הארי פוטר והנשמה הנסתרת

הנשמה הנסתרת

~♤~♧~♤~

קרן אור יצאה מהשרביט של וולדמורט ופגעה בבסיליסק.

הארי התחבא מאחוריו.

"אני אהרוג אותך בסוף, פוטר. אין לאן לברוח" אמר וולדמורט.

הארי זכר היטב את המקום.

את הדרכים, התעלות והמנהרות.

הוא זכר איך ברח מן הבסיליסק, מה חשב, לאן פנה.

הארי התחיל לרוץ ורגליו נאבקות במים על הרצפה שהגיעו בין ברכיו לקרסוליו.

הוא נכנס לתעלה ושמע את קול צעדיו של וולדמורט.

הארי עצר את נשמתו.

וולדמורט התקרב.

הוא האזין טוב כדי שלא יפספס את הארי.

לא שמע דבר והלך.

כעבור כמה שניות הארי נשם לרווחה, והמשיך לרוץ בתעלה.

לא עבר יותר מדקה, והארי ראה שהגיע למבוי סתום.

סורגים ניצבו בפתח התעלה וחסמו את דרכו.

הוא זכר את הסורגים הללו, את המבוי הסתום, זכר איך הבסיליסק רדף אחריו עד לשם, כשהבסיליסק לא רואה דבר, ואז הוא זרק את האבן כדי שהבסיליסק ילך אחרי קולה של האבן הניטחת ברצפה.

אז, לא יכל לעשות דבר מלבד זה, אך עכשיו כבר ידע להתמודד במצבים שכאלו.

"רדוקטו!" הארי כיוון את שרביטו על הסורגים.

הארי התרחק כמה צעדים אחורה והסורגים התנפצו.

הוא המשיך להתקדם ורץ לעבר הבסיליסק.

נשימותיו היו כבדות.

"איפה הוא כבר יכל לשים את זה?" הארי חשב לעצמו.

פתאום עלה רעיון בראשו.

הארי הכניס את ידו לפה של הבסיליסק ומישש את חלל פיו.

לפתע, הארי הרגיש אבן בין שיני הבסיליסק.

הוא משך אותה בחוזקה החוצה.

הארי הרגיש צריבה חדה בידו.

הוא הסתכל על ידו וראה בה את אבן האוב.

ידו הייתה מכוסה דם, שיני הבסיליסק חתכו אותה כשמשך את האבן.

האבן נשמטה מידו של הארי והסתובבה שלושה סיבובים באוויר לפני שנתחתה על הרצפה.

לפתע, הארי הבחין בדמויות לא ברורות שלאט לאט התבהרו מנגד עיניו.

טונקס, לופין, סיריוס, פרד, עין הזעם, סנייפ, דמבלדור והוריו.

"הארי!" אמרה לילי, ויחד עם ג'יימס התקרבה להארי וחיבקה אותו חיבוק חסר מגע.

הארי תחילה לא הבין מדוע הוא לא חש את מגע הוריו אך מיד נזכר שהם כמו רוחות ושהוא כבר פגש אותם באופן כזה בקרב על הוגוורטס, כשהלך ליער האסור.

סיריוס חייך.

טונקס ולופין הסתכלו זה על זה עם ניצוץ בעיניהם.

"הארי יקירי, אתה יודע מדוע וולדמורט עדיין בחיים?" אמר דמבלדור.

"אני הורקרוקס שלו" ענה הארי במרירות.

"נכון. יש בך את החלק האחרון של הנשמה של וולדמורט. היא מוסתרת בתוכך"

"ובגלל זה אני צריך למות. ואני חושב שזה עומד לקרות ממש בעוד כמה רגעים"

"אני לא הייתי חושב ככה במקומך"

"למה אתה מתכוון?"

"אוי הארי, נסתרות הן דרכי הגורל. אבל שתדע, שתמיד הייתי בעד גריפינדור. והפסל שבמשרדי מוכיח את זה, וגם תכולת המצנפת שבו. אבל בכל אופן, גריפינדור או לא גריפינדור, גם כשאני מת אני עוזר לכל תלמיד"

"מה?"

"הארי, תגיד לכל המשפחה שאני אוהב ומתגעגע. במיוחד לג'ורג'י" אמר פרד.

"אני אוהב אותך הארי" אמר סיריוס.

"הכל יהיה בסדר, הארי" אמר לופין.

טונקס שלחה להארי נשיקה באוויר.

"תהיה חזק הארי, כמו שתמיד היית" אמר עין הזעם.

"כולנו אוהבים אותך הארי. תהיה חזק, בשבילנו" אמרה לילי.

"ביי הארי" חייך ג'יימס.

סנייפ קרץ להארי וגרם לחיוכון להתפשט על פניו.

הדמויות התחילו להיעלם ולהתפוגג באוויר.

"פוטר! הנה אתה!" נשמע קולו הנחשי של וולדמורט.

הארי נזכר בדבריו של דמבלדור.

בקצה החדר הופיעה מצנפת המיון והארי ניסה לפענח בראשו את דבריו של דמבלדור.

הארי הבחין בכך שחרבו של גריפינדור הופיעה במצנפת.

"מה תעזור לי החרב עכשיו? אני לא כאן בשביל לחסל יומן או הורקרוקס" חשב לעצמו הארי.

"רגע, בעצם אני כן. את עצמי"

דבר הכותבת:

אז זה בעצם פרק השיא של הסיפור, פה יש הכי הרבה מתח, ובכללי תמיד פרק השיא בהארי פוטר הוא הפרק שעל שמו הסיפור קרוי.

את הפרק הזה אני מקדישה לאלן, השחקן של סנייפ שמת לפני 4 שנים והיה אמור להיות לו יום הולדת אתמול, ובלי קשר מזל טוב לשחקנית ג'ולי וולטורס ששיחקה את מולי וויזלי.

אז אני מקווה שנהנתם, וככל שתדרגו, תגיבו, תמליצו ותשלחו ינשופים הפרק הבא יעלה יותר מהר!

הפרק הקודם		הפרק הבא