שובו_של_אוכל_המוות

פרק שבעה עשר:
קריאות תדהמה מתפשטות בקהל, ויל צועק בבהלה ומפיל את כיסאו בדרכו לאחור, בניסיון נואש להתרחק ממה שנגלה לעיניהם……
"שלום לכולם." מתוך זכרונותיו של ג'ון צפים פניו הלועגים של מרקו.
"שלום לכולם." הוא אומר שוב, הצינות נופת מקולו בגלים קרים. " אתם בטח שואלים את עצמכם, 'איך הוא יודע? מי משתף איתו פעולה?' ובלה, ובלה, ובלה. נכון? אתם בטח הייתם בטוחים שאתם יותר חכמים ממני, שאתם צעד אחד לפנינו. חשבתם שתוכלו לנצח אותי? באמת חשבתם שזה יהיה כל כך קל? טיפשים,אני כבר חסמתי את הגישה שלכם לזכרונות החשובים באמת של ג'ון, ולא זואי, ולא תומס. אתם לא יכולים לנסות לשלוף איזה לחש השרוול ולחשוב שניצחתם, זו משימה שפשוט גדולה עליכם. אתם לא מסוגלים באמת להילחם נגדי."
"אבל עכשיו אני צריך ללכת, אז תהנו לכם עם הבלאגן שיצרתם!" הוא מגחך והזיכרון מתפוגג ברסס מים.
"זה לא, זה לא, זה פשוט לא יתכן!" נחרד ויל ומתקרב אל ג'ון המעולף והקשור בצעדים מהוססים. "זה לא מזויף?"
"לא, אלים. זה לא מזויף ויל! זואי סוף סוך הצליחה להביא לנו את ההוכחה שלה, לזה לא תוכל להתנגד ויל. גם לכוח שלך יש גבולות." היא משלבת את ידיה על חזה בסיפוק ומעניקה לזואי חיוך קורן ונדיר כיהלומים.
"אם להגיד את האמת זואי, בכלל לא הייתי בטוחה שאת מדברת- כלומר, לא הייתי בטוחה שתצליחי להסיג הוכחה." היא ממהרת לתקן את דבריה וטופחת על גב הנערה בחיבה גלויה. "כל הכבוד."
"הוכחה?! למי אכפת שהיא הביאה הוכחה?!" מתפרץ ויל לדבריה, הוא נראה חיוור ומפוחד. "אנחנו חייבים לטפל בזה בהקדם האפשרי!"
"וואו, וואו, תרגיע." מרגיעה ואתו לונה, "לפני כמה דקות בכלל לא האמנת לנו, זוכר?"
"כן, אבל מאז-"
"שתקו! שתקו שתקו שתקו!!!" צורח תומס בזעם.שקט מתוח מסתררוכולם נועצים מבטים חודרים בתומס.
"אני מקווה שיש לך סיבה טובה להתחצף ככה, ילד." אומרת אמר בקול ענייני וקר.
"יש לי סיבה טובה מאוד," הוא אומר, "כולכם הייתם מרוכזים כל כך בזה שמרקו ידע על התוכנית שלנו, ובזה שהוא הרס אותה. שלא שמתם לב ?לפרטים הקטנים"
"עוויתות בפנים, תנועות ידיים מוגזמות ומבטים מופנים לכל עבר. מרקו היה לחוץ מאוד כשהקליט את הזיכרון, וזה צריך היה לזוקרות לא מזמן. את השיחה הוא סייים במילים: "אבל עכשיו אני צריך ללכת" מה שמסביר הכול. כנראה יש מישה ו מעל מרקו בכל הסיפור הזבה, והם היו צריכים להיפגש."
"אבל כל זה עדיין לא עוזר לנו לדעת מי זה, איפה הם נפגשים, מתי ולמה." אומרת לונה, "אבל כל הכבוד, אנחנו נמשיך מכאן."
"לא," אומר תומס, "אני יודע מתי הם נפגשו." הוא קובע בבטחון.
"כן?" סאם ספקן, אבל מלא תקווה.
"חצות" פוסק תומס, "הצלחתי להציץ לו בשעון, השעה הייתה חמש דקות לפני חצות. והתאריך היה אתמול."
"אם כך, נשאר לנו רק לגלות לאן הלך ואם מי נפגש. ואלו שני דברים שלא פשוט לגלות כלל." אומר קול לא מוכר ונער כבן חמש עשרה קופץ אל הבמה. זהו מקס, תלמיד ובכיר בצ"ד שזואי מכירה היטב.
את מקס היא פגשה בפעם הראשונה שביקרה בחדר הנחיצות, מקס היה במהלך אימון וזואי כמעט ומתה בגלל מטח הקללות שניתז לכל עבר. הוא היה פשוט מרתק, תנועותיו היו חלקות ואלגנטיות, קוצלו ברור ובוטח וזרם הלחשים שבקע מפיו היה נשמע כמעט טבעי, כאילו שינן אותם שוב ושוב ולא אילתר במקום. מאז זואי לא דברה איתו הרבה, הוא הרבה להתבודד והתערב בדיונים רק במקרי חירום. ועצם התערבותו היוותה תמרור אזהרה לחברי צ"ד הוותיקים יותר.
"מה קרה ויליאמס? בלע אותכם דג?" שואל מקס בלגלוג. תומס מבחין בפרטים רבים יותר בו, עיניו החומות, שערו הג'ינג'י והנמשים הפזורים על אפו שיוו לו מראה ידידותי. אבל תומס מזהה את מה שמסתתר מאחורה- היגיון קר ומחושב, זה לא מקס שכולם מכירים.
"נורא פשוט, אם נעקוב אחרי מרקו, נוכל לגלות הכול." אומרים תומס וזואי ביחד.
"לא," אומרת לונה. מוזר, דווקא היה נראה שהיא מתלהבת מהתוכנית, "זה מסוכן מדי, רק אם נדע קודם לאן הוא הולך נעקוב אחריו."
"מה?!"
"אבל למה?!"
"היא צודקת!"
"בוז!!!"
כולם נעמדים על רגליהם וצועקים בקולי קולות את דעתם. "שקט!!!" צורחת זואי, וטוב שכך. כי לולי הייתה עושה זאת, היו כולם מחמיצים את התעוררותו של ג'ון. ואת 5 המילים שהתלוו עליה.
"בחצות, היער האסור, מרקו והאדון." הוא מחרחר ואז פוקח את עיניו.
"מי אתם? מה אתם רוצים ממני? למה דווקא אני?" הוא שואל באימה ומנסה בכל כוחו להשתחרר מכבליו.
"מה נעשה איתו?" שואל סאם את זואי בחשש.
"אל תדאג, נמחק לו את זיכרון החטיפה." אומרת זואי, "אולי אפילו יותר מכך, הזכרונות שלו שקשורים לארגון הסודי אולי לא נגישים לנו, אבל עדיין נוכל למחוק אותם. כן, זה רעיון טוב. אני בטוחה שלמרקו ופיטור אין יותר מדי בני ברית בהוגוורטס וכל אבדה וכל "שרוף" קריטיים להם. תגיד בי בי לזכרונות שלך, ג'ון." היא לועגת לג'ון ולוחשת: "אובליוויאטה!" ואז מתחילה בעבודה המייגעת.
"תתחיל להתכונן תומס." היא מסננת מבין שפתיה החשוקות.
"להתכונן למה?" תמה אחיה.
"להתכונן להיום בערב כמובן, אנחנו הולכים לעקוב אחרי מרקו."
לעקוב אחרי מרקו, נשמע מגניב.

הפרק הקודם		הפרק הבא