האויב האחרון

תודה על התגובות (:

לא הפרק הכי טוב שיש. אשמח לתגובות בונות.

פרק 16: שינויים

אמילי לא הצליחה להחליט האם כיכר גרימולד מספר 12 מוצאת חן בעיניה או לא. כשהוריה אמרו לה שהם עוזבים את ארצות הברית וחוזרים לאנגליה כדי לחיות בעולם הקוסמים, היא הייתה עצובה לנוכח המחשבה שעליה להיפרד מחברותיה שבבית ולעבור לגור במקום אחר. אבל העצבות הזו לא השתוותה כלל להתרגשות והציפייה לקראת ההיכרות הראשונה שלה עם עולם הקוסמים, עליו הוריה סיפרו לה רבות מאז תחילת הקיץ.

היא חשבה שכל עולם הקוסמים יהיה כמו הוגוורטס, ממנה אמילי התרגשה והתרשמה מאד כשדובי גמדון הבית הכיר לה את הטירה. היא לא חשבה שיש בו גם מקומות כמו כיכר גרימולד, שהיו קסומים ומדהימים, אבל באותו הזמן גם מאד מפחידים.

בעוד שהוגוורטס הייתה מלאה מסדרונות רחבים מרוצפים שיש ותקרות מקושתות, דיוקנאות צבועניים ומלאי חיים שזזו ודיברו לנגד עיניה של אמילי, גרמי מדרגות עצומים שזזו והשתנו כל כמה דקות וחלונות גדולים שצפו אל מרחבים של יערות ואגמים, בכיכר גרימולד המסדרונות והמדרגות היו חללים צרים, הדיוקנאות היו מושחרים ומרירים, והחלונות המאובקים צפו אל שכונה עירונית מוזנחת ועצובה.

אך למרות כל זה, אמילי לא הייתה רוצה להיות בשום מקום אחר באותו הקיץ. זה היה, ללא ספק, החופש הגדול הכי לא משעמם שהיה לה אי פעם.

כל פינה וחדר בכיכר גרימולד הכילו חפצים קסומים ויצורים מופלאים שבעבר התקיימו רק בחלומותיה הפרועים ביותר של אמילי: דוקסיות, הפיות השחורות הקטנות והנשכניות שערבו בווילונות ובשטיחי הקיר, ספרים שהתחילו לדבר כשפתחו אותם או ניסו לנשוך את האוחז בהם, ארונות שהיו מסוגלים לבלוע את דיירי הבית ולירוק אותם בחדר אחר, גלימות חונקות, אורלוגין רע מזג אחד, ואפילו כורסא שהתעוררה לחיים באחד מחדרי האורחים וניסתה לדרוס את אמילי כשהיא נכנסה לחדר, עד שג'ורג' וויזלי שבר אותה לחתיכות בעזרת קללה.

בכל יום היא גילתה משהו חדש על עולם הקוסמים, במיוחד בזכות הסבריה המפורטים של הרמיוני, שתמיד ניסתה לענות על שאלותיה של אמילי בצורה הטובה ביותר. היא לא תמיד הבינה את כל ההסברים, אבל הרמיוני הבטיחה לה שברגע שתתחיל ללמוד בהוגוורטס הכל יראה ברור הרבה יותר. בינתיים, אמילי המשיכה לבלות את הקיץ בחקירות הסודות של כיכר גרימולד מספר 12 יחד עם ילדי משפחת וויזלי והרמיוני, ועם הארי.

היא אף פעם לא ידעה איך היא צריכה להתנהג ליד אחיה. היא מאז ומתמיד חלמה שיהיו לה אחים או אחיות, אבל עכשיו, כשהחלום הזה התגשם פתאום, היא לא ידעה מה להרגיש.

בהתחלה, כשרק גילתה על קיומו של הארי, היא שמחה. וכשהיא הגיעה לכיכר גרימולד והתחילה לשמוע עליו סיפורים מפי חבריו היא שמחה עוד יותר, ולא הייתה יכולה לחכות לפגוש את אחיה. ההרפתקאות שלו בהוגוורטס עוררו בה השראה, ובכל פעם שהיו מתעוררים בה חששות לגבי תחילת הלימודים בבית הספר לקוסמים היא הייתה חושבת עליהן וזה היה מעודד אותה. היה טוב לדעת שלא משנה מה יהיו חוויותה בהוגוורטס, יהיה לה אח גדול אליו תמיד תוכל לפנות לעזרה.

אך הפגישה הראשונה שלהם כלל לא הייתה מה שאמילי ציפתה שתהיה. הארי לא נראה כל כך מאושר לראות אותה. באותו הבוקר אימא שלה הזהירה אותה שייתכן שהפגישה תהיה טעונה רגשית ואפילו לא נעימה, אבל נראה שהאדם היחיד שלא נכלל באיחוד המאושר זו אך ורק היא. הארי לא החליף איתה מילה, אפילו לא בשביל לומר שלום, ומאותו הרגע עשה כל שביכולתו כדי לא ליצור איתה קשר עין.

למרות זאת, אמילי המשיכה לחייך. האיחוד עם הארי הסב להוריה אושר רב, והיא לא רצתה להרוס את השמחה בכך שתתלונן. אולי אחיה פשוט היה צריך עוד זמן, זמן שהיא כבר קיבלה.

אך כשהלכה לישון באותו הלילה היא הרגישה עצבות כבדה וזרה. אולי הארי שונא אותה? אולי הוא מאשים אותה בכך שהוא חי בנפרד מהם כל השנים האלה? היא לא ידעה איך לסדר את המחשבות האלה כדי שיפסיקו להציק לה כל כך.

באותו הרגע היא חשבה להעיר את ג'יני, שתמיד ידעה איך להצחיק ולעודד, אבל ברגע האחרון התחרטה. היא לא רצתה שג'יני והרמיוני יחשבו שהיא ילדה קטנה שצריכה שיחבקו אותה כשהיא לא מצליחה להירדם. בעוד קצת יותר מחודש היא תלך להוגוורטס ותהיה עם ילדות בגילה, ולא יהיה לה את מי להעיר בלילות כשהיא מרגישה עצובה. היא פשוט הייתה צריכה לשכנע את עצמה שהכל יהיה בסדר ולנסות לישון.

והכל באמת היה בסדר. עם הזמן הארי התחיל להיות יותר נחמד אליה, ולפעמים בזמן הנקיונות הם אפילו היו מדברים קצת. אמילי התחילה להבין שיכול להיות שהייתה תמימה כשדמיינה שהארי יהיה מן אח גדול שמשגיח עליה. זה שהיו להם את אותם ההורים לא אמר שהם יתחילו מייד להתנהג כמו ג'יני והאחים שלה, שגדלו יחד באותו הבית. אבל אולי זה היה בסדר. אמילי עדיין שמחה שהארי בחיים שלה, ולו רק בגלל שהפך את ההורים שלהם לכל כך מאושרים.

לאחר שהארי זוכה בשימוע שלו כל דיירי הבית היו במצב רוח מרומם במיוחד. לאחר ארוחת ערב חגיגית הילדים התאספו בחדר של הארי ורון כדי להקשיב למשחק קווידיץ' ברדיו ולשחק טאקי מתפוצץ. לכבוד המאורע המשמח גברת וויזלי הייתה מוכנה לדחות את שעת כיבוי האורות שלהם.

"כנראה שג'ונסון תהיה הקפטן השנה," פרד אמר להארי ונגס בצפרדע שוקולד. "מזל שלא סילקו אותך, אני לא יודע איך היינו מבשרים לה שהיא תצטרך למצוא מחפש חדש. היא כבר התחילה להכין תוכניות למשחקים, אתה יודע?"

"בקצב הזה נראה שהיא תהיה יותר גרועה מווד," ג'ורג' הוסיף. "חשבנו כבר לפרוש מהקבוצה השנה – "

"אתם פורשים?" רון צייץ בעניין גדול.

"אל תישמע כל כך מאושר," ג'ורג' השיב. "אנחנו לא פורשים. עדיין יש לנו את השנה הזו לשרוד, והיינו מעדיפים שאנג'לינה לא תנסה להרוג אותנו בזמן הזה."

משום מה רון נראה קצת מאוכזב.

"איזה תפקידים מתפנים השנה?" ג'יני שאלה, מניחה קלף בערימה ונזהרת לא לפוצץ אותה. "רק שומר, לא?"

"תפקיד אחד יותר מידי," פרד אמר בקודרות. "אין אף אחד בגריפינדור שיכול למלא את הנעליים של ווד. הלך עלינו."

"אולי מקגונגל שוב תרשה לכם להביא מישהו משנה ראשונה," הרמיוני הציעה תוך שהיא סוקרת את קלפיה בריכוז. "אתם יודעים, כמו שהיא הרשתה להארי לשחק."

"אף תלמיד שנה ראשונה לא יוכל להיות שומר," רון אמר, ומשום מה נשמע כועס. "הם פצפונים."

"אני דווקא חושב שאמילי תוכל להיות יופי של שומרת," פרד אמר, קורץ לאמילי.

"אבא שלי אומר שעדיף לי להיות רודפת," אמילי אמרה, אפילו שההערה החמיאה לה. "תמיד שיחקתי תפקידים התקפתיים בכדורסל. אבל אני אפילו עוד לא יודעת לעוף."

להפתעתה העצומה, הארי אמר פתאום, "אני יכול ללמד אותך, אם את רוצה."

"באמת?" היא שאלה בתדהמה.

"בטח," הוא השיב כמעט מבלי להסתכל עליה, מתרכז בבחירת הקלף שלו. "מחר אנחנו אמורים לסיים לנקות את החממה, אני חושב שיש שם מספיק מקום."

"זה לא מסוכן לעוף במקום סגור?" הרמיוני התערבה בטון שהבהיר שהיא חושבת שזה רעיון לא טוב.

"זה מסוכן גם במקום פתוח," הארי השיב.

"אני אשאל את אימא ואבא אם הם מסכימים," אמילי אמרה, קופצת על רגליה לפני שהרמיוני תצליח לשכנע את הארי להתחרט.

היא יצאה מהחדר וטיפסה במדרגות בקלילות לעבר החדר של הוריה. ללמוד לעוף היה אחד הדברים אותם השתוקקה לעשות מאז שגילתה שהיא מכשפה. היא הייתה בטוחה שגם אם אימא שלה תהסס, אבא שלה ישכנע אותה לתת לאמילי ללמוד.

היא כבר עמדה להקיש על דלת חדרם כשקולה של אימה עלה מפנים וגרם לה לעצור. היא נשמעה כועסת מאד, כאילו היא עוצרת את עצמה בכוח כדי לא לצעוק.

"איך יכולת לעשות את זה?" היא שאלה. היא נשמעה זועמת ומפוחדת, אבל היה שם גם עוד משהו שאמילי לא הצליחה לזהות, והיה מה שגרם לה לעצור לפני שהקישה. "היית יכול להגיע לאזקבן, או גרוע מכך!"

אזכור שמו של כלא הקוסמים עורר באמילי סקרנות עזה ופתאומית. הוריה היו רבים לפעמים, אבל זה אף פעם לא נשמע ככה. היא רכנה בזהירות לעבר הדלת כדי לשמוע את השיחה טוב יותר.

"אבל זה לא קרה," אביה של אמילי השיב. הוא נשמע רגוע מאד, אולי רגוע מידי.

"לא, זה לא קרה," לילי השיבה בקור, ומשום מה נשמעה עוד יותר כועסת. "ומה אם זה כן היה קורה? מה אם היו תופסים אותך? מה אם לא היית מצליח לשבור את הקללה? איך אתה חושב שזה היה משפיע על הארי? על אמילי?"

"עשיתי את זה בשבילם," ג'יימס אמר, ועכשיו גם הוא התחיל להישמע קצת כועס. "את חושבת שרציתי לעשות את זה? דמבלדור ירצה לסלק אותי מהמסדר כשהוא ישמע. אבל לא הייתה לי ברירה – "

"הייתה לך ברירה!" אמילי קפצה בבהלה כשאימה צעקה פתאום. "תמיד יש לך ברירה! אתה פשוט מעדיף לחשוב שאתה יודע הכי טוב. לא למדת כלום?" קולה נשבר. "אתה לא זוכר מה קרה בפעם הקודמת שלא הקשבת לדמבלדור?"

"לא," ג'יימס אמר בקול שקט שנשמע כמו רעם בתוך השתיקה. אמילי הצטמררה. "זה לא הוגן, לילי. אני כבר שילמתי על הטעות הזאת."

"לא למדת כלום..." הלחישה הייתה כל כך חרישית שאמילי בקושי שמעה אותה.

שתיקה השתררה בצד השני של הדלת. אמילי התחילה לחשוב שאולי היא לא הייתה צריכה להקשיב לשיחה הזו, ובתחושת אשמה לא נעימה התכוונה לחזור על עקבותיה. אך אז אימה שאלה פתאום, "מה עשית עם זה?"

"השמדתי את זה," בעלה השיב.

לאחר עוד כמה שניות של שתיקה לילי אמרה, "אני לא מאמינה שאחרי כל השנים האלה, אתה עדיין לא מבין שלמעשים שלך יש השלכות."

ג'יימס התחיל להשיב בכעס, אבל אמילי לא רצתה להקשיב יותר. היא חזרה לחדר של הבנים כשחשש חדש ולא ברור מכביד עליה.

"מה הם אמרו?" הארי שאל כשהיא נכנסה לחדר.

אמילי כבר הספיקה לשכוח משיעורי התעופה. עכשיו היא הייתה מסוגלת לחשוב רק על הוויכוח של הוריה, וככל שהיא חשבה עליו יותר, כך היא הפנימה שאולי זה לא היה משהו שהיא הייתה אמורה לשמוע.

"את בסדר?" ג'יני שאלה אותה בדאגה.

כעת כולם הסתכלו עליה. אולי היא הייתה צריכה לא לייחס לריב חשיבות ולהתנהג כרגיל, אבל היא לא הצליחה להפסיק לחשוב על המילים הקשות שאימה אמרה לאביה.

"אני חושבת," היא פתחה בחשש, "שאבא שלי עשה משהו רע."

כולם הסתכלו עליה בבלבול וחשש. היא הבינה שמה שהיא אמרה גרם לה להישמע מאד קטנה. היא התיישבה על השטיח, תוהה האם היא צריכה לשמור את המידע שגילתה לעצמה או לספר על כך לכולם. הם היו מבוגרים ממנה והבינו את עולם הקוסמים הרבה יותר טוב – אולי הם יוכלו לשפוך אור על נושא הריב של הוריה ולהרגיע אותה?

"אה," הארי מלמל. הרמיוני הסתכלה עליו בדרישה שיאמר משהו. "למה את חושבת ככה?"

"שמעתי אותם רבים," המילים יצאו מפיה של אמילי לפני שהספיקה לעצור את עצמה.

"טוב, אנשים נשואים רבים לפעמים," הארי אמר במבוכה.

"זה לא היה ככה," אמילי השיבה בחדות שהפתיעה את כל הסובבים. "אימא אמרה לאבא שהוא היה יכול ללכת לאזקבן... ואבא אמר שלא הייתה לו ברירה, ושדמבלדור יסלק אותו מהמסדר – "

"רגע, רגע, תתחילי מההתחלה," פרד נכנס לדבריה.

אמילי לקחה נשימה והשתדלה לשחזר את השיחה ששמעה מההתחלה. כשסיימה היא הסתכלה לעבר הארי בפעם הראשונה; הוא נראה שקוע במחשבות.

"אני לא הבנתי מה הוא עשה בכלל," רון אמר. "בסדר, הוא השמיד משהו. אבל מה? זה יכול להיות כל דבר."

"זה בטח היה משהו חשוב, אם גברת פוטר כל כך כועסת עליו," הרמיוני אמרה בתהיה. "זה היה משהו שדמבלדור אמר לו לא לעשות..." הבעת הבנה התפשטה על פניה. "הדבר שהמסדר שומר עליו – זה חייב להיות זה!"

"אבל אם המסדר שומר על זה, למה אדון פוטר צריך להשמיד את זה?" ג'יני שאלה.

קודם אמילי נמנעה מלציין את הפרט האישי הזה, אבל כעת היא אמרה, "הוא אמר שהוא עשה את זה בשבילנו. בשבילי ובשביל הארי."

הארי הסתכל עליה במבט מוזר. הוא עורר בה תחושה לא נעימה, והיא הסיטה את מבטה.

"אם רק היינו יודעים מה זה..." רון אמר, כנראה לא מבחין במתח החדש שבחדר.

"זה משהו שוולדמורט רוצה," הארי אמר פתאום. כל הנוכחים מלבד אמילי זעו בחוסר נחת למשמע השם של הקוסם האפל הנורא.

"איך אתה יודע?" רון שאל אותו באי נחת.

"אני לא," הארי השיב במהירות. "אבל זה ההסבר הכי הגיוני, לא? זו הסיבה שהמסדר שומר על זה. וזה לא משהו שדמבלדור יכול להשתמש בו, אחרת הוא כבר היה עושה את זה. בכך שהוא השמיד את זה אבא שלי מנע מוולדמורט להפוך לחזק יותר – אולי תפסיקו עם זה?"

"אז למה דבמבלדור לא השמיד את זה בעצמו?" אמילי שאלה, נסחפת לדיון.

"כי זה מנוגד לחוק," ג'יני אמרה. "גברת פוטר אמרה שהוא היה יכול ללכת לאזקבן – זה אומר שהוא עשה משהו לא חוקי. אולי הוא פרץ לאן שהוא כדי להשיג את זה."

"הוא לא היה עושה את זה," אמילי אמרה, נחושה להגן על כבודו של אביה.

"אני דווקא חושב שכן," הארי אמר ברצינות. "הוא נראה לי כמו מישהו שיעבור על החוק אם הוא חושב שזה למטרה טובה."

"הוא לא היה עובר על החוק," אמילי התעקשה. "הוא היה שוטר בארצות הברית, הוא לא היה עושה את זה!"

משום מה נראה שזה מרגיז את הארי מאד. הוא השפיל את מבטו והחל לסדר את הקלפים.

"מה שתגידי. את בטח מכירה אותו הרבה יותר טוב ממני," הוא אמר בקור.

המילים היו כמו סכין של קרח שפילחה את גופה של אמילי. זה לא היה הוגן מצד הארי לדבר אליה בצורה הזו. זו לא הייתה אשמתה שהוא בקושי הכיר את ההורים שלהם.

להקלתה, באותו הרגע גברת וויזלי נכנסה ופקדה עליהם ללכת לישון. אמילי הלכה לחדרה מבלי להסתכל לעבר הארי, מתחרטת שבכלל נשארה לצותת לוויכוח של הוריה.

במסדרון היא נתקלה באימה, שעדיין הייתה לבושה בבגדי היום שלה, בדרכה במורד המדרגות. אמילי ציפתה לראות אותה כפי שנראתה בימים בהם הארי נעדר, חיוורת ושברירית למראה, אבל זה לא היה המצב. מתח ברור ניכר בפניה כשהיא חייכה אל אמילי באהבה ואמרה לה לילה טוב, אבל היא לא נראתה שבורה או מיוסרת לאחר הריב עם בעלה. להפך, הכעס שלה נתן לה עוצמה חדשה כמותה אמילי עוד לא ראתה אצל אימה. באותו הרגע היא הבינה שהיא חזקה בהרבה משהיא חשבה.

ביום שלמחרת המתח בין הוריה של אמילי ניכר בברור. היא כל כך קיוותה שהיא רק דמיינה את מה ששמעה בערב שלפני, אבל כבר בארוחת הבוקר היה ברור שהוריה מתקשרים רק בצורה הבסיסית ביותר כדי להעמיד פנים שהכל כרגיל. אביה של אמילי היה שקט שלא כהרגלו; הוא נראה עייף וכועס, ולא דיבר לאורך כל הארוחה.

אמילי מעולם לא ראתה אותו מתנהג ככה, וזה הפחיד אותה. היא הייתה כל כך בטוחה שאבא שלה לעולם לא היה עובר על החוק, אבל מה אם היא בעצם לא הכירה אותו טוב כמו שהיא חשבה? הוא תמיד היה סוג של גיבור עבורה, מודל לחיקוי, אבל מה אם החזות של השוטר המסור והאמיץ הייתה רק מסכה? כל כך הרבה דברים השתנו בחיים שלה מאז שהקיץ הזה התחיל – אולי גם הוא השתנה?

בין רגע הכל נראה לה אפור ומאיים. היא התחילה לחשוב שהיא הייתה מעדיפה שהם ישארו בארצות הברית, שהוריה אף פעם לא היו נזכרים מי הם באמת, כי היא התחילה לחשוב שההורים שגידלו אותה היו שונים מאד מהאנשים המסתוריים והקודרים שהם הפכו להיות פתאום. והחלק הכי גרוע היה שלא היה לה למי לפנות לעזרה ולנחמה, כי הם תמיד היו האנשים שגרמו להכל להיראות טוב יותר.

למרבה ההפתעה, דווקא הארי היה מי שהצליח לעודד אותה. יכול להיות שהוא הרגיש רע בגלל הדרך בה דיבר אליה בערב שלפני, או שהבחין שהיא נראית מוטרדת, כי במהלך אחר הצהריים, בעודם מנקשים צמחים נבולים בחממה, הוא אמר פתאום, "אז את עדיין רוצה את שיעורי התעופה האלה?"

אמילי הייתה כל כך מופתעת שהיא לא השיבה. היא אפילו לא שמה לב שרון והרמיוני התרחקו מהמקום בו עבדו וכעת היא והארי היו לבד.

"תקשיבי," הארי המשיך. אמילי הבינה שהיא הפסיקה לנסות לעקור ממקומו את הצמח הנבול שבידיה. "גם אם אבא עבר על החוק איך שהוא, זה לא הופך אותו לאדם רע. לא הכל שחור או לבן."

אמילי שתקה. היא ידעה שהארי צודק, אבל היא עדיין הרגישה כאילו משוקלת גדולה מכבידה על חזה. היא חשבה בכוח איך להביע במילים את מה שהרגישה.

"זה פשוט..." היא פתחה לבסוף, מרגישה מבוישת. "הכל משתנה, אתה יודע?"

הארי רק הנהן, חופר באדמה בריכוז.

אמילי לא רצתה שהשיחה תסתיים, אבל היא גם לא ידעה מה עוד לומר. זה הרגיש טוב לספר למישהו איך היא מרגישה, גם אם רק בכמה מילים. היא הרגישה שהארי מבין אותה, אפילו שלא דיבר. גם בשבילו הכל השתנה.

"אתה באמת תלמד אותי לעוף?" היא שאלה לבסוף.

"בטח," הארי אמר. נשמע שהוקל לו שהיא שינתה נושא.

הרבה דברים השתנו בשבילה באותו הקיץ, אבל יכול להיות שהשינוי היה משהו טוב. אולי הוריה תמיד היו מי שהם היום, אבל רק עכשיו היא הפכה למספיק מבוגרת כדי לראות אותם כמי שהם באמת. אולי זה היה בסדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא