משחקי הקסם

"אז, תני לי להבין. יש איזה בחור אחד שקוראים לו ישו. שנולד מאמא בתולה, נצלב, וחזר מהמתים לאחר שלושה ימים. וצריך לחגוג את היום הולדת שלו, כי, ככה. ולא קשור אליו. יש עוד איזה בחור שקוראים לו סנטה קלאוס שמעניק מתנות לילדים בעזרת מזחלת שלג ואיילים מעופפים וננסים קטנים. והוא מכין אותן כל השנה ומחלק אותן לפי רשימה של ילדים רעים וטובים?" "כן, פחות או יותר." אמרתי וניסיתי איכשהו לסגור את מעיל הפרווה תוצרת הקפיטול שלי אפילו יותר חזק. למרות שזה אומר שהמטאטא שהחבאתי יהיה צמוד אלי עוד יותר. "בחיי, העולם הזה של הקוסמים ממש מוזר." "האמת היא שגם מוגלגים מאמינים בישו. אז זה לא כל כך נכון." אמרה זלדה בשקט מתחת ללחש ההעלמות. "אז אנחנו יכולים לחגוג אותו ביחד?!" שאלתי בהתרגשות. "כנראה בלעדי קטניס. יש לה סיבוב חורף בדיוק בשבוע שאת מציינת את החג הזה." "אה, כמעט שכחתי מסיבובי החורף. בגלל זה היא עדין נראת כאילו היא רק נכנסה למשחקים?" "לא בדיוק, הקפיטול מאוד כועס עליה שהיא הערימה עליהם ככה. אז בהזדמנות השנייה שיש להם אני חושב שהם מנסים להציג אותה ככמה שיותר בעד הקפיטול ולא בוגדת מרדנית כמו שהיא באמת." "גייל, אתה בסדר? אתה נשמע די כועס." "תנסי לא לכעוס כשאהבת חייך צריכה לשחק אותה מאוהבת עם בחור חסר שדרה." "זאת לא אשמתה, אתה יודע." "אני יודע, לכן זה כל כך מתסכל." זה שגייל מאוהב בקטניס בערך מגיל 12 היה הסוד הקטן של שנינו. זאת אחת הסיבות שהוא היה לי כמו אח. והפריע לי לראות אותו כל כך מעוצבן. "אתה חושב שפה יש מספיק שטח?" "לא יודע, לא ראיתי אותכן עפות. אבל אני בטוח שפה אף אחד לא ייראה אותכן גם אם ממש תנסו." זלדה הפיגה את לחש ההעלמות שלה ופתחה את המזוודה החסרת תחתית שלה. לה היה מהדגם הכי טוב. בכל זאת, לפי מה ששמעתי ההורים שלה היו טחונים בטירוף. אגב, בפעם הראשונה שראיתי מזוודה כזאת הייתה לי הקלה גדולה מאוד. סוף סוף הבנתי איך שאנון הייתה יכולה לעלות לרכבת עם רק מזוודה אחת. היא הוציע מתוכה את הערכת קווידיץ' שלה. "את חושבת שזה הוגן שאת עם ספידסטר 15 ואני רק עם נימבוס 2001?" "תשתקי, נמבוס 2001 ואחת מעולה." "כן, בסטנדרטים של לפני חמישים שנה." "את רק מפחדת כי אני אקרע לך את הצורה." "לא נכון!" "אמרה הילדה שסתתה מהסלטה המשולשת בחמש עשרה מעלות." "אמרה התלמידה שסטטה מהקפיצה המחומשת בשש עשרה מעלות." "זאת קפיצה, זה לא נחשב!" "כן, בטח." "בנות, בבקשה אל תריבו. אני פוחד שתעשו עוד הוקוס פוקוס והצבע תיצבע בצבע וורוד." "זה אף פעם לא יקרה." אמרה זלדה. "זה לא יכול לקרות." הוספתי "אתן תמיד מדברות כאילו אתן קשורות? טוב, לא חשוב. אני אמור פשוט לפתוח את הרצועה של הקטנצ'יק הזהוב הזה?" "כן!" אמרנו ביחד. הוא פתח אותו. ואנחנו שיחקנו המון שעות בקווידיץ' הקטן שלנו, לכאורה. מה שגייל לא ידע הוא שאנחנו בכלל לא שיחקנו קווידיץ'. אלא סרקנו את הסביבה. עפנו כל כך גבוהה עד שהיינו מעל העננים ואף אחד לא היה יכול לזהות אותנו. מתחתינו נפרש כל אזור התפר של מחוז 12. "רואה זלדה? כל האנשים האלה, הם גוועים מרעב. וסוף סוף לי יש את היכולת לעזור להם. אני לא יכולה להתעלם ממנה." "כל כך הולכים לחסל לנו את התחת ברגע שאנחנו נוחתות בהוגוורטס." "אז מזל שאנחנו קטינות. ומזל שהתוכנית שלנו נראית טוב." "כן, על הנייר." מרפקתי אותה. ועל הספידסטר 15 התנועה הקטנה הזאת כמעט שלחה אותה לחמישים סיבובים מסביב לפאנם. "למה את עשית את זה?" "כי ככה" "גם אני יכולה לעשות לך את זה." "נראה אותך" אמרתי וברחתי לה.

באמצע הלילה התעוררנו. נתתי לזלדה לשתות את שיקוי הדממה שלי והלכנו בשקט מופתי מסביב לבית. זלדה לקחה שתי צלחות ולחשה לחש. הן הפכו לנגד עיני לשתי מסכות. שמתי אותם על פני, הם מיד נאטמו מסביב לפרצופי. הרמתי לה אגודל. לקחנו את המטאטים שלנו ואת התיק המיוחד. ועפנו אל שכונת הטופר. נחתנו והאכלנו כל ילד וילד בשכונה הזאת. אבל כשעלה השחר היינו צריכים להסתלק. עפנו חזרה לאוויר וחזרנו הביתה. זלדה החזירה את המסכות חזרה לצלחות. שמנו את התיק מתחת למיטה ושכבנו עליה. עצמנו עיניים בדיוק כשאמא נכנסה. "אז מה? ישנתן טוב?" "מעולה" אמרתי לה. כשהלכנו אל ארוחת הבוקר זלדה הצליחה ללחוש לי בעדינות. "חג המולד הכי טוב מעולם." "כן, ברור שסנטה קלאוס מקבל את כל הכיף." "על מה אתן מדברות?" שאלה אימי "כלום!" אמרנו ביחד.

הפרק הקודם