השנה הראשונה- רון

"אני לא חושבת שאנחנו הולכים לנצח." קבעה הרמיוני.

סוככתי על עיניי בכף ידי והתאמצתי לראות את המחפש המחליף שלנו מנסה לרדוף אחרי המחפשת של רייבנקלו, אשר רדפה אחרי הסניץ'.

המחפש המחליף התרסק על הרצפה ואילו המחפשת של רייבנקלו טסה מעלה בניצחון, אגרופה מורם וכולם שמו לב לנצנוץ הזהוב בכף ידה.

"צ'ו צ'אנג, המחפשת מהשנה השנייה של רייבנקלו תפסה את הסניץ'..." אמר לי ג'ורדן באכזבה גדולה. "ממש הפתעה מצד רייבנקלו, הצירוף של צ'אנג הצעירה לקבוצה השתלם להם,"

"טוב, זה נגמר מהר." קבעתי. פניתי ללכת והרמיוני עצרה אותי.

"רגע!" היא סיננה. "זאת לא פרופסור מקגונגל שם? אני חושבת שהיא מתקדמת לעברינו!"

הסתכלתי אל הכיוון שהרמיוני הצביעה עליו ואכן, פרופסור מקגונגל, עטופה בחמישה צעיפים ודגלים של גריפינדור, התקדמה לעברנו ויצרה איתי קשר עין.

"וויזלי! גריינג'ר!" היא קראה. "יש לכם רגע?"

הרמיוני ואני הבטנו אחד על השנייה. מה היא רוצה? קיוויתי שלא עשינו משהו רע, או שהארי לא בסדר.

"כן, פרופסור." אמרה הרמיוני.

"מצוין," מקגונגל נעמדה מולנו ולמרות האכזבה הגדולה, היא חייכה. "קיבלתי ברגע זה עדכון מהמרפאה."

הציפורניים של הרמיוני חפרו בזרוע שלי.

"הארי במצב מצוין, לפי הצפי הוא אמור להתעורר עד יממה מעכשיו."

הרמיוני פלטה צהלה ואני חייכתי חיוך רחב אל פרופסור מקגונגל.

"ידעתי שתשמחו," היא אמרה באושר. "רק חבל שהפסדנו..."

ובסיום זה, הפרופסור הלכה לה מאתנו, מזמזמת את המנון הוגוורטס, לא שהיא אי פעם תודה בזה.

"רון..." הרמיוני אמרה בפחד ותפסה שוב בזרועי. "אנחנו צריכים ללכת מכאן."

"מה?-" שאלתי ולא הבנתי בכלל למה היא התכוונה.

"תסתכל!" והיא הצביעה על קבוצת תלמידי הפלפאף שהתקרבו אלינו וניסו ליצור אתנו קשר עין.

"אה, אני מבין. בואי!"

גררתי אותה דרך הקהל, מנסים לברוח מכמות התלמידים דורשי התשובות.

העניין הוא כזה.

מאז ה... אמממ... אירועים באזור האסור של הקומה השלישית, תלמידים רבים אוהבים לנדנד להרמיוני ולי ולבקש עוד פרטים.

למען האמת, אין לי אפילו מושג איך הם קיבלו מידע מההתחלה. אבל ככה זה בהוגוורטס, סודות לא נשמרים.

הרמיוני ואני רצנו מהר אל תוך הטירה והצלחנו להתחמק מדורשי התשובות החטטנים.

"לאן נלך?" שאלתי אותה כשעצרנו כדי להסדיר את הנשימה באולם הכניסה.

"לספרייה?" לא יכולתי לצפות למשהו אחר ממנה. חייכתי וגלגלתי את עיניי.

"אוקיי."

עלינו במדרגות ובקיצורי דרך אל הספרייה. כשנכנסנו, שמחנו מאוד לגלות שהיא הייתה ריקה לגמרי חוץ מהספרנית הקודרת אשר חתמה בחותמת הספרייה על ספרים שהושאלו, בעוצמה רבה מידי לטעמי.

"בוא," הרמיוני גררה אותי בין שורות הספרים ולבסוף התיישבנו על שתי כורסאות שהיו מוחבאות באחת הספירלות הפנימיות של הספרים.

"זה היה קרוב," אמרתי פתאום בניסיון ברור לשבור את השתיקה. הרמיוני גיחכה.

"אני... אמממ..." היא החלה לומר. הסתכלתי עליה בעניין. "די נמאסה עליי השנה כבר. אני רוצה שהיא תיגמר." היא קצת הסמיקה ובלעה את המילים האחרונות.

צחקתי בקול רם.

"מי את ומה עשית עם הרמיוני גריינג'ר?!" (מי היה מאמין שאחזור על המשפט הזה עוד הרבה פעמים במהלך השנים הבאות?).

"אני רצינית, רון."

"אני יודע וזה לגמרי מובן." אמרתי לה, מנסה להסתכל לה בעיניים אבל היא הסיטה את מבטה לכיוון הספרים שמעל לראשי.

"כשהגעתי להוגוורטס לא ציפיתי שיהיו פה כל כך הרבה הרפתקאות. החיים שלי היו מאוד משעממים לפני שבאתי לכאן," היא אמרה, עדיין בוהה בספרים שמעליי.

מעניין איזה ספר תפס את תשומת הלב שלה כל הזמן הזה.

הרמתי את מבטי.

לגמרי לא ציפיתי לראות את הספר הוורוד שם. התאמצתי לא לצחוק בקול רם ולהסמיק כמו עגבנייה.

"מה העניין?" הרמיוני שאלה אותי אחרי שהיא כנראה הבחינה במבט המוזר שנעצתי בספר.

"שום דבר, סתם קצת מוזר לי לראות ספר וורוד באמצע המדף,"

***

בשעה שש בערב קיבלנו הודעה מפרופסור מקגונגל שהארי התעורר לפני שעה קלה והוא משוחח עם דמבלדור עכשיו.

רצנו הכי מהר שאפשר לאגף המרפאה. הדלת הייתה נעולה, אבל ראינו את דמבלדור יושב ליד המיטה של הארי הער דרך חלון הזכוכית.

לאחר כמה דקות דמבלדור טפח על כתפו של הארי ויצא החוצה. הוא חייך אלינו.

"אני מניח שעכשיו תורכם להשלים להארי קצת פערים," הוא גיחך והלך לפני שמישהו מאתנו יכול היה לענות.

עברנו במהירות את הדלת של המרפאה וכמעט רצנו לכיוון המיטה של הארי. בזווית עיני ראיתי את מדאם פומפרי שולחת אלינו מבט כעוס.

"הארי!" הרמיוני קראה. היא התאמצה מאוד לא לחבק אותו וראו את זה.

חייכתי אל הארי חיוך ענק וטפחתי על הכתף שלו. השתדלתי לא להיות חזק מידי, כי אני באמת לא יודע איפה הוא נפצע, חוץ מהראש.

"היי," הוא חייך אל שנינו. "לא התראינו הרבה זמן,"

"לא פספסת הרבה," אמרה הרמיוני. ",סלית'רין ניצחו בגביע הבתים ורייבנקלו בגביע הקווידיץ'."

החיוך של הארי דעך קצת.

"לא נורא, העיקר שניצחנו את קווירל ווולדמורט."

הרמיוני ואני הנהנו.

"מה שלומך?" שאלתי אותו. הוא נראה קצת יותר טוב מאיך שהוא נראה אתמול כשהוא עוד היה מעולף.

הארי חשב כמה רגעים לפני שהוא ענה.

"למען האמת? מצוין." הוא ענה. "אתם חושבים שמדאם פומפרי תסכים לי לצאת אתכם לסיבוב בחוץ?"

"אני מאמין שהיא תסכים, כל עוד תתרץ את זה בתור סיבה לנשום אוויר צח." אמרתי.

הארי קרא למדאם פומפרי והסביר לה את 'המצב'. למזלנו היא הסכימה.

"אז.. שנלך?" שאלתי לאחר שהתרחקנו קצת ממדאם פומפרי.

"חכו רגע, יש לי רעיון נחמד," אמר הארי והתקרב למיטתו.

הרמיוני ואני צפינו בו מעמיס לתוך תיק הרבה מאוד ממתקים שהוא קיבל ממעריצים, חברים ומורים. הרמיוני חייכה והרימה גבה ואני התרגשתי. לא ראיתי כל כך הרבה ממתקים מאז הנסיעה הראשונה שלנו לכאן ברכבת האקספרס.

הוא הניף את התיק המלא על גבו ועצרתי בעדו. לקחתי ממנו את התיק ושמתי אותו על גבי. אני לא רוצה שהארי יתאמץ, במיוחד בגלל כל הפציעות שלו.

הארי התחיל למחות אבל הרמיוני ואני הרמנו את גבותינו. בלי וויכוחים נוספים יצאנו מהמרפאה והתקדמנו אל עבר האגם.

מזג האוויר בחוץ היה מושלם – קצת שמש נעימה וקצת רוח. התיישבנו מתחת לעץ גדול עם צמרת עצומה שעשתה הרבה צל.

"אתם יודעים, אני לא חושב שיצא לי להגיד לכם תודה על כך שהייתם איתי ביום שלישי בלילה ובלעדיכם לא היינו מצליחים לעצור את קווירל בכלל," אמר הארי.

הרמיוני ואני החלפנו מבטים. שוב הוא מתחיל להיות גיבור מקסים ומתוק שמודה לחבריו?

"זה כלום, הארי." אמרתי לו וקילפתי צפרדע שוקולד. "ניקולס פלאמל, מעניין." פרצופו הזקן של ניקולס פלאמל הביט עליי מקלף הצפרדע.

"הארי, אתה יודע מה אמרתי לך בנוגע לנושא הזה," אמרה לו הרמיוני ולקחה חבילה של סוכריות רחף. הארי הנהן.

עד כמה שעניין אותי לדעת מה הרמיוני אמרה להארי, שמרתי על השתיקה שלי.

"אנחנו כאן בשבילך."

הארי הביט בנו והיה נראה קצת מבולבל.

"למה, בעצם?" הוא שאל אחרי שתיקה ארוכה למדיי.

"למה אנחנו כאן בשבילך? כי אנחנו חברים שלך." עניתי לו והרמיוני הנהנה בהסכמה.

הארי הנהן לחיוב ולא הביט בעינינו.

"תודה." הוא אמר בשקט. "על הכל."

הרמיוני ואני החלפנו מבטים פעם נוספת.

טוב, אני רק רוצה להגיד – לפני שתחשבו עליי דברים – שמה שעשיתי באותו הרגע הוא לא דבר אופייני בכלל לרונלד ביליוס וויזלי.

עטתי על הארי והרמיוני בחיבוק גדול. הם החזירו לי חיבוק, ונשארנו במצב המוזר הזה למשך כמה רגעים ארוכים.

"טוב זה מוזר." אמרתי להם והחזרתי את ידיי למקומן.

שלושתנו צחקקנו קצת והמשכנו לאכול את החטיפים.

"אם כבר, תודה לך, הארי." אמרה הרמיוני בין ביסים משרביט במבליק.

"פשוט תודה לכולנו." סיכמתי. "ו... יופי שאנחנו חברים."

"כן," הסכימה הרמיוני. "בלעדינו כבר היינו גמורים,"

כל מילה נוספת הייתה מיותרת. ישבנו כולנו בצל על הדשא ואכלנו ממתקים. שמש הקיץ באה לבקר לפעמים ונעלמה, ושוב חזרה. האגם היה בהיר מהרגיל ושקט מאוד ויכולנו לשמוע כל מיני קולות עמומים מהיער האסור.

לאחר זמן מה החלטנו לשכשך רגליים באגם בגלל החום. אני מניח שיכלו לשמוע את הצחוק שלנו עד הטירה.

כשהתחיל להחשיך חזרנו פנימה ומחינו על הניצחון של סלית'רין בגביע הבתים. לא היינו מאמינים אם היו מגיעים מהעתיד ומספרים לנו שדמבלדור יעניק לגריפינדור הרבה נקודות בית וננצח בסופו של דבר.

ביום שאחרי סעודת הסיום בעלת הסיום המשמח עלינו על רכבת האקספרס בחזרה הביתה. ישבתי בתא עם הארי והרמיוני וצחקנו כל הדרך. פרד וג'ורג' קפצו לבקר כמה פעמים.

לא יכולתי לחכות יותר לחופשת הקיץ שתתחיל, אך גם לא יכולתי לחכות לחזור להוגוורטס לשנה חדשה.

-------------------------------

אז... זהו! הפאנפיק הזה גמור!

אני רוצה להודות לכל מי שדירג, המליץ והגיב. אתם נתתם לי את המוטיבציה להמשיך, גם אם לפעמים לקח לי קצת זמן לסיים פרקים.

באמת תודה על הכל :)

נתראה בשנה הבאה,

אלה.

הפרק הקודם