רֶפָּרְצְיוֹ

 

פרק 18

פסטיבל הכוכבים הרגיש כאילו פסעת אל תוך חלום, חלום אמיתי. תהלוכה מנצנצת של קוסמים ומכשפות, כל אחד ואחת בלבוש מרהיב יותר מזה שעל ידם, שטים כמו לווינים זוהרים תחת הזוהר המנצנץ של אורות מהבהבים שנתלו על ידי פיות, שרקדו ופיזזו להן בעודן תולות עוד אורות, משליכות מלוא החופן ועוד חופן של כוכבים אל תוך שמי הלילה. צחוק ומוזיקה ורצפת אולם הנשפים העמוסה באנשים עטויים בלבוש מדהים בהדרו, גולשים להם באופן מוזר, בריקודי פאר, שולי גלימותיהם מסתחררים וכפות רגליהם מרחפות מעל הקרקע, מתרוממים מעלה במעלה העמודים ומתהפכים, בעוד שהאורקסטרה שבאוויר מנגנת קטעים פראיים, ממש כמו ציור של שגל שקם לתחיה.

אנשים חייכו אליו, הנהנו אליו, ואף דיברו אליו, את חלקם הוא אפילו זיהה במעומעם מהמועדון, אבל לא היה לו מושג מי הם, או מה הם רצו או מה לומר להם. דראקו היה יודע. היה זה מה שדראקו רצה, מה שהוא אהב והתגעגע אליו: הוא היה לוחש שמות ורכילות עוקצנית באוזנו של הארי מבלי שיצטרך לחשוב על כך, היה יודע את הצעדים של כל הריקודים, היה גורר אותו לפינה מוחשכת לאחר מכן כדי להחליק את ידו במומחיות מבעד לגלימות של הארי, ומענה אותו קצת לפני שהיו צוללים בחזרה אל תוך הבלאגן, חסרי נשימה וחצי משוגעים, תחת הנברשות המסתובבות של שבבי זכוכיות בצבעי הקשת.

הארי היה בטוח שהרבה מבני משפחתה של אמליין היו שם, אבל הוא לא הכיר או יכל לזהות אותם, הוא עדיין לא פגש את רובם. והוא לא יכל להגיד לאמליין שום דבר בסגנון של, בעצם בבקשה תציגי אותי בפני המכרים שלך, בגלל שהיא הייתה מביטה בו במבעד לעיניה הירוקות של אימו ויודעת ואז היא כנראה הייתה משלחת את העדר בדראקו אחרי הכל. במקום זאת הוא לקח איתו את לוסי מקמילן, אחותו של ארני, כי כשהוא שאל במשרד אם מישהו מעוניין לבוא, היא כמעט והטילה אותו אל הרצפה עם בריח לכתף עבור ההזמנה. לפחות מישהו אחד יוכל להנות.

לוסי מצאה את החברים שלה והציגה אותו, והוא ניסה פשוט להפסיק לחשוב ולהסיח את עצמו בשיחה, אבל הוא לא יכל לסבול את זה. כולם הסתכלו בהם, שלחו בהם מבטים מלוכסנים מהצד, וחייכו כאילו ידעו בדיוק את מה שדראקו רצה שהם ידעו. הארי הסתובב, מתחמק ממבטיהם ופנה לתוך הקהל, גומע כוס שמפניה אחת אחרי השניה בכל פעם שמישהו הציע לו כוס, והניח לאורות להטשטש ולמוזיקה להוביל אותו סביב המסיבה.

הוא לא הרגיש כמו ג'נטלמן, או אדם בוגר. הוא הרגיש כמו ילד קטן שלקחו ממנו משהו אותו רצה נואשות, משהו שהוא כלל לא ידע שרצה עד לרגע שבו הבין שלא יוכל לקבל אותו. ועכשיו כל מה שהוא רצה לעשות היה לבעוט ולצעוק, והארי ידע שהוא צריך להפסיק לשתות, כי בכלל לא היה אכפת לו מהמסיבה, עם כל זה שהיא הייתה מהממת ועליזה, עם הגלקסיה שהסתחררה תחת רגליו וקולות הצחוק שהתנגנו סביבו, לא היה לו אכפת מכל הדברים האלה, לדראקו היה אכפת, הרי היה זה דראקו ששם אותו בתוך גלימות הקטיפה שלבש, דראקו ששלח אותו לשם, ועכשיו דראקו עזב אותו, וכשדראקו יגיע, הארי יכניס לו אגרוף לפרצוף, ויעשה סצנה, הסצנה הכי זוועתית של החיים שלו.

בסוף הוא הצליח לסחוב בקבוק מלא למחצה מאחד המלצרים ויצא להתיישב בחוץ על מדרגות הכניסה, ממתין לדראקו שיופיע כבר באיחור אופנתי מפואר, עם בת זוג מלוטשת וטהורת דם תלויה על זרועו. הוא שיחרר את העניבה שלו במשיכה כעוסה ולגם מהבקבוק כל אימת שהרגיש שאינו שתוי מספיק בכדי לכעוס במקום להיות אומלל. השאגה המתגלגלת של המסיבה נסקה ודעכה ונסקה מאחוריו, ופתאום הוא מצא את עצמו ניעור מחצי תנומה חטופה כדי לקחת עוד שלוק, רק כדי לגלות שהבקבוק התרוקן. הוא בהה בזרם הדק אך היציב של קוסמים ומכשפות שחלפו על פניו, אל עבר הכרכרות שחיכו להם ולתחנות הפלו, מתעתקים אל תוך הלילה. מצחו התכווץ בבלבול בעודו מביט בקהל היוצא ואז הוא הסתכל מאחוריו: אלה היו האחרונים לעזוב. המוזיקה פסקה והרחבה התרוקנה, לא נשאר דבר מלבד לקונפטי ופיסות בדולח מנצנצות על הרצפה, זוהר אבק פיות, וקומץ אחרוני החוגגים השיכורים שנותרו לסגור את הבר.

הוא בהה במתרחש בסהרוריות, עדיין שתוי, ואז לאט לאט ההבנה החלה לחלחל- המסיבה הסתיימה ודראקו לא הגיע. דראקו-- לא הגיע. למסיבה של השנה. 

הארי מעד על רגליו וכמעט וחטף זפטה לראש כשהוא זינק במורד המדרגות. הוא לא יכל להתעתק מבלי לגזרור את עצמו באופן מפלצתי, אבל היו שם כתריסר מטאטאים שאנשים השאירו בתחנת האיסוף שבחוץ עד ליום למחרת, והוא כבר היה מעבר לשיהיה לו אכפת אם הוא יטוס לתוך איזה עץ. הוא פילח מטאטא אחד ונסק איתו אל האוויר, טס לווילטשייר בתוך פחות משעה, דופק ספרינט כל הדרך, ואז חרק לכדי עצירה מדשדשת על מדשאות האחוזה, רסס של חצץ ניתז תחת סוליות נעליו.

הוא שמט את המטאטא ורץ אל עבר האורוות, מתנשף-- השעה הייתה אחרי שלוש בלילה, אבל עדיין בקע מהנפחיה אור קטן, וכשהוא נכנס פנימה דראקו עדיין ישב על יד שולחן העבודה,  חלקי מנגנון של שעון או משהו דומה היו פזורים על המשטח.

הוא לא ממש עשה איתם משהו, רק ישב בשקט על הכיסא, ובהה בלהבות שבאח, מזיז כמה חלקים בהיסח דעת באצבעו, הוא לבש מכנסיים שחורים פשוטים וחולצה לבנה, ששרבוליה מופשלים מעל המרפקים וצווארונה משוחרר סביב הצוואר, אפילו לא תחובה בתוך המכנס. הארי פסע צעד קדימה, ואז עוד צעד, ואז דראקו סובב לאיטו את ראשו לאחור והביט בו.

"לא באת," אמר הארי, בגרון חנוק. דראקו הסתכל עליו כאילו, כאילו--

"ובכן, האמת שהנשף הוא כזה שעמום," אמר דראקו. הקול שלו רעד קלות ואז התייצב. "מצאתי שלא היה לי עניין ללכת."

~


 

הפרק הקודם		הפרק הבא