן, רון והרמיוני. אבל סטיבן עשה טעות וגילה את הסוד. הוא עבר את התלאות שאשמדאי העביר אותו. לקראת סוף הקרב על הוגוורטס הוא גילה איזה הורקרוקס או משהו שהיה אמור לסייע לו להביס את וולדמורט, אבל זה גם גרם לו לאכול את השרביט ולסיים את הסיפור. הוא שכח מהם והם שכחו ממנו עד ש... עד שאיכשהו הארי פוטר גילה עליו, וזה הביא אותו אליי. אבל לא יכולתי לעזור לו. מה שהיה היה. הוא יכול לצאת ולחפש את סטיבן, אבל סטיבן לעולם לא יחזור להיות קוסם."

"איך הוא יכול לחפש מישהו שהוא לא זוכר?" שאלה עדנה, "הוא לא יודע איך הוא נראה או נשמע או מה תכונות האופי שלו או מה הוא עשה. הוא רק יודע שהוא קיים."

"תסמכי עליו," ענה בניהו באותו קול שקט, "הוא האדם עם ההשפעה הגדולה ביותר בעולם הספורט האירופי."

"ס-ספורט?" שאל שת בבלבול.

בניהו הנמיך את קולו יותר, ולחש להם באוזן: "אל תגידו לי שאתם לא יודעים שהארי הוא מחפש הקווידיץ' הטוב ביותר בכל האי הבריטי..."

שת ועדנה החליפו מבטים מבולבלים. מקום העבודה של הארי פוטר היה הדאגה האחרונה שלהם, אבל עדיין היה משהו מפתיע במידע הזה.

"ועכשיו, מה אתם עושים פה ומדוע הבאתם אדן שדה לקרחת היער שלי?" שאל אותם בניהו, משקיף על שאר חברי הצוות שהמשיכו לנחם זה את זה במרחק מה מבניהו, שת ועדנה שסיפרו לו את כל קורותיהם - על אילון שגילה את הסוד, על מה שיוסף, רהב ובהמשך אשמדאי, סיפרו להם, על ענבר שעזר להם ועל כל מה שקרה להם, כשבמרכז הסיפור עולה הבקשה הגדולה מבניהו שיסביר להם מה לעשות.

"אתה עשית את זה כמה פעמים," הסביר לו שת, "אתה ויתרת על החלק שלך בסוד. אתה נחשב למומחה עולמי בדברים האלה, בטח בגלל זה הארי פוטר בא עד אליך. ואתה עדיין יודע מה עלינו לעשות כדי להציל את הילד המסכן."

בניהו נע באי נוחות על הדשא עליו ישב ישיבה מזרחית. בגלימה האפורה שלו כיסתה את כל גופו מלבד ראשו הקירח וכפות ידיו השמנמנות שהתחככו זו בזו.

"בחיי, למה הבאתם אותו הנה?" הוא לחש, "המקום הזה דוחה אותם ישירות. זה הורג אותם."

שת ועדנה החליפו מבטים המומים.

"זה הורג אותם? לא לחש הזימון?" שאל שת בהלם, "למה?"

"כי אני לא רוצה אותם פה איתי," אמר להם בניהו.

"למה?" שאלה עדנה, "מה הם עשו לך?"

"זה לא הם..." מלמל בניהו כל כך בשקט שאפילו הדשא לא שמע, "זה האנטומיה שלהם. היא לא מסוגלת להתקרב אליי."

"כלומר?..." ניסה לדובב אותו שת.

"כלומר, שבתור מישהו ששיקוי האנקה מחזיק אותו בחיים," הסביר בניהו, "הכוח היהודי שמחזיק אותי הוא בעצם כוח קסם של שד כלשהו."

"אשמדאי," הסיקה עדנה.

"כן, אבל אני לא אומר את השם שלו... אז מה אם אתם כן אומרים. לי אין את עומר הזה לצידי," לחש בניהו, "כח החיים שלי הוא מהשד הזה. לכן, באופן טבעי, החיים שלי סולדים מכל דבר שבא להרוס אותם, כי החיים שלי יודעים מה מבטל את הכוח היהודי. אני צריך להשחיל את הטבעת שלי סביב שורש של אדן שדה, אבל רק כזה שהראה נכונות לעזור לי. לאחר שהשורש יבש לחלוטין מכוח החיים שלו, הוא יספוג את כוח החיים של השד שטמוע בתוכי."

"כוח החיים?" שאלה עדנה בבלבול.

"נו, הפיות הקטנות והצהובות האלה שיצאו מהחבל של אדן השדה שהבאתם איתכם," הסביר בניהו, "הרעיון הוא שרכיבי השיקוי, חלמון קוקאטריס ושיליה של אדן שדה, הם מרכיבי חיים. החלמון הוא מלאי מזון עבור אפרוח המתפתח בביצה, כלומר, הוא הכחרי לקיום חיים, אך מדובר בחיים שאינם תלויים באימו הקוקאטריסית שהטילה את הביצה. ולעומת זאת, השיליה היא איבר שמתפתח יחד עם העובר במהלך ההיריון אצל נקבות יונקים. תפקידה העיקרי לאפשר חילוף חומרים בין האם לעובר ולהגן עליו מפני חבלות ומפני חדירת מזיקים אל העובר. השליה נושאת את החומר התורשתי של העובר, אולם היא אינה חלק מהעובר ואינה חלק מהאם. השליה ממוקמת בדופן הרחם וממנה יוצא חבל הטבור. היא מדגישה את הקשר התמידי בין התינוק לאימו, בניגוד לחלמון, וזו צורה שנייה של חיים. חיים חדשים מלאים ברגש, ולכן ברגע שמכניסים את השיליה לתערוב השיקוי לפני החלמון, מתקבל שיקוי הרגש - אנו מדגישים שהחשיבות בעניין היא הקרבה בין הילד לאימו, ורק לאחר מכן האוכל שהיא מספקת לו, ושהוא מסוגל לאכול אותו גם בלעדיה. ואם הופכים את סדר המרכיבים, מתקבל שיקוי האנקה - אנו מדגישים את חשיבות ההישרדות על פני האהבה, וזהו טבע השדים - להרוס. כך נוצרים חיי שד ברקיחת השיקוי, ובשתייתו הם גוזלים את חיי השד משאר האנשים ששתו את השיקוי או מהשד עצמו כאשר אין אנשים קרובים ששתו את השיקוי."

"אבל תמיד יש אנשים קרובים," הוסיפה עדנה.

"נכון," אמר בניהו, "ולכן, מלבד האדם הראשון ששתה את השיקוי, כל מי ששותה את השיקוי מקבל חלק מהכוח שנמצא אצל בני האדם. לכן, יהיה זה אך טבעי להוציא את החיים האפלים של השד בעזרת חבל הטבור של אדן השדה, שהוא המרכיב הגורם לחיים בין היתר, והוא גם סימפטי יותר מקוקאטריס."

"יכול להיות שגם עם ביצת קוקאטריס יהיה אפשר להוציא את כוח החיים של השד?" שאל שת.

"יכול להיות, אם כי מעולם לא ניסיתי," ענה בניהו באותו קול לוחש, "ולכן התהליך הוא לקשור סביבך את השורש של אדן השדה שהראה נכונות לעזור, כאשר סביבו מושחלת טבעת הקסם שלך. על החבל להיות צמוד לגופך, וכך גם על הטבעת, כי היא הגשר בין הקסם הפנימי שלך ושל כוח החיים שלך לבין הקסם וכוח החיים שנמצא באוויר סביבנו ובתוך אנשים אחרים. קשור את זה סביבך לפני שתלך לישון, ובבוקר המחרת הכוח ישוב לאותו השד. כי כך אתה מוציא מכוח החיים שלך את כוח החיים שלו, וכוח החיים שלו נמשך אל מקורו - אל השד - באופן טבעי. לכן אדני שדה לא יכולים להתקרב הנה מבלי למות, כי כוח החיים שלי תלוי בשיקוי האנקה ושורשים של אדני שדה מבטלים אותו."

"רגע, טבעת? מה? על איזו טבעת מדובר?" שאלה עדנה.

"טבעות הקסם שלכם," לחש בניהו.

"כנראה כמו שיש להילל, רומי ועומר," ענה לה שת בלחישה ועדנה הנהנה בהבנה.

"מה, אין לכם טבעות קסם?" שאל בניהו, "אז איך אתם מבצעים קסמים?"

"בעזרת שרביט..." ענתה עדנה במבוכה והוציאה את שרביטה בעצב מדש גלימתה.

"אה, כמו הקוסם האנגלי ההוא," אמר בניהו, "לכן מי שאוכל את השרביט מאבד גם את זכרונותיו והקסם שלו. כי כאשר כוח הקסם היהודי של השד יוצא ממנו, גם כוח הקסם האישי של סטיבן יצא, כי כך הוא השמיד את הגשר בין כוח הקסם והחיים שלו לבין העולם החיצון - השרביט. לכן הקסם וכל החיים שהוא חי כתוצאה מקסם נעלמו. לכן, כדי לבטל את נוכחות כוח החיים של השד אצלך, עליך לנהוג כפי שאמרתי ולא כפי שנאמר לך בשיטה השטחית ההיא של לאכול את השרביט."

"תודה, בניהו," אמר שת, "תודה מקרב לב, זה מה שחיפשנו בכל הזמן הזה."

"קחו את השורש של אדן השדה שמת כאן," אמר בניהו, "לפי הסיפור שלכם הוא היה מסור לכם."

"איך? הוא נבלע באדמה," אמרה עדנה.

"האדמה בלעה אותו בגלל כוח החיים שלי, אני יכול לגרום לו לצאת," אמר בניהו והניף את אצבעו שעליה הייתה הטבעת שלו. חבל הטבור של ענבר יצא מהאדמה בה נבלע, להפתעת שאר חברי הקבוצה שכלל לא שמו לב לשת, ענבר ובניהו.

"אגב, מה עשית במלון טראגוב?" שאלה אותו עדנה.

"איפה?" שאל בניהו, "בשלוש מאות השנים האחרונות לא יצאתי מקרחת העיר הזו. אולי זה היה חלק מהרמז שהשדה ההיא, נעמה, ניסתה לתת לכם."

"בסדר... תודה," אמרה לו עדנה, והיא ושת ניגשו לשאר חברי הקבוצה כדי לאסוף את השורש של ענבר, שהוא הדבר האחרון שענבר עשה למענם, ולצאת בחזרה לישראל.

בניהו הביט בעדנה ושת בעצב. במהלך כל השיחה שלהם, הפרצוף המחייך על פרק ידם הבהיר לבניהו שהם כאן על זמן שאול. קורידון כבר בדרך אליהם.

הפרק הקודם		הפרק הבא