ההמצאה הכי טובה בעולם

פרק 18 – מודאגות

פרד התקשה להירדם. הוא שחזר בראשו שוב ושוב את הרגעים האחרונים עם הרמיוני בחדר הנחיצות.
כשהשחר התחיל לעלות ואור חדר את חלון חדרו, פרד הצליח סוף כל סוף לעצום את עיניו ולתת לשינה לקחת אותה איתו.
לא להרבה זמן, מסתבר. זה הרגיש כאילו עברה רק דקה מהרגע שהוא נרדם וכבר הרגיש את ג'ורג' לצידו, מטלטל אותו בכוח כדי שיתעורר.
"פרד, קום!"
פרד התיישב במיטה, ליבו דפק. "מה קורה?"
"תתארגן מהר, קרה משהו לאבא. צריך להגיע מהר למשרד של דמבלדור," הפטיר ג'ורג' בעודו מחליף מהפיג'מה לגלימה בזריזות.
-
הרמיוני התעוררה לבוקר רועש במיוחד.  לבנדר ופאווראטי צחקקו בקול כשלבנדר הפילה מידה את קרם השיער הקסום שלה, שהתנפץ בקול רעש גדול על רצפת החדר ופיזר ביחד איתו המון נצנצים כסופים.
הרמיוני נאנחה בליבה והניחה את הכרית שלה על ראשה למשך עשר הדקות הבאות, בתקווה שעד שתצטרך לקום – שתיהן כבר יהיו מאורגנות.
כמובן שזה לא קרה ושתיהן עדיין היו בתהליכים כשהרמיוני נאלצה להקים את עצמה מהמיטה.
מול המראה היא הבחינה בסימני העייפות השחורים מתחת לעיניה. סימן שהיה לילה מוצלח עם פרד אתמול...
היא נזכרה שהוא אמר לה שהוא אוהב אותה אתמול בלילה וחייכה לעצמה תוך כדי סירוק שיערה.
כדאי שאספר להורים שלי על פרד, חשבה לעצמה והגדירה לעצמה כמשימה לכתוב להם מכתב על כך עוד היום.
בעודה יורדת לארוחת הבוקר עם לבנדר ופארוואטי, עיניה של הרמיוני חיפשו את ג'יני. היא רצתה לספר לה על מאורעות הלילה האחרון.
כשזו לא נמצאה, הרמיוני התיישבה בשולחן לצד לבנדר ופארוואטי, בעודן עסוקות בשיחה ערה על משהו שכנראה לא היה מספיק חשוב להרמיוני, שלא טרחה להקשיב כלל. היא לא מצאה בעיניה גם את הארי ורון, וחמור מכך – גם לא את פרד וג'ורג'.
זה היה חשוד מכדי להיות תרחיש רגיל ושגרתי. הרמיוני איתרה בזריזות את לי ג'ורדן, יושב לצד אליסיה קייטי ואנג'לינה.
היא חיכתה עד שיסיים לאכול ויקום ממקומו.
"לי, מה קורה?" היא שאלה, נעמדת לצידו.
הוא הסתכל עליה במבט מופתע ואז הבין. היא לא יודעת.
"הרמיוני, את יודעת מה קרה אתמול בלילה?" שאל אותה בשקט.
הרמיוני נדה בראשה לשלילה.
"התעוררתי משיחתם של פרד וג'ורג' מוקדם בבוקר. משהו קרה לאבא שלהם ושניהם התארגנו בזריזות ויצאו מהחדר. לדעתי הם לא בבית הספר יותר," על פניו של לי הייתה הבעה מודאגת.
אם קרה משהו לארתור ויזלי, זה מסביר למה היא לא מצאה את אף אחד מהאחים בבוקר. בטח הם כולם... במחילה? או אולי בכיכר גרימולד?
בעודה טרודה במחשבות נכנסה הדוויג לאולם הגדול ונחתה על השולחן לידה.
"זה בטח בשבילך," לי הורה בראשו לכיוון התנשמת.
הרמיוני מיהרה לשחרר את המכתב מרגלה של הדוויג. היא הבחינה מיד שמדובר בשני מכתבים ולא אחד.
הקלף הראשון נכתב בכתב ידו של הארי והיה קצר ותמציתי:

הרמיוני,
קרה משהו רע. אני לא יכול לפרט בדואר ינשופים יותר מדי, אבל חשוב שתדעי שאני מודאג מאוד ורוצה שתגיעי כמה שיותר מהר.  
מזל שמחר כבר משחררים אתכם לחופשת חג המולד.
נתראה בבית עם הכלב השחור הגדול.

באהבה,
הארי.

הלחץ הציף את הרמיוני. מה קרה שהארי לא יכול לספר לה? למה כל משפחת ויזלי והארי נמצאים בכיכר גרימולד בלעדיה?
בעודה אפופה במחשבות, היא פתחה את המכתב השני.

הרמיוני אהובה,
ביקשתי מהארי לצרף את מכתבי להדוויג כדי שאוכל ליצור איתך קשר כמה שיותר מהר.
אבא יהיה בסדר. לא ברור כל כך מה מצבו. אנחנו נלך לבקר אותו היום.
אני מצפה לבואך ועוד יותר מצפה לדייט הבא שלנו בגינת המחילה.

מתגעגע,
פרד.

הרמיוני קראה את שני המכתבים האלו לפחות עוד 5 פעמים במהלך היום.
היא הרגישה תסכול עז מכך שאינה יודעת מה קרה והמכתבים לא ענו על שאלותיה כלל.
בארוחת הצהריים היא ניסחה מכתב להוריה שבו סיפרה להם על הזוגיות שלה עם פרד והצטערה בפניהם על כך שלא תחזור הביתה לחופשת חג המולד. היא לא הייתה בטוחה איך תגיע לכיכר גרימולד, אבל ידעה שלא תיתן לדבר לעצור בעדה.
הזמן זז לאט מאוד, אבל בבוקר למחרת הרמיוני התעוררה מוקדם וארגנה את כל חפציה במזוודה בצורה מסודרת. היא לא רצתה לחכות בסבלנות ללבנדר ופאוורטי אז השאירה את מזוודתה סגורה בחדר וירדה לבדה לאולם הגדול – לאכול ארוחת בוקר.
חדר האוכל היה ריק מלבד לונה שישבה לבדה בשולחן של רייבנקלו.
לקח לה רגע אחד בלבד עד שגמלה בליבה ההחלטה להתיישב בשולחן רייבנקלו עם לונה.
"היי הרמיוני, מה שלומך?" לונה שאלה, מורידה את עיניה מעיתון 'הפקפקן' שעלעלה בו עד אותו הרגע.
הרמיוני לקחה אוכל לצלחתה והמהמה תוך כדי – "מודאגת. מה שלומך לונה?"
"מודאגת. אבל לא מהסיבות שלך. הם יהיו בסדר, הפקפקן דיווח שארתור ויזלי בסדר, מאושפז בקדוש מנגו," לונה הזיזה לכיוון הרמיוני את העיתון.
ביום-יום הרמיוני לא הייתה טורחת לקרוא צהובון שכזה, חסר כל ביסוס. מצד שני, חשבה לעצמה, גם הנביא היומי לא בדיוק דובק באמת בזמן האחרון...
היא בחנה את הדיווח על ארתור ויזלי. לא היו שם פרטים נוספים. היא נאנחה והחזירה ללונה את העיתון.
"ממה את מודאגת, לונה?"
 "משובו של את-יודעת-מי, מסגל ההוראה בבית הספר ומצבו המדרדר בעקבות התערבות משרד הקסמים, מהעיוורון של כולם סביבי למצב." לונה הייתה נראית עצובה כשדיברה.
הרמיוני הרגישה הזדהות עזה עמה. "את צודקת לונה, זה באמת מדאיג," היא חיבקה את לונה ביד אחת כשהוסיפה – "מזל שאנחנו כולנו ביחד בזה, חברים."
"אני שמחה שאת חברה שלי, 'מיוני," לונה המהמה, חיוך קטן מופיע על פניה.
"ואפילו קראתי את אחד הספרים שהבאת לי. הוא היה מצוין," הרמיוני שיתפה.
חיוכה של לונה גדל והיא התחילה לאכול מצלחתה. שתיהן אכלו בחיוך ובשתיקה עד לסיום הארוחה.
-
הרמיוני ירדה עם מזוודתה ברציף 9 ושלושה-רבעים. היא הייתה חדורת-מטרה להגיע לכיכר גרימולד בכוחות עצמה והתעלמה בכל כוחה במהלך הנסיעה מהערות מגעילות של תלמידי סלית'רין בני שכבתה על היעלמות הארי והויזלים.
באופן בלתי-צפוי, היא לא הספיקה להתחיל ללכת ברציף כשזרועות מוכרות הקיפו אותה בחיבוק עז.
"טוב שאת פה, 'מיוני," פרד לחש לתוך אזנה.
"תסלחו לי שאני מפריעה לאיחוד המרגש – אבל כדאי מאוד שנתחיל לזוז. אתה מושך המון תשומת לב, מר ויזלי הצעיר." הרמיוני זיהתה את קולה הרוטן של טונקס.
שיערה הסגול של טונקס כנראה בלט יותר מפרד והרמיוני בין ההמון, אבל הרמיוני הרגישה שבאמת כדאי להתחיל לזוז. היו לה המון דברים לברר.
היא הבחינה כי לא מעט מבטים מופתעים בוחנים אותה ואת פרד מכל עבר והחליטה להתעלם, בין המבטים היא זיהתה בקלות את לבנדר ופארוואטי שהחליפו אחת עם השנייה מבטים מופתעים.
"באתם במיוחד לאסוף אותי?" הרמיוני שאלה, נרגשת, כששלושתם התחילו לצעוד. היא אחזה בידו של פרד במהלך ההליכה.
"רצו לשלוח אותי לבד," טונקס הסבירה, "אבל עקשנות כזו להצטרף אליי עוד לא ראיתי..." היא הנידה בראשה לכיוון פרד, שהסביר – "נאלצתי לספר לאמא על שנינו, 'מיוני. אחרת לא הייתי יכול להגיע. אני עדיין לא משוכנע עד הסוף שהיא מאמינה לי."
"אני חושבת שהיא עדיין בטוחה שזו בדיחה," טונקס הוסיפה, מחייכת. 

הפרק הקודם		הפרק הבא