הבית החמישי // גמור

אחרי 11 שנים

התיישבתי בכיסא המרוווח שלי והבטתי בפניו של היידן, האמריקאי.

הוא עובר את טקס החניכה.

המצאתי אותו בעצמי.

לא עלה שום רגש על פניו כאשר החרב חיטטה בתוך הוורידים שלו וציירה את האות S על פרק כף ידו הימנית.

טיפת דם ירדה במורד הפיתולים של האות ונפלה על הרצפה.

חייכתי אליו. הוא חמוד.

היא הייתה רוצה שאלבוס הבן אלף הזה כבר יתחתן איתי.

כבר נפרדנו. כי הוא נאמן לדעתו של משפחתו.

הוא אמר שאם אני הופכת להיות אדונית האופל הראשונה בהסטוריה אנחנו צריכים להפסיק את הקשר המטומטם שהיה לנו.

הוא רק ריחם עליי.

עכשיו אני מרחמת עליו.

הוא הולך להפסיד.

דווקא אהבתי אותו. אי שם כשהייתי בת 14. הפסקתי.

שם הוא אמר שאני לא ברמה שלו.

או משהו כזה.

אבל זה לא משנה.

כי אנשים רואים שהוא חלש ושאם הם לא יצטרפו אליי הם ימותו.

כמו היידן. הקוסם הכי טוב שיש לנו.

אחד מיועציי הקרובים אליי ביותר הציע שנקרא לצבא שלנו צבא Snake.

כי הוא ידע שהם ישאלו למה S ולא האות הראשונה שלי.

כולם פוחדים מהנחשים. כולם. גם אלבוס פוטר.

הוא מפחד ממני. כי הוא יודע, כמו כל היועצים הקרובים שלי, למה קראתי לצבא "נחש".

כי זאת הייתה החיה האהובה על שרלוט.

היא הייתה גם בסלית'רין.

אני שנאתי את הבית שלי. אבל הייתי מרוצה שאני לפחות שם.

אבל רק הוא והצבא שלו יודעים את זה.

כי הוא סיפר לכולם שאני הייתי בבית למוגלגים. רולינג.

שנאתי את המקום הזה.

שמו אותו שם במקום החדר הישן של תולדות הקסם.

רק בנו חדרי שינה ושמו ספות.

היידן התקרב אל הכיסא שלי, הביט בי לכמה שניות ואז כרע ברך.

הוא הרים את ידו הימנית והראה לי את פרק ידו.

שילבתי את ידי בשלו, ועוזרי הנאמן, הוגו, הניף את שרביטו והנדיר את היידן את הנדר הכובל.

עוד רעיון שלי.

לא ממש הקשבתי.

ידעתי את השאלות בעל פה.

אחרי שהשתחררתי ממנו ציוותי מכולם לצאת מהחדר.

היה להם איזה פיגוע לעשות.

הוצאתי את התמונה הישנה מכיסי.

ליטפתי את פנייה היפות והדו מימדיות.

דמעה ירדה מעיניי, אבל היא התאדתה מהר.

זה קורה כשאני עצבנית על עצמי.

יצאתי מהביניין.

רציתי שיראו אותי.

בדרך כלל אני לא יוצאת.

הלכתי ברגל לכיוון הדבר הכי מוכר לי ב11 השנים האחרונות.

זה היה הבית שלי. אבל אף פעם לא רציתי ללכת אליו.

אוהו. הגעתי.

הקיר הגדול המוכר נפרש על פניי.

'נבנה לזכר שרלוט ווינק, שהקריבה את חייה כדי שאחותה, מיי ווינק, תחייה, כאשר ניסתה להתאבד', היה כתוב באותיות שחורות וגדולות.

"כל מה ששמעתי עלייך נכון אז", שמעתי קול מאחוריי.

הסתובבתי באיטיות עם שרביט שלוף.

"אוי, אלבוס", אמרתי וחייכתי חיוך מרושע קטן, "אחחח, אני שונאת אותך", יריתי קללה ירוקה לעברו אבל היא עברה דרכו ופגעה בעץ.

"ואתה עדיין נבהלת", ציקצקתי בלשוני והעלמתי את הפטרונוס.

המטומטם גרם לכך שיהיה לו פטרונוס בצורת עצמו.

כישפתי זר פרחים אדום והדבקתי אותו לקיר.

הלכתי אחורה והסתכלתי על הקיר.

הוא מיוחד.

הוא הקיר זיכרון היחידי בעולם שמכוסה בפרחים אדומים.

הטלפון המוגלגי שלי צילצל.

יועציי אמרו שכדאי שיהיה לי טלפון מוגלגי כדי שהקוסמים לא יחשדו בי.

"הלו?", אמרתי לטלפון. איזו המצאה נוראה ומטומטמת.

כשהקול דיבר קפא דמי, "היי מיימו".

הפרק הקודם